יחד עם משבר הליברליזם נוהגים לדבר כיום על משבר החילוניות או החילון. מזה זמן, למעשה מאז שנות השבעים, נפרדנו מתזת הנאורות הבטוחה-בעצמה, זו שחזתה את קיצה המבוייש של הדת, מדלדלת והולכת אל מול אור התבונה והידע. ברור כיום שהמסורות הדתיות למיניהן כאן כדי להישאר. השאלה היא באיזו מידה ועד כמה העולם המערבי החילוני צריך להילחץ מזה.
בגליון שפורסם היום של הזמן הזה (עורך אסף שטול-טראוריג) נמצא מאמר מצויין של ד"ר יוכי פישר על הנושא. כדי להנהיר את אופי המשבר ועומקו, פישר מבדילה בין חילון לחילוניות (אבחנה שערך גם פרופ' גיא בן פורת בספרו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל').
החילון הוא תהליך מקיף וכולל כל, שבמסגרתו פולחן האל הופך מעיקרון מארגן של כלל התרבות האנושית לעוד "עניין" שאפשר לעסוק בו, ואפשר לא. הדת הממוסדת משונמכת מהיותה סמכות עליונה לכל דבר – מהיסטוריה, דרך בריאות ועד מוסר – לכדי ארגון משמעותי אבל, עבור הרוב, מיותר.
החילוניות, מנגד, היא תפיסה אידיאולוגית שעל פיה חיי האדם חייבים להיות מבוססי-תבונה וחופשיים מהשפעת המסורות הדתיות.
פישר מנתחת את המצב כיום בהתאם לתזה של צ'רלס טיילור, שתופס את העולם המודרני כשרוי בתוך "מסגרת אימננטית". הכוונה היא שהמימד הטרנסצנדנטי של הקיום אינו מקבל הכרה (או מוכחש תמידית), וכולנו חיים בתוך הוויה שאינה פונה החוצה מתוך עצמה: אין משהו "מעבר" לחיים או לעולם המטריאלי הנוכחי. מתוך כך נגזרות התפיסות שלנו לגבי חיינו, החל מאופן ניהולם ועד למטרתם. זוהי התוצאה של תהליך החילון.
פישר מצביעה על כך שבעוד שבמקומות כמו ישראל החילוניות נמצאת בנסיגה, החילון עצמו חזק כתמיד. כלומר, ללא ספק יש בישראל פחות ופחות יהודים שאוחזים בתפיסה אידיאולוגית חילונית (זכרו אישים כברדיצ'בסקי וברנר, זכרו שמקימי המדינה היו אידיאולוגית חילונים סוציאליסטים), ויותר אנשים שמתעניינים במסורת. מאידך, גם תהליכי ההדתה שישראל חווה פועלים בתוך המסגרת האימננטית, ולמעשה לעיתים אף מציגים חילון של המסורת הדתית.
דוגמא פשוטה היא העליה להר הבית. ללא ספק, יותר ויותר יהודים ישראלים עולים להר. מאידך, רובם הגדול, כולל שומרי מצוות שביניהם, עושים זאת מתוך מטרה מוצהרת לחזק את הלאומיות היהודית, את ריבונות המדינה, ולא על מנת לעבוד את האל. אין כאן פולחן הפונה אל האל, כלומר אל מה שמעבר, אלא לאומיות, המדגישה את העולם הזה על הישגיו והטובין שהוא מספק.
עוד דוגמא (פישר מביאה את שתיהן) היא הפניה הסובייקטיבית שנחזית בקרב הציונות הדתית. העניין בנאו-חסידות, ההקשבה ל"קול הפנימי", הדגש על אותנטיות בפולחן, על החוויה דתית, אינו אלא ההפנמה (תרתי משמע) של ההגיון של תהליך החילון: האינדיבידואל הופך למקור הסמכות בכל הנוגע לקשר עם האל, לא המסורת או מפרשיה.
וכאן אני מגיע לפסקה המצוטטת בצילום לעיל: יש בישראל חילון הולך וגובר, אבל פחות חילוניות. אין כמעט חילוניות אידיאולוגית, ונדמה לי שפישר מדייקת מאוד כשהיא תולה את העניין בדלות התפיסה החילונית כיום.
אם בעבר האידיאולוגיות החילוניות הציעו סיפור אטרקטיבי ומלהיב – המרקסיזם והמשיחיות המטריאליסטית שלו, הפאשיזם וקהילת הלאום על עתידה המזהיר – כיום האידיאולוגיות הללו קרסו, והחילוניות חוסה תחת כנפי הליבליזם, ובכך נסוגה לכדי תפיסה שלילית ("אני לא אפריע לך, אתה אל תפריע לי"), לא חיובית ("נתאחד ונאבק, פנינו אל השמש העולה").
מאידך, עלינו לזכור שגם נסיגת החילוניות ומופעי ההדתה שאנחנו עדים להם מתקיימים כולם בתוך המסגרת הגדולה של החילון. הדת איבדה את בכורתה. בישראל היא הופכת תכופות לעניין אישי, או משועבדת לאינטרס הלאומי. במקומות שהיא מתעקשת להנכיח את עצמה ולהפוך שוב לעיקרון המארגן (איראן, סעודיה, אפגניסטן) היא נאלצת להשתמש באלימות והופכת לגרוטסקה.
אנחנו בעידן חילוני, וזה לא הולך להשתנות. זאת משום שהאדם תופס את עצמו ואת זולתו באופן שונה לגמרי מכפי שהיה עד לפני כמה מאות שנים. משהו משמעותי מאוד קרה עם הכניסה למודרנה. אגב, בדיוק כתבתי על זה ספר.
מבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
השאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן? 
מינים 