כתב העת רליגיה, אדם סליגמן, וחשיבותו של טקס

כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת. קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

אווה אילוז ואני בדיאלוג על חילון, ליברליזם וקפיטליזם

בסוף מאי התקיים אירוע מוצלח מאוד במכון ון ליר בירושלים תחת הכותרת 'שיחות חילון: פסטיבל רעיונות ירושלמי על דת וחילוניוּת'. מאות אנשים הגיעו כדי לשמוע ולדבר על חילון, ובאחד האירועים היה לי הכבוד להתדיין עם פרופ' אווה אילוז.

היינו אמורים לדבר על 'יחסינו לאן: על קשרים בעולם מחולן', אבל השיחה הלכה לכל מיני מקומות מעניינים. עכשיו היא עלתה לרשת, ראיתי אותה והכנתי עבורכם תוכן. הנה:

• מציגים אחת את השני – התחלה

• אני מגדיר מהו חילון – 1:40

• אילוז על חילון, ההבדל בין תפיסת ובר לדורקהים – 4:45

• אני על המחיר שהנאורות גבתה מאיתנו – 11:10

• אילוז על הבעייתיות של דרישתו של קאנט להעז לדעת, ומצד שני מתנת החופש שנתנה הנאורות – 13:35

• אני על הגורמים למשבר הליברליזם ותולדותיו בפוליטיקת זהויות ועוד – 17:40

• אילוז על משבר הליברליזם ועל הפיכת הפוליטיקה למערכת אמונית, ועל הפרוגרמה של הליברליזם – 20:40

• אני על הפוליטיקה שהפכה לשדה בו יש פולמוסים מוסריים במקום הדת, ועל הקפיטליזם כחלק מהליברליזם – 26:55

• אילוז על הקשר בין ביקורת המודרניות לאנטישמיות, ועל ההבדלים שבכל זאת גדולים בין המפלגות, ועל האבחנה, בכל זאת, בין ליברליזם וקפיטליזם, ועל פוליטיקת זהויות – 31:50

• אני על כך שבכל זאת אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות, ועוד קצת על הקשר בין ההתנגדות למודרנה ולליברליזם ואנשטימיות – 38:10

• אילוז על הפרידה המצערת של היהודים מהזיהוי עם פרוגרסיביות – 40:25

הכל כאן:

https://youtu.be/WVT0O7FLFJ4

ובדקו את הדף של ון ליר מאותו אירוע שכולל עוד שיחות יפות עם נעה מנהיים, אדם קלין אורון, עפרי אילני, שיר ראובן, רם פרומן אריאל לוינסון:

סקירה של ספרי ושאלת (חוסר) חילונו של האסלאם

בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית מקדיש ארי אנגלברג סקירה יפה לספרי 'אדם בצלם אלוהים'. אנגלברג סבור שהוא, אם לצטט,

ספר מרתק הלוקח את הקורא למסע נהדר בעקבות רעיון צלם האלוהים, וגורם לו לשאול את עצמו כיצד לא הכיר עד כה יסודות כה מרכזיים של החילוניות וההומניזם המערבי.

אני מאוד מודה לארי על המילים היפות הללו, ורוצה להתייחס לשאלה אחת שהוא מעלה ברשימה שלו. הוא מציין נכונה שאני מוצא את יסודות החילון באינדיבידואליזציה, ולא, להבדיל כמה וכמה דרגות חשיבות, כמו מקס ובר או פיטר ברגר, שמצאו אותם ברציונליזציה, שאיפשר המונותאיזם. כאן:

על פי ובר, לשם דוגמא, למונותאיזם סגולות מארגנות ומסדרות. התפיסה שהיקום כולו, באופן אוניברסלי ותמידי, מתיישר על פי עיקרון יחיד, מסייעת להתפתחותה של חשיבה רציונלית, והנה לנו הנאורות, המהפכה המדעית, החילון, המודרנה וכו'.

אנגלברג ממשיך ועומד על כך שהאסלאם "זוכה לתשומת לב מועטה בספר", וזה נכון. אנגלברג שואל למה זה כך, שהרי גם האסלאם מונותאיסטי, אבל זהו בדיוק: האסלאם אמנם מונותאיסטים לעילא, ולכן מתאים לפרדיגמה של ובר וברגר, אבל אינו אינדיבידואליסטי, ולכן דווקא לא מתאים לסיבות שאני מוצא לתהליך החילון.

צלם אלוהים תופס מקום קטן מאוד בהגות המוסלמית. ולכן בעוד שאפשר היה לשאול את ובר או ברגר למה הם לא מדברים יותר על האסלאם בקשר לחילון, עבורי העניין פשוט: הוא פשוט לא שם. ובאמת, כפי שניתן לשים לב בקלות, ארצות מוסלמיות מתקשות להתחלן.

בכ"א שוב תודה גדולה ארי, שמח שהספר משמעותי בעיניך.

כאן הגליון כולו לקריאה חופשית

יוכי פישר על משבר החילוניות – שאינו משבר החילון

יחד עם משבר הליברליזם נוהגים לדבר כיום על משבר החילוניות או החילון. מזה זמן, למעשה מאז שנות השבעים, נפרדנו מתזת הנאורות הבטוחה-בעצמה, זו שחזתה את קיצה המבוייש של הדת, מדלדלת והולכת אל מול אור התבונה והידע. ברור כיום שהמסורות הדתיות למיניהן כאן כדי להישאר. השאלה היא באיזו מידה ועד כמה העולם המערבי החילוני צריך להילחץ מזה.

בגליון שפורסם היום של הזמן הזה (עורך אסף שטול-טראוריג) נמצא מאמר מצויין של ד"ר יוכי פישר על הנושא. כדי להנהיר את אופי המשבר ועומקו, פישר מבדילה בין חילון לחילוניות (אבחנה שערך גם פרופ' גיא בן פורת בספרו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל').

החילון הוא תהליך מקיף וכולל כל, שבמסגרתו פולחן האל הופך מעיקרון מארגן של כלל התרבות האנושית לעוד "עניין" שאפשר לעסוק בו, ואפשר לא. הדת הממוסדת משונמכת מהיותה סמכות עליונה לכל דבר – מהיסטוריה, דרך בריאות ועד מוסר – לכדי ארגון משמעותי אבל, עבור הרוב, מיותר.

החילוניות, מנגד, היא תפיסה אידיאולוגית שעל פיה חיי האדם חייבים להיות מבוססי-תבונה וחופשיים מהשפעת המסורות הדתיות.

פישר מנתחת את המצב כיום בהתאם לתזה של צ'רלס טיילור, שתופס את העולם המודרני כשרוי בתוך "מסגרת אימננטית". הכוונה היא שהמימד הטרנסצנדנטי של הקיום אינו מקבל הכרה (או מוכחש תמידית), וכולנו חיים בתוך הוויה שאינה פונה החוצה מתוך עצמה: אין משהו "מעבר" לחיים או לעולם המטריאלי הנוכחי. מתוך כך נגזרות התפיסות שלנו לגבי חיינו, החל מאופן ניהולם ועד למטרתם. זוהי התוצאה של תהליך החילון.

פישר מצביעה על כך שבעוד שבמקומות כמו ישראל החילוניות נמצאת בנסיגה, החילון עצמו חזק כתמיד. כלומר, ללא ספק יש בישראל פחות ופחות יהודים שאוחזים בתפיסה אידיאולוגית חילונית (זכרו אישים כברדיצ'בסקי וברנר, זכרו שמקימי המדינה היו אידיאולוגית חילונים סוציאליסטים), ויותר אנשים שמתעניינים במסורת. מאידך, גם תהליכי ההדתה שישראל חווה פועלים בתוך המסגרת האימננטית, ולמעשה לעיתים אף מציגים חילון של המסורת הדתית.

דוגמא פשוטה היא העליה להר הבית. ללא ספק, יותר ויותר יהודים ישראלים עולים להר. מאידך, רובם הגדול, כולל שומרי מצוות שביניהם, עושים זאת מתוך מטרה מוצהרת לחזק את הלאומיות היהודית, את ריבונות המדינה, ולא על מנת לעבוד את האל. אין כאן פולחן הפונה אל האל, כלומר אל מה שמעבר, אלא לאומיות, המדגישה את העולם הזה על הישגיו והטובין שהוא מספק.

עוד דוגמא (פישר מביאה את שתיהן) היא הפניה הסובייקטיבית שנחזית בקרב הציונות הדתית. העניין בנאו-חסידות, ההקשבה ל"קול הפנימי", הדגש על אותנטיות בפולחן, על החוויה דתית, אינו אלא ההפנמה (תרתי משמע) של ההגיון של תהליך החילון: האינדיבידואל הופך למקור הסמכות בכל הנוגע לקשר עם האל, לא המסורת או מפרשיה.

וכאן אני מגיע לפסקה המצוטטת בצילום לעיל: יש בישראל חילון הולך וגובר, אבל פחות חילוניות. אין כמעט חילוניות אידיאולוגית, ונדמה לי שפישר מדייקת מאוד כשהיא תולה את העניין בדלות התפיסה החילונית כיום.

אם בעבר האידיאולוגיות החילוניות הציעו סיפור אטרקטיבי ומלהיב – המרקסיזם והמשיחיות המטריאליסטית שלו, הפאשיזם וקהילת הלאום על עתידה המזהיר – כיום האידיאולוגיות הללו קרסו, והחילוניות חוסה תחת כנפי הליבליזם, ובכך נסוגה לכדי תפיסה שלילית ("אני לא אפריע לך, אתה אל תפריע לי"), לא חיובית ("נתאחד ונאבק, פנינו אל השמש העולה").

מאידך, עלינו לזכור שגם נסיגת החילוניות ומופעי ההדתה שאנחנו עדים להם מתקיימים כולם בתוך המסגרת הגדולה של החילון. הדת איבדה את בכורתה. בישראל היא הופכת תכופות לעניין אישי, או משועבדת לאינטרס הלאומי. במקומות שהיא מתעקשת להנכיח את עצמה ולהפוך שוב לעיקרון המארגן (איראן, סעודיה, אפגניסטן) היא נאלצת להשתמש באלימות והופכת לגרוטסקה.

אנחנו בעידן חילוני, וזה לא הולך להשתנות. זאת משום שהאדם תופס את עצמו ואת זולתו באופן שונה לגמרי מכפי שהיה עד לפני כמה מאות שנים. משהו משמעותי מאוד קרה עם הכניסה למודרנה. אגב, בדיוק כתבתי על זה ספר.

מעט על הספר ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה’

הספר המעניין הזה, ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה' (כרמל), יצא לפני כמה חודשים. נעם חדד, שזהו עיבוד של מחקר הדוקטורט שלו, מבקש לאתגר בו את התפיסה המובנת מאליה של הציונות הדתית כתנועה דתית ולאומית, כלומר, כציונות *דתית*. על פי חדד מדובר בתנועה לאומית בעיקרה.

חדד עומד, באופן נכון וחשוב לדעתי, על האופי המודרני של קטגוריות כ"דת" ו"לאום". שני מונחים אלה התפתחו במקביל להתגבשות המדינה הלאומית כישות פוליטית ובהקשר לצורך של מדינת הלאום להדיר את הדת למרחבים אישיים, כלומר לשמור על "הפרדת דת ממדינה" ומרחב ציבורי חילוני. מכיוון שתהליכים אלה צמחו מתוך הנצרות, הם גם מתאימים להגיון הפנימי שלה באופן טבעי, ונמצאים בחוסר התאמה אינהרנטי עם המסורת היהודית (שמעולם לא הפרידה בין המרחב הדתי הפרטי לציבורי, וגם לא בין חוקי "דת" לחוקי "מדינה").

מכיוון זה מגיע חדד לבחון את הציונות הדתית, וכאן, על פי מחקרו, הוא מגלה שמדובר בכלל בתנועה לאומית, ולא דתית. "הטענה המרכזית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין [… כ]תופעה לאומית-מערבית-מודרנית." על פי חדד הציונות הדתית מתעניינת בעיקר במדינה, פחות בהלכה, כמעט שנמנעת מלעסוק בענייני דת ומדינה ומשקיעה את מרצה בסוגיות של התנחלות וריבונות על יו"ש. כפי שכותב חדד,

"האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כל או כך, בתיאולוגיה הציונית דתית הלאומיות והמדינה הן התכלית העליונה, ולא האל."

לצורך עבודתו עבר חדד על אלפי טקסטים מעשרות השנים האחרונות, ממנשרים ישיבתיים ועד טורי דעה ב'הצופה', והוא מגיש לקורא מחקר עשיר ומפורט. הספר משיא תרומה לשדה, ובהחלט מומלץ לקריאה למתעניינים. עם זאת היה קשה לי להסכים לתמונה שהוא מצייר.

על פי חדד הציונות הדתית מתחילתה היתה תנועה לאומית בעיקרה, ואולי אפשר להתווכח עד כמה המזרחי היה מושקע בהלכה ועד כמה בציונות (נדמה לי שהיתה שם כוונה לחבר את שתי הישויות בלי לוותר על אף אחד מהן), אולם גם אם המזרחי לא הצטיין בלהט דתי, מה נעשה עם גוש אמונים? כלומר, חדד לא נותן מספיק מקום לדעתי לפריצה בשנות השבעים של הקוקיזם. על פי התיאולוגיה הקוקיסטית המדינה היא ביטוי של רצון אלוהי מפורש, וההתיישבות ביהודה ושומרון מימוש של תוכנית אלוהית משיחית. האם אין כאן נתינת מקום מרכזי לאל? אדרבה, הקוקיזם הוא דוגמא מובהקת לשיעבוד הלאומיות לצרכי הדת, ולא להפך.

חדד מתייחס למחקרים שתפסו כך את הקוקיזם (של גדעון ארן ואחרים), אולם מבטל אותם כמשתמשים בפרדיגמה מחקרית "מערבית-מודרנית" (למשל, השימוש במונח "פונדמנטליזם") ולא מתאימות מבחינה מתודולוגית. הוא מנסה להראות שגם במסגרת גוש אמונים הבכורה ניתנה ללאומיות ולריבונות ולא לאל ולהלכה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. כך למשל, חדד מביא מאמרים מתוך 'הצופה' שהציגו את המתנחלים כ'אחר', כמי שמקבלים "חיבוק חם" מהממסד הציוני דתי אבל אינם חלק ממנו. זה נכון, אבל זה רק מפני ש'הצופה' נשלט אז בידי מזרוחניקים, ואילו בשטח הדור הצעיר כבר הלך וכבש לבבות וגבעות. במהרה הקונצנזוס הציוני דתי הפך לקוקניקי, והלאומיות נצבעה בצבעים של הלכה, של תיאולוגיה פוליטית ושל משיחיות.

בראיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון' קובע חדד כי

הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ.

אבל ריבונות המדינה על השטחים חשובה לציונות הדתית הקוקיסטית מבחינה דתית מפני שלב התיאולוגיה הקוקיסטית הוא הכפפת הארץ לרצון האל ולשליטת האל, ואלו באים לדידם לידי ביטוי על ידי רצון עמו ושליטת עמו על ארצו – ולכל זה מטען משיחי מודגש.

ב'לנתיבות ישראל' כתב הרצי"ה כי

הגאולה האמיתית, המתגלה בשכלולה של הישיבה בארץ ותקומת ישראל בה, בהמשך התחדשות יישובה של הארץ עם התקבצות ששבי הגלויות לתוכה [… ב]שליטת ממשלתנו עליה, של התדבקות מהותנו הציבורית את קדושת ממשותה.

הלאומיות כאן מוכפפת לאינטרס הדתי, ולא להפך.

אמנם, הקוקיזם מת, ואיתו מתה הדתיות המתפרצת הזו. אני מסכים לחלוטין עם חדד שכיום הציונות הדתית היא תנועה לאומית בעיקרה. לבד מאשר במעגלי חרד"ל מצומצמים, עבודת השם אינה עומדת במרכז חייהם של הד"לים, וההלכה הפכה לאוסף של מנהגים ופולקלור, פעמים מעשירים, פעמים טורדניים. זו לא טענה חלוצית ולא רק חדד (או אני) טוענים אותה, אבל ספרו של חדד מביא עוד עדויות יפות לכך.

ואם נרחיב מבט להקשר הגלובלי, המעבר ללאומיות כמרכז החיים האידיאולוגים של הציונות הדתית הוא תהליך של חילון, והוא אינו מוגבל לה. גם תנועות דתיות אחרות, כמו ה-RSS בהודו והנצרות האוונגליסטית הלבנה בארה"ב עוברות תהליכים דומים. מסיבות שונות (אכתוב על זה מאמר כשיהיה בית ספר או בעוד כחמש שנים כשהילדים יצליחו להעסיק את עצמם), הלאום מחליף האל כמרכזן של תנועות כאלה, בתהליך שמחליש אותן מבחינה דתית אבל מחזק אותן לאומית, ומסכן את המסגרת הדמוקרטית במדינות בהן הוא מתרחש.

הנצרות כמסורת אנטי-מסורתית

אני קורא עכשיו ספר מרתק ממש, The WEIRDest People in the World מאת Joe Henrich, שאינו אלא עוד ניסיון לענות על השאלה המטרידה והמהפנטת לגבי המוזרות/הייחודיות/השגשוג של המערב האנגלו-סקסי, לעומת שאר העולם (שספרי הבא גם, בעצם, מנסה לענות עליה). הנריך מוצא את הסיבה בתפיסת איסורי העריות של הכנסייה הקתולית.

הנה: בניגוד לציביליזציות אחרות הכנסייה אסרה על נישואי קרובי משפחה מאף דרגה. כמובן שאסור להתחתן במשפחה הגרעינית, אבל אסורים גם נישואי בני דודים ואף דודנים, שימו לב, עד דרגה שישית. התוצאה היא פירוק של הקשרים החמולתיים-שבטיים, שגורר – כך מנסה להראות הנריך – שינוי רדיקלי בתפיסת העולם של בני המערב. אלה מאמצים צורת חשיבה יותר אינדיבידואליסטית, אוניברסלית, אנליטית, שוויונית, ופחות קונפורמית, קהילתית, דוגמטית והוליסטית.

עוד לא סיימתי את הספר, אבל בינתיים הנתונים די משכנעים. תפסו את עיני הגרפים הבאים: באחד משווים בין צפון לדרום איטליה. באופן ברור היכן שדודים מתחתנים תורמים פחות דם לזרים. זו דוגמא קטנה וחלקית כמובן, אבל היא נותנת אילוסטרציה לתזה: קשרים משפחתיים-חמולתיים מעודדים נאמנות לשבט וריחוק מזרים, ולהפך.

הגרף השני עוד יותר מופלא בעיני: המרובעים הם ארצות בהן שלטה הכנסייה הקתולית (שהקפידה על שבירת חמולות), העיגולים הם ארצות תחת הכנסייה האורתודוקסית (שפחות הקפידה), והמשולשים הן ארצות לא נוצריות (שאין להן בעיה עם חמולות). ציר X הוא הזמן בשנים שחיו האנשים תחת השפעת הכנסייה, ציר Y הוא היחס למסורת.

הנתונים עוסקים בחשיבותה של המסורת (על פי ממצאים וניסויים שונים), והממצאים די מדהימים: ככל שארץ מסויימת היתה תחת הכנסייה הקתולית יותר זמן, כך המסורת פחות חשובה לבניה. במילים אחרות, הנצרות הקתולית היא מסורת אנטי-מסורתית.

הנצרות היא מסורת שמעודדת אינדיבידואליזם, וברמה עמוקה אף מרדנות וחתרנות. אני מקדיש לזה מקום גם בספר שלי (היה אמור לצאת בקיץ שעבר, נדחה בגלל הקורונה, בע"ה ייצא בקיץ הבא), מכיוון יותר תיאולוגי ופחות סוציולוגי, וכמובן שעם הרפורמציה הסכר נפרץ לחלוטין באופן שמביא, תוך כמה מאות שנים, לעולם החילוני שבו אנחנו חיים כיום. לעת עתה רק נצביע על כך שהעולם הנוצרי-מערבי הוא עולם אנטי-מסורתי באופן מהותי. וגם זה חלק מסוד מוזרותו, ייחודיותו ושגשוגו הכלכלי.

יותר דתיים – פחות גזענים

רוס דותת, שכותב לא מעט על ענייני נצרות, מביא בנ"י טיימס נתונים מעניינים שמראים שמצביעי טראמפ המעורבים יותר בחיי דת פחות גזענים, קסנופובים ולאומיים-לבנים מאשר מצביעיו שאינם. למשל, מבין אלה שאינם מגיעים לכנסייה בכל רבע מעידים ש"להיות לבן" מאוד חשוב לזהות שלהם. מבין אלה שמגיעים לכנסייה, 9%. מבין הראשונים ל-78% יש רגשות חמים כלפי שחורים. מבין האחרונים ל-48%. דפוסים דומים התקבלות בקשר להיספנים, אסיאתים ויהודים.

הסיבה המוצעת לנתונים האלה במאמר היא משום שלמעורבים בדת יותר יש יותר קשרים קהילתיים, יותר משפחות מתפקדות (יותר נשואים, פחות גרושים). נתונים מראים שהם יותר אופטימים ויותר סומכים על הזולת. לכן, לכאורה, הפיתוי של הגזענות הפופוליסטית קטן יותר עבורם.

המאמר של דותת משחזר מאמר ארוך יותר ומצויין של פיטר ביינרט (כן, זה שתוחקר לאחרונה על ידי אנשינו המצויינים בגבול) ב-Atlantic באפריל 2017 (בתגובות). ביינרט הביא נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. במאמרו הוא מציין כי

• שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
• רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
• ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.

ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום." דותת נותן כמעט את אותו סיכום במאמרו, שגם נקרא "שמרנות לאחר הנצרות".

אני מבין שכל זה מנוגד לאינטואיציות של רבים מאיתנו ואתם לא צריכים לספר לי בתגובות שמסורות דתיות גם אחראיות להרבה סבל והרג. זה ידוע לי. הענין הוא שהם אחריות גם לדברים אחרים, כמו בניית קהילה, העמדת מעגלי תמיכה, והענקת נחמה. והדברים האלה חיוניים לתפקודה של חברה בריאה. ומה עם מה שקורה כאן? ובכן, כאן המצב, נדמה לי, שונה, והמפתח להבנת ההבדל נעוץ בחיבור היהודי בין דת ולבין קבוצה אתנית ספציפית, חיבור שהנצרות שללה. אולם זה אינו מבטל את ערכה של מסורת. הנה משהו לחשוב עליו ביום כיפור.

עדכון 20.9: עוד מאמר על אותו עניין, הפעם מטעם החוקרת: https://nyti.ms/2De9x3u

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.

 

כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.

 

אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).

 

ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)

 

כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.

החברה החרדית עוברת תהליכי חילון משמעותיים

זוכרים את התחזיות על כך שבעוד עשרים שנה יהיו 40% (או אף יותר) ילדים חרדים במערכת החינוך הישראלית? מסתבר שהתחזית הדמוגרפית הזאת (הפתעה!) התגלתה כשגויה. נתונים חדשים מראים על בלימה כמעט מוחלטת של הגידול של החברה החרדית.

 

לא רק זאת, אלא שהבלימה מתרחשת לא רק בגלל צמצום שיעור הילודה, אלא פשוט מפני שחרדים רבים עוזבים את החברה החרדית, הופכים לישראלים יותר (כלומר שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם חרדיים) או ממש יוצאים בשאלה.

 

על פי הנתונים שמביא נחום בלס בתוכנית לונדון את קירשנבאום היום (דקה 32 והלאה) החברה החרדית עוברת תהליכים משמעותיים של חילון. כדאי מאוד לצפות, ואל תפספסו את דבריו של אבישי בן חיים לאחר דבריו של בלס.

 

ורק אומר שוב את מה שאמרתי כבר פעמים מספר בעבר: 1. תחזיות דמוגרפיות מועדות להפרכה; 2. לעולם המודרני, החילוני, בו אנחנו חיים, יש כוח עצום, מתמיד, כובש כל.

המרד (הכלכלי והזהותי) נגד הגלובליזציה – על ספרו של נדב איל

'המרד נגד הגלובליזציה', הידוע יותר בכינויו הספר של נדב איל, הוא ספר טוב וספר שטוב שיצא עכשיו. זהו ספר עשיר מאוד במידע, מפוכח ומפכח, שנותן תמונה עדכנית ורחבה על הטוב והרע שבגלובליזציה, ואת ניתוחו לתהליך התערערותה. כדאי לקרוא אותו.

מצד אחד, הישיגי הגלובליזציה הקפיטליסטית הן מעבר לכל ויכוח. כפי שמבאר איל, אם ב-1950 מעל 70% מהאנושות חיה בעוני מוחלט, כיום מדובר בפחות מ-15%. אם ב-1950 שני שליש מהעולם היו אנאלפבתים, היום 85% מהאנושות יודעים קרוא וכתוב. תמותת תינוקות וילדים היא בשפל חסר תקדים וכן תמותה ממחלות שונות. אלו השיגים עצומים ללא ספק.

מצד שני, אותם תהליכים שהביאו לכך גם פוררו תרבויות, קהילות וזהויות מקומיות, והחליפו אותן בגרסה מקומית של התרבות המערבית המודרנית. אותם תהליכים גם הביאו לנראות גדולה יותר של הפערים הכלכליים בין המערב לשאר העולם וגם בין אזורים שונים בתוך המערב. הם גם הביאו לשינויים במשק המים ובאקלים שמסכנים את חייהם של מיליונים.

איל מביא שלל דוגמאות לכך. הוא כותב על ניצול עבודת ילדים בקונגו, על ההצפות בבנגלדש, על הטרור האיסלאמי במומבאי, על המחסור בילדים ביפן, על התערערות מעמד הביניים באירופה, על תומכי טראמפ באמריקה, על ניאו-נאצים בברלין ועוד ועוד.

 

שלל המידע שמוצג בספר מגיע משני מקורות: האחד הוא מחקרים למיניהם, עיתונאיים ואקדמיים, והשני הוא חוויותיו של אייל עצמו שבילה זמן ברחבי העולם, מיפן ועד לונדון דרך גרמניה, דרום ארה"ב ודטריוט. הספר כתוב וערוך היטב, ואין כל קושי לצלוח את 353 עמודיו. הוא נותן תמונה עשירה של העת הנוכחית ושל האתגרים המונחים לפתחה, האתגרים שללא כל ספק ישנו את העולם שהכרנו בשבעים השנים האחרונות, כלומר מאז תום מלחמת העולם השניה. הוא מחבר את חתיכות הפאזל ומאפשר תפיסה יפה ומדכדכת של המתרחש, ולכן חשוב שהוא נכתב וחשוב לקרוא אותו.

הספר לא מציג תזה מתוחכמת או איזו תיאוריה מבריקה, והוא סיכומי בעיקרו. שתי הסיבות שמביא איל ל"מרד נגד הגלובליזציה" הן האכזבה מהבטחות הקפיטליזם (כלומר, פערי שכר ורמת חיים), ומשברי הזהות העוברים על קהילות מקומיות העוברות אמריקניזציה. מתוך אלה, איל מדגיש יותר את הכלכלה, ואילו מה שמעניין אותי יותר הן שאלות של זהות. אם אתם כמוני, אני ממליץ לכם לקרוא גם ספר שיצא לפני שנה ומשלים את ספרו של איל מהכיוון הזה. לספר קוראים Age of Anger (והכותרת בהחלט מתכתבת עם זו של איל) והוא נכתב על ידי האינטלקטואל ההודי (שגר היום בלונדון) פנקז' מישרה.

מישרה עומד בספרו על הסיבות התרבותיות ל'מרד", והוא מוצא אותן כבר במרידות קודמות במאות ה-19 והעשרים. עבורו "המרד" הוא קודם כל בפרדיגמה המערבית-המודרנית, שהופכת את האדם לאינדיבידואל, מנתקת אותו מקשריו המסורתיים, המעמדיים, התרבותיים ואף המשפחתיים, ומרוקנת את הקוסמוס מקסם וממשמעות. המצב הקיומי הזה,

שנתפס עבור כל מי שאינו מנוי לפרדיגמה של הנאורות הבריטית והצרפתית כמשבר, יחד עם התחושה של "ההשפלה בידי אליטות מתנשאות ושקרניות", הם הסיבה לזעם.

מהבחינה הזאת, כבר הרומנטיקה הגרמנית היתה מרד במה שהיא תפסה כרוחות "מערביות", כלומר צרפתיות ובריטיות, שמנתקות (במובן תרבותי) את הגרמנים מעברם, מאדמתם ומדתם, וכמוה ההוגים הרוסים (הרצן, טולסטוי) שיצאו נגד ה"התמערבות" של רוסיה וביקשו לחזור לעבר רוסי או פרבוסלאבי "אותנטי" של המוז'יק, או הוגים יפנים שראו במערב תרבות של ריקבון וביקשו לחזור לערכי השינטו או קוד הסמוראי. הרי אפילו המרקסיזם היה עוד ניסיון להאבק בליברליזם האינדיבידואליסטי, וכמובן שהאסלאם הרדיקלי אינו אלא עוד תגובה, גמלונית, פתטית ואלימה, למשבר הזהות של הפגישה עם המערב.

מישרה מקביל את הטרור המוסלמי בזמננו לטרור ההינדואי כנגד הבריטים במאה ה-19 ומחצית העשרים, ולטרור האנרכיסטי שהשתולל באירופה של סוף המאה ה-19, אשר נהג להשתמש בפצצות על מנת להתנקש בחיי מלכים וקיסרים, לתקוף מוסדות בורגניים כמו בתי אופרה ובנייני בורסה ולזרוע פחד והרס אקראיים. הוא משרטט את הדפוסים הדומים של הריאקציה, תרתי משמע, לקידמה המערבית.

הן מתוך ספרו של מישרה והן מתוך ספרו של איל עולה מציאות אירונית. המודרנה המערבית היא שאיפשרה מלכתחילה את המחשבה על חיים שוויוניים ולא מעמדיים, חיים של הגשמה אישית ולא קהילתית. והנה אחרי יצירת הציפייה לניידות, שויוון והתפתחות אישית האכזבה של הנותרים מאחור מתורגמת לזעם. מעניין לשים לב שרוב מנהיגי ארגוני טרור או התנועות המהפכניות בעולם השלישי לא יהיו עניים או אנשים מסורתיים, אלא דווקא מתמערבים למיניהם ממעמד הביניים. הקפיטליזם פירק להם את המסורת והחדיר בהם תפיסה של קידמה – וקנאה במי שהתקדם.

לעיתים מגיע גם תסכול מחוסר התקדמות אישית, חוסר אפשרות "להגשים את החלום", ולעיתים, וזה, אני חושב, המניע העמוק יותר, מדובר באכזבה מהמשמעות הדלה שהחיים המודרניים מספקים (בהשוואה לעולמות המשמעות המלאים והטוטליים של המסורות הדתיות בעולם הפרה-מודרני). אלה מביאים לניכור מהחיים החדשים, רצון למרד, לנקמה, וגיבוש הווריציה המקומית של הפונדמנטליזם.

בסופו של דבר גם הפונדמנטליזם בישראל, בעיקר זה החרד"לי, אינו שונה בדפוסיו ובמניעיו האנטי-מערביים. אותה דחיה של המערב כרקוב, אותה התבצרות פתטית בפרשנות מילולית למסורת, אותו זעם על כל מי שחורג מהקו. יכול להיות שיש כאן גם רמז לאופן פעולת הימין הלא-פונדמנטליסטי בישראל: למרות שהם בשלטון כבר שנים – הם עדיין אופוזיציה. ולא משנה שאצלם הכוח – הם הקורבנות. ומותר גם לשקר, מפני שהסכנה לזהות כל כך עמוקה שההגנה על עולם המשמעות שלנו קודמת לכל.

איל מסיים את ספרו בקריאה להגנה אקטיבית על השיגי הקידמה והדמוקרטיה הליברלית. אני לגמרי איתו בזה (כל עוד נבין, כאמור לעיל, שהדמוקרטיה הליברלית לא באה ללא מחיר), אבל לצערי אני לא בטוח שהוא צודק כאשר הוא קובע כי "אין מודל מצליח אחר לבד מגלובליזציה בעולם עם רוב דמוקרטי ליברלי" (עמ' 339).

השאלה היא כמובן איך נגדיר "מצליח". האם סין אינה מודל מצליח, לפחות כלכלית? כמובן, חירויות הפרט בה נרמסות, אבל השאלה היא האם הבטחת כבוד וזהות יכולה להחליף בצורה מספקת עבור רבים, בעיקר בעולם הלא-מערבי, את ההבטחה לחירות. מכיוון שהאתוס המערבי ההופך את האוטונומיה האישית לאידיאל ואת הכבוד ל-dignity הוא ייחודי למערב, נדמה לי שהתשובה היא חיובית.