חילוניות

מוסף 'שבת' על "קץ החילוניות"

צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.

"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.

מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.

למה בעצם רבני מעלה אדומים ופתח תקווה מסרבים לחתן יוצאי אתיופיה

ראיתי תגובות שונות לתחקיר של אלון בן דוד ואלמז מנגיסטו שחשף שרבני העיר בפתח תקווה ובמעלה אדומים מסרבים לאפשר לאזרחים ממוצא אתיופי להתחתן, אולם נדמה לי שעיקר העניין פוספס. זה שהרבנות אטומה, מסואבת, לעיתים מושחתת, לעיתים מרושעת – זה לא חדש.

אבל במקרה הזה נחשף דבר נוסף. שימו לב למה שאומר בתמונה מתוך הכתבה הרב יהושע כ"ץ, רבה של מעלה אדומים: הוא מציע לפונה האתיופית שתעשה גיור נוסף, כדי שהיא תהיה "מאה אחוז יהודיה". עכשיו, הרי היא כבר עשתה גיור. אז למה היא לא מאה אחוז יהודיה? מפני שהיא לא שומרת מצוות.

הרב כ"ץ בעצם אומר שני דברים: 1. היהודים האתיופים שהובאו למדינת ישראל לא היו בעצם יהודים, והיו זקוקים לגיור; 2. הגיור שהם עברו לא תקף אם הם לא ממשיכים לקיים מצוות.

אל תטעו: אין כאן ערעור רק על יהדותם של העולים מאתיופיה – זה ודאי שיש – אלא גם ערעור על תוקף יהדותו של כל יהודי חילוני. לכאורה גיור שאין בעקבותיו קיום מצוות אינו גיור, וזאת מפני שחילוניות אינה באמת יהדות לגיטימית, אינה דרך לגיטימית להיות יהודי.

נכון, זאת העמדה ההלכתית הפשוטה, וכבר שמענו אותה בפולמוס הגיור לעולי ברית המועצות לשעבר. אבל חשוב להבין את זה: על פי ההלכה (לפחות נכון להיום) יהודי חילוני אינו יהודי לגיטימי.

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

מתן פלג כותב על הריסת כיפת הסלע

לתנועת 'אם תרצו' יש מנכ"ל חדש, בעל תפיסה תיאולוגית חדשנית- ראו להלן מתוך ראיון שמתפרסם איתו בגליון 'עולם קטן' שיחולק היום בבתי הכנסת (הוסיפו את המילה "אני" בהתחלה). שמו מתן פלג, והוא גם כתב ספר חדש, רומן חצי-אוטוביוגרפי, "בין רישיקש להר הבית". בקטע מהספר, שמתפרסם יחד עם הראיון, נידונה בין הגיבור לחברו האפשרות לירות מרגמה על כיפת הסלע. קשה להאמין, אבל יש מצב שעוד נתגעגע לרונן שובל.

2014-12-04_2013552014-12-04_202518

 

איראן החילונית

האקונומיסט בדיווח על דתיותם של האיראנים, או חסרונה, כמסתבר. על פי הכתבה מעטים מקפידים על התפילות, על הפרדה בין המינים ועל חוקי הדת בכלל. "המדינה הזאת שיעית כמו שאיטליה קתולית", מצוטט דיפלומט אירופאי שנמצא שם. האקונומיסט: "הפיכתה של השיעה לאידיאולוגיה חתרה לא רק תחת המדינה אלא גם תחת המסגד. האירוניה של המהפכה האיסלאמית היא שהיא הצליחה לחלן את איראן יותר מאשר רודנות השאה הפרסי."

זה לא כל כך מפתיע. כפי שכבר ידע לומר טוקוויל במאה ה-19, החיבור בין ממסד פוליטי לממסד דתי גורם לאזרחים לזהות ביניהם ולהפנות אל שניהם את העוינות שיש להם כלפי הראשון. ובכלל, כפייה דתית בעידן המודרני, על תפיסת האוטונומיה והפרטיות שיש לנו, אינה יכולה אלא לגרור אנטגוניזם. כמובן, העם היהודי לא שונה בזה מכל עם אחר, ע"ע היחס כלפי הרבנות הראשית.

על הספר 'הבית אשר נחרב' מאת ראובן נמדר

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

כבר כתבתי מעט עליו, והשבוע סיימתי לקרוא את הספר. בעוונותי אני קורא מעט מדי רומנים כדי להיות כשיר לכתוב ביקורת ספרותית על הספר הזה, אבל גדולים ממני כבר קשרו לו כתרים כ"יצירת מופת", "תחייתה של השפה העברית" ו"אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון" ועוד.

הספר בהחלט משובח. הביקורת שלו על התרבות הגבוהה הבורגנית העכשווית, על האקדמיה על שלל אופנותיה וגינוניה, על הכוחנות הישראלית והדקדנטיות הניו-יורקית היא ארוחת גורמה מופלאה ומגוונת מנות של שנינה, עוקצנות והומור.

אבל עיקר הביקורת שלו, לפחות כך לקריאתי, הוא על החילוניות הנאורה המודרנית, זו שתופסת את האדם כתודעה אנליטית המנותקת מגופה, עולמה ועברה. בזמן הזה אני קורא כל מני חומרים על תהליך החילון לקראת הקורס שאלמד בסמסטר הבא באונ' תל אביב, והספר היה מעין תגובה נגדית, תשובה אולי, לדברים המלומדים על החילון, שכן הוא מתאר דת קמאית וחיה שמתעוררת בהכרתו של פרט מודרני וחילוני לחלוטין, קריאה ממעמקים של מציאות מיתית שלמרות כל ההכחשות קיימת ודורשת את שלה. בפשטות, מתוך תוכו של גיבור הספר עולות חוויות וחזיונות שמקבילות לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. המציאות המקדשית חוזרת, והיא מבעתת אותו שכן היא מאיימת על כל עולמו כפרופסור מצליח ללימודי תרבות.

מה שמעניין לדעתי בטיפולו של הספר בדתיות הוא שמדובר בקשר אל המציאות הדתית בצורה לא רדוקציונית, אלא – למרבה הפלא – דתית ממש. דהיינו, אין כאן דת שאמורה למלא (אפילו מבחינה עלילתית) פונקציה סוציולוגית או פסיכולוגית מסויימת, אלא דת שהיא דת. פאקינג דת. משהו בנפשו של הגיבור מתעורר בהמייה שבאה ממעמקים, ממעמקים של אלפי שנות היסטוריה שרשומים איכשהו בלבו או בנפשו שלו – ובמקביל אולי של כולנו. הקורא (או לפחות אני, שחושב על זה מזה זמן מה) אינו יכול שלא לשאול שמא משקעים מיתיים קדומים הותירו את רישומן למרות הכל, שקועים היכנשהו בנפש, חרצו את הווייתן אל תוך… התת-מודע? ההכרה הקולקטיבית? התודעה הפרמורדיאלית? נשמת האומה? אלוהים יודע.

זה לא "רומן ישראלי". ממש לא. זה רומן ניו-יורקי יהודי אוניברסלי מיסטי, ואני מקווה מאוד שהוא יתורגם לאנגלית (למרות שהעברית בו ממלאת תפקיד מרכזי ביותר). בינתיים אני ממליץ עליו, ומוסיף קריאה לשבת: פרק אחד מתוך הספר, שדווקא אינו עוסק בחזיונות והתגלויות, אלא באקדמיה, ושיכול לעמוד כמעט בפני עצמו, האינקוויזיטור-הגדול-סטייל. הפרק נוגע ברגישות מדוייקת ונחישות אכזרית באופנת לימודי ה-subaltern והפוסט-קולוניאליזם הרדודים כל כך לא פעם, והמאכלים חלקות טובות רבות ושונות. בפרק פרופ' אנדרו כהן, גיבורנו, מגיע לישיבה בה הוא אמור לקבל רשמית מינוי כמנהל התוכנית הבינתחומית ללימודי תרבות עכשוויים. הנה הקובץ ב-pdf.

שבת ישראלית – היום בכנסת

10397235_10152268690559065_1593396942529256535_o

"כיצד הפכה השבת לויכוח על מרכולים?" פתחה רות קלדרון את הישיבה המיוחדת בכנסת על השבת, של השדולה חהתחדשות יהודית יחד עם שדולת עם דת ומדינה. קלדרון הוסיפה ואמרה שראוי ששבת תהיה יום שבו אפשר יהיה להינות מפרהסיה ידידותית, מבתי קפה, ממוזיאונים חינם, מחלק השישים של גן עדן.

ח"כ אלעזר שטרן דיבר על שלוש ההחלטות שנפלו בצורה מעניינת ממש אתמול: החלטת שר הפנים לסגור את רשתות המינימרקט בשבת, הפלת הצעת החוק של מרצ לתחבורה ציבורית בשבת, והחלטת בג"צ על ברית המילה. שטרן אמר שככל שיהיה מרחק בין החוק למציאות ובין עמדת המפלגות הדתיות למציאות יבוא בג"צ ויקבע במקום הכנסת איך תיראה היהדות בארץ (כפי שהוא אכן עשה בתחום הזוגיות, אפשר להוסיף, כשהשווה כמעט את תנאי הידועים בציבור לאלו של הנשואים).

הרב רונן נויברט מארגון 'בית הלל' אמר שבעוד אמנת גביזון-מדן ניסתה להתוות דרך לציבורים שונים לא להפריע אחד לשני, היום אנחנו במקום אחר, שמאפשר בניה משותפת, על אף חוסר ההסכמות הברורות בינינו. זאת יכולה להיות לדבריו המהפגה החברתית הבאה.

שייקה בן עמי מהמנהל הקהילתי גינות העיר ירושלים ושירה וינקלר כץ מהתנועה הירושלמית דיברו על פרוייקטים לחילונים בירושלים שהצליחו למשוך רבים ולתת מענה לצביון המאוד "דתי" של השבת בירושלים. הם התלוננו שהפרוייקטים נתמכים רק על ידי הארגונים ומגיוס תרומות, ואילו המדינה והרשות המוניציפלית לא משתתפות.

אורי אורבך דיבר על המלחמה בין השבת לבין כוחות השוק. מול ההבטחות ל"חופש" וקניות צריך לבוא המחוקק בשותפות של שומרי מצוות ושאינם.

לאה וול סגל מתנועת תיקון הצביעה על שני עניינים בעיתיים: ראשית, במשרד הכלכלה ישנה רשימה של מאתיים ומשהו בתי עסק שרשאים לעבוד בשבת. מי אלה? איננו יודעים, כי הרשימה חסויה. למה? ללא סיבה טובה. היא ביקשה לחשוף את הרשימה. שנית, אם אתה עובד בעסק שרשאי לעבוד בשבת ואתה לא מעוניין לעבוד בשבת עליך להגיש תצהיר שאתה שומר שבת וכשרות בצורה אורתודוקסית. כמובן שאין לכך כל הצדקה, שהרי לא-אורתודוקסים רבים מעוניינים לא לעבוד בשבת, והיא מציעה לשנות זאת.

ציפי לבני ניצלה את ההזדמנות כדי להדגיש שבעינה כל זוגיות של כל שני אנשים היא משפחה, ואחר כך דיברה על יוזמה משותפת עם השר סילבן שלום מעבר לשבוע עבודה שבו שני ימי מנוחה, שיאפשר יום נופש ושבת בעלת אופי מיוחד. סגן שר החינוך אבי וורצמן אמר שהוא בעד צעד שכזה.

מוטי זעירה ממדרשת אורנים אמר שהוא הראשון שמוכן לזעוק לסגירת הקניונים בשבת, אבל שצריך להבין שהשיח אינו עוד בין "חילונים" ל"דתיים", אלא שיש כוח רוחני-תרבותי חדש שחוצה ושובר את החלוקות הישנות ומציע משהו חדש, ושאין כרגע הכרה של המדינה בזה. הוא כרגע עובד על תוכנית להכשרת רבנים קהילתיים שבה יהיו לומדים ומלמדים מכל הזרמים.

פרופ' אשר כהן דיבר על כך שייתכן שאנחנו בתקופת החמצה. יכול להיות שכל הכינוס הזה אינו אלא להקה נודדת שמזמרת על השבת אבל לא עושה מעבר לזה. זאת אם לא יתרגמו את הדיבורים לחקיקה. לא תהיה עוד קואליציה, אמר, שבה 20 חברי כנסת ציונים דתיים וכל החרדים בחוץ. זה הזמן לחוקק את "חוק השבת".

הרב גלעד קריב מנכ"ל התנועה הרפורמית דיבר על המציאות התרבותית היום בישראל, שלא באמת מאפשרת לסגור פעילות מסחרית בשבת, או להבדיל אותה מפעילות תרבותית. מכיוון שאמנם רבים מגדירים עצמם מסורתיים, כלומר שהשבת חשובה להם, אולם נתונים מראים שגם רבים מהצרכנים בקניונים בשבת מגדירים עצמם מסורתיים. וממילא לעובדים הנצרכים ביותר להגנה סוציאלית, מלצרים ועובדי בתי מלון למשל, אנחנו לא מספקים הגנה גם על פי החוקים המוצעים.

הרב יואל בן נון אמר שעד כה לא יושם דבר מאמנת גביזון-מדן היא בגלל שכוחות השוק לא נותנים להם. ושעכשיו נכנסים בגדעון סער בגלל הכוונה מגבוה של כוחות השוק, של כלממי שלא מוכן שיסגרו מרכזי קניות בשבת. אם לא נשים לזה סוף העניין יוחמץ.

ד"ר מאיר בוזגלו חיזק את דבריו ואמר שאם מרכזי הקניות ימשיכו להיפתח העניין יהיה בלתי הפיך. השבת תיעלם לטובת מרוץ מסחרי.

זהות יהודית, זהות ישראלית

רם פרומן, יו”ר 'הפורום החילוני' (לא מכיר), מתחיל את המאמר שלו טוב. הוא מונה את הסכנות שאצורות במנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי. הוא מסביר כיצד רונצקי שינה את פני הרבנות ולמעשה את פני צה"ל, כיצד הוא תפס את מקומות של חיל החינוך והביא במקום קצת היסטוריה וקצת ערכים אינדוקטרינציה לאומנית-אורתודוקסית.

אחר כך הוא עובר אל החילונים, וטוען נכונה ש"זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שהם נחותים תרבותית ו"ערכית"." נכון מאוד, וכמה עצוב שכך.

אבל המסקנה שלו היא שגויה לחלוטין: "הגיע הזמן לצמצם אם לא לבטל את מרכיב היהדות בזהותנו. על הישראלים להפסיק לעסוק ביהדות, לעסוק בישראליות ולהתחיל להתגאות בה."

זאת טעות חמורה.
ראשית, אני לא כל כך מבין מהי אותה "ישראליות" שאין בה כל יהדות. ערוץ 2? מרכז עזריאלי? יום הזיכרון? לא יודע.
שנית, מחיקת חלקים מהזהות זה לא תהליך פשוט. למעשה, מעטים מאוד מצליחים בו. נדמה לי שכפרוגרמה להמונים זה חסר תוחלת.
ושלישית, וזה העיקר, פרומן לצערי קנה בעצמו את הבדיה שרונצקי מנסה למכור לו ולנו, דהיינו ש"היהדות" היא אותה ישות לאומנית, קסנופובית, מיזוגנית, גזענית ולאומנית שחלקים שונים מהיהודים האורתודוקסים כל כך מתעקשים להזדהות ולפעול על פיה.

אבל העובדה שזן מכוער זה של יהדות צמח בארבעים השנים האחרונות במדינת ישראל אינה מלמדת דבר על דת ותרבות של יותר מאלפיים שנה. זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שזאת היהדות האותנטית והאמיתית. למעשה מדובר במוטציה רדודה של היהדות, תוצר של הכלאה לא מוצלחת בין אהבת הארץ, היבריס צבאי ולאומי, ושטח מאוכלס בשלושה מיליון פלסטינים שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. בתנאים אחרים, היהדות, גם זו הדתית, היתה נראית אחרת. ע"ע יהדות ארה"ב.

בכוחנו לנכס מחדש את היהדות ולטעת בה ערכים אחרים. למעשה, אם אני צודק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אין לנו למעשה ברירה. בינתיים אל לנו להתפתות לזהות את "היהדות" עם כל הכיעור של הפולקיזם האתנוצנטרי והשובניסטי. חבל על האנרגיה שלנו. לשם כך בדיוק הוקמה מנהלת הזהות היהודית.

שאול מופז מציג את עיקרי האמונה הישראלית-חילונית-לאומית

שאול מופז מציג הבוקר ב'ישראל היום' את עיקרי האמונה החילונית-לאומית:

אני מאמין באלוהים. אמונה פנימית גדולה וחזקה. אני מאמין בטוב של אלוהים ובמוסר היהודי. אני מאמין באלוהים שרואה בכל בני האדם שווים וצלם הבריאה, אני מאמין באלוהים שמכבד ומאדיר את האישה ולא משפיל אותה ומדיר אותה. אני מאמין באלוהי צבאות ישראל, אבל אני מאמין גם בצבא ההגנה לישראל. אני מאמין באלוהים אך במקביל אני מאמין גם במדינת ישראל – בריבונותה ובחוקיה – שאליהם נשבעתי אמונים ולאורם אני פועל. אני מאמין כי דינא דמלכותא דינא ואין ההלכה יכולה להתיר את דמם של עובדי הציבור ונבחריו.

האמונה שלי פרטית וזכותה להתקיים כל עוד אינה מתערבת ואינה באה על חשבונו של זה הנמצא משמאלי או של זו היושבת מימיני, וכל עוד היא אינה מרימה את ידה על מדינת ישראל.

שימו לב, אלוהים הוא: טוב, ליברלי, לא מתערב לנו בחיים, ואפשר להחליף אותו מדי פעם עם המדינה כמו שמחליפים מכשיר סלולרי; שולפים את סים-האמונה מכאן, משחילים אותו לשם. מופז הוא כמובן לא תיאולוג, אפילו לא חובב, אבל דווקא משום כך הוא מנסח בפשטות את עיקרי האמונה המובנים מאליהם של הדת האזרחית הישראלית: הצהר על אמונה באל, היה טוב, דע ששוויון זה חשוב, תן את הכבוד לצה"ל.

אינה ופאבל מתחתנים, לא ברבנות ולא במקרה

שנה עברה מאז שכתבתי כאן על חתונתם של יוליה וסטס, שהתחתנו לא דרך הרבנות אלא בעזרת ארגון הוויה, וזאת משום שהם "פסולי חיתון" על פי ההלכה האורתודוקסית, ואיתרע מזלם להיות אזרחים במדינה שבה הם יכולים להתחתן רק על פי ההלכה האורתודוקסית. עברה שנה, ולא השתנה דבר. כלומר, לבד מעוד כמה מאות זוגות שהתחתנו לא ברבנות, אלא דרך כל מני עמותות, אגודות, או פשוט על ידי חברים טובים.

השנה יתחתנו אינה ופאבל דרך הוויה, יחד עם קהילת פישקא, באירוע גדול שפרטים עליו ניתן למצוא כאן. הנה העיקר:

והנה ראיון עם הזוג המאושר ב"ערב חדש":

כמו אינה ופאבל קיימים עוד אלפי, אם לא רבבות זוגות שלמרות שהם אזרחי מדינת ישראל, אינם יכולים להתחתן בה. המצב הזה הוא אבסורד מכל בחינה, וכמובן מוליד חתונות אזרחיות שכאלה, למרות שרשמית הן מחוץ לחוק. זה בתורו רק מדגיש עד כמה המערכת הנוכחית של החיבור בין האורתודוקסיה למדינה פושטת את הרגל.

הציבור מוזמן לחגוג עם הזוג המאושר.