חילוניות

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

זה מורכב: על איסור בורקה בחוף הים ובבית המשפט

משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.
 
בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".
 
מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).
 
הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.
 
אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.
 
האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.
 
תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.
 
וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.
 
זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.
Capture

חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

חילון ללא חילוניות?

benהשאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן?
 
כי אכן, כמעט בכל תחום מתחומי הסטטוס קוו – שבת, נישואים, קבורה, כשרות – מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שונה לגמרי משהיתה לפני ארבעים שנה, בסוף שלטון תנועת העבודה החילונית. פיצוציות ומרכזי קניות פתוחים בשבת, יותר ויותר ישראלים מסרבים להתחתן ברבנות הראשית, יש תחליפי קבורה אזרחיים לחברה-קדישא (אמנם, דלים) וחוקי כשרות שפעם היו זוכים לקונצנזוס הפכו לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ).
 
מה קורה כאן? כדי לענות על השאלה הזאת מבחין בן פורת בין "חילון" ל"חילוניות". חילוניות היא אידיאולוגיה הדוגלת בחירות הפרט, שוויון הזדמנויות, השכלה, קידמה, סמכות המחקר המדעי ולעתים גם פלורליזם וסובלנות. חילון, לעומת זאת, הוא תהליך חברתי כללי שלא תמיד מגיע מתוך חילוניות.
 
וזה אכן עיקר תשובתו של בן פורת: החילון בישראל קשור יותר לתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ופחות להצלחתה של אידיאולוגיה חילונית סדורה. כך למשל, העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה לסופו המעשי של חוק החזיר. במקביל, הפיכתו של מסחר בשבת לבילוי פופולרי הביאה יהודים מסורתייים להחליף את ההליכה למשחק כדורגל בהליכה לקניון בשבת, וממילא לחילונו של המרחב הציבורי. ועוד דוגמאות שונות, שיחד מתגבשות לכדי תהליך חילון מקיף – ללא עליה בתפיסת העולם החילונית.
 
הספר של בן פורת מרתק ומאיר עיניים, ומלווה בנתונים מסקרים רבים שהוא ערך באופן פרטי. אנחנו בעלמא – בית לתרבות עברית נקדיש ערך מיוחד לספר ובו נדון בתיאוריה שהוא מציג ובממצאיו.
הדוברים באירוע:
חה"כ פרופ' יוסי יונה, ד"ר רות קלדרון, פרופ' גיא בן פורת, ואנוכי.
הזמן:
יום א' | 01.05.16 | 20:00 | שד"ל 6 תל-אביב
הכניסה חופשית אך כדאי להירשם מראש.

ספר חדש על חילון וחילוניות

מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו ספר חדש ועמניין על תהליך החילון. מדובר באוסף של מאמרים בעריכת ד"ר יוכי פישר. בין הכותבים הפרופסורים גבריאל מוצקין, מיכאל הד, אמנון רז-קורקוצקין, יהודה שנהב, גיא בן פורת וזלי גורביץ'. את התוכן כולו ואת ההקדמה המצויינת של יוכי פישר תוכלו למצוא כאן.
 
בתמונה הבאתי ציטוט מתוך מאמרו של ד"ר אבריאל בר לבב, "החילון בקרב יהודי ארצות האסלאם". כידוע, תהליך החילון בארצות האסלאם, בשונה מבאירופה, היה מתון והדרגתי הרבה יותר, ולכן היה אפשר להגיב אליו גם ביתר מתינות. מאידך, כפי שמציין בר לבב, הוא הובא בדרך של קולוניאליזם, ומשום כך היחס ל"פירות המערב", היה גם חשדני.
 
הציטוט הוא מפי יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה הנוכחי, והרושם שלו הוא מיהודי דמשק בשנות העשרים. בר לבב מזהה כאן יהדות "מודולרית", דהיינו כזאת שלא מחייבת את עצמה לאחד מדגמי הקצה: חילון או אורתודוקסיה.
 
בר לבב מביא גם דוגמא לכך מתופעת הזונות היהודיות של דמשק מתחילת המאה העשרים. מסתבר שהיו כמעט מאתיים זונות יהודיות מצליחות למדי באותה תקופה. עם זאת הן "שמרו על מידה של אדיקות דתית", ולכן כאשר הרב יעקב דאנון איים עליהן שלא יקברו אותן בקבר ישראל רבות מהן חדלו מעיסוקן זה.
Capture

מוסף 'שבת' על "קץ החילוניות"

צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.

"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.

מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.

למה בעצם רבני מעלה אדומים ופתח תקווה מסרבים לחתן יוצאי אתיופיה

ראיתי תגובות שונות לתחקיר של אלון בן דוד ואלמז מנגיסטו שחשף שרבני העיר בפתח תקווה ובמעלה אדומים מסרבים לאפשר לאזרחים ממוצא אתיופי להתחתן, אולם נדמה לי שעיקר העניין פוספס. זה שהרבנות אטומה, מסואבת, לעיתים מושחתת, לעיתים מרושעת – זה לא חדש.

אבל במקרה הזה נחשף דבר נוסף. שימו לב למה שאומר בתמונה מתוך הכתבה הרב יהושע כ"ץ, רבה של מעלה אדומים: הוא מציע לפונה האתיופית שתעשה גיור נוסף, כדי שהיא תהיה "מאה אחוז יהודיה". עכשיו, הרי היא כבר עשתה גיור. אז למה היא לא מאה אחוז יהודיה? מפני שהיא לא שומרת מצוות.

הרב כ"ץ בעצם אומר שני דברים: 1. היהודים האתיופים שהובאו למדינת ישראל לא היו בעצם יהודים, והיו זקוקים לגיור; 2. הגיור שהם עברו לא תקף אם הם לא ממשיכים לקיים מצוות.

אל תטעו: אין כאן ערעור רק על יהדותם של העולים מאתיופיה – זה ודאי שיש – אלא גם ערעור על תוקף יהדותו של כל יהודי חילוני. לכאורה גיור שאין בעקבותיו קיום מצוות אינו גיור, וזאת מפני שחילוניות אינה באמת יהדות לגיטימית, אינה דרך לגיטימית להיות יהודי.

נכון, זאת העמדה ההלכתית הפשוטה, וכבר שמענו אותה בפולמוס הגיור לעולי ברית המועצות לשעבר. אבל חשוב להבין את זה: על פי ההלכה (לפחות נכון להיום) יהודי חילוני אינו יהודי לגיטימי.

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

מתן פלג כותב על הריסת כיפת הסלע

לתנועת 'אם תרצו' יש מנכ"ל חדש, בעל תפיסה תיאולוגית חדשנית- ראו להלן מתוך ראיון שמתפרסם איתו בגליון 'עולם קטן' שיחולק היום בבתי הכנסת (הוסיפו את המילה "אני" בהתחלה). שמו מתן פלג, והוא גם כתב ספר חדש, רומן חצי-אוטוביוגרפי, "בין רישיקש להר הבית". בקטע מהספר, שמתפרסם יחד עם הראיון, נידונה בין הגיבור לחברו האפשרות לירות מרגמה על כיפת הסלע. קשה להאמין, אבל יש מצב שעוד נתגעגע לרונן שובל.

2014-12-04_2013552014-12-04_202518