חילון

יותר דתיים – פחות גזענים

רוס דותת, שכותב לא מעט על ענייני נצרות, מביא בנ"י טיימס נתונים מעניינים שמראים שמצביעי טראמפ המעורבים יותר בחיי דת פחות גזענים, קסנופובים ולאומיים-לבנים מאשר מצביעיו שאינם. למשל, מבין אלה שאינם מגיעים לכנסייה בכל רבע מעידים ש"להיות לבן" מאוד חשוב לזהות שלהם. מבין אלה שמגיעים לכנסייה, 9%. מבין הראשונים ל-78% יש רגשות חמים כלפי שחורים. מבין האחרונים ל-48%. דפוסים דומים התקבלות בקשר להיספנים, אסיאתים ויהודים.

הסיבה המוצעת לנתונים האלה במאמר היא משום שלמעורבים בדת יותר יש יותר קשרים קהילתיים, יותר משפחות מתפקדות (יותר נשואים, פחות גרושים). נתונים מראים שהם יותר אופטימים ויותר סומכים על הזולת. לכן, לכאורה, הפיתוי של הגזענות הפופוליסטית קטן יותר עבורם.

המאמר של דותת משחזר מאמר ארוך יותר ומצויין של פיטר ביינרט (כן, זה שתוחקר לאחרונה על ידי אנשינו המצויינים בגבול) ב-Atlantic באפריל 2017 (בתגובות). ביינרט הביא נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. במאמרו הוא מציין כי

• שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
• רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
• ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.

ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום." דותת נותן כמעט את אותו סיכום במאמרו, שגם נקרא "שמרנות לאחר הנצרות".

אני מבין שכל זה מנוגד לאינטואיציות של רבים מאיתנו ואתם לא צריכים לספר לי בתגובות שמסורות דתיות גם אחראיות להרבה סבל והרג. זה ידוע לי. הענין הוא שהם אחריות גם לדברים אחרים, כמו בניית קהילה, העמדת מעגלי תמיכה, והענקת נחמה. והדברים האלה חיוניים לתפקודה של חברה בריאה. ומה עם מה שקורה כאן? ובכן, כאן המצב, נדמה לי, שונה, והמפתח להבנת ההבדל נעוץ בחיבור היהודי בין דת ולבין קבוצה אתנית ספציפית, חיבור שהנצרות שללה. אולם זה אינו מבטל את ערכה של מסורת. הנה משהו לחשוב עליו ביום כיפור.

עדכון 20.9: עוד מאמר על אותו עניין, הפעם מטעם החוקרת: https://nyti.ms/2De9x3u

Capture

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.
 
כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.
 
אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).
 
ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)
 
כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.
Capture1

החברה החרדית עוברת תהליכי חילון משמעותיים

זוכרים את התחזיות על כך שבעוד עשרים שנה יהיו 40% (או אף יותר) ילדים חרדים במערכת החינוך הישראלית? מסתבר שהתחזית הדמוגרפית הזאת (הפתעה!) התגלתה כשגויה. נתונים חדשים מראים על בלימה כמעט מוחלטת של הגידול של החברה החרדית.
 
לא רק זאת, אלא שהבלימה מתרחשת לא רק בגלל צמצום שיעור הילודה, אלא פשוט מפני שחרדים רבים עוזבים את החברה החרדית, הופכים לישראלים יותר (כלומר שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם חרדיים) או ממש יוצאים בשאלה.
 
על פי הנתונים שמביא נחום בלס בתוכנית לונדון את קירשנבאום היום (דקה 32 והלאה) החברה החרדית עוברת תהליכים משמעותיים של חילון. כדאי מאוד לצפות, ואל תפספסו את דבריו של אבישי בן חיים לאחר דבריו של בלס.
 
ורק אומר שוב את מה שאמרתי כבר פעמים מספר בעבר: 1. תחזיות דמוגרפיות מועדות להפרכה; 2. לעולם המודרני, החילוני, בו אנחנו חיים, יש כוח עצום, מתמיד, כובש כל.
Capture

המרד (הכלכלי והזהותי) נגד הגלובליזציה – על ספרו של נדב איל

'המרד נגד הגלובליזציה', הידוע יותר בכינויו הספר של נדב איל, הוא ספר טוב וספר שטוב שיצא עכשיו. זהו ספר עשיר מאוד במידע, מפוכח ומפכח, שנותן תמונה עדכנית ורחבה על הטוב והרע שבגלובליזציה, ואת ניתוחו לתהליך התערערותה. כדאי לקרוא אותו.
מצד אחד, הישיגי הגלובליזציה הקפיטליסטית הן מעבר לכל ויכוח. כפי שמבאר איל, אם ב-1950 מעל 70% מהאנושות חיה בעוני מוחלט, כיום מדובר בפחות מ-15%. אם ב-1950 שני שליש מהעולם היו אנאלפבתים, היום 85% מהאנושות יודעים קרוא וכתוב. תמותת תינוקות וילדים היא בשפל חסר תקדים וכן תמותה ממחלות שונות. אלו השיגים עצומים ללא ספק.
מצד שני, אותם תהליכים שהביאו לכך גם פוררו תרבויות, קהילות וזהויות מקומיות, והחליפו אותן בגרסה מקומית של התרבות המערבית המודרנית. אותם תהליכים גם הביאו לנראות גדולה יותר של הפערים הכלכליים בין המערב לשאר העולם וגם בין אזורים שונים בתוך המערב. הם גם הביאו לשינויים במשק המים ובאקלים שמסכנים את חייהם של מיליונים.
איל מביא שלל דוגמאות לכך. הוא כותב על ניצול עבודת ילדים בקונגו, על ההצפות בבנגלדש, על הטרור האיסלאמי במומבאי, על המחסור בילדים ביפן, על התערערות מעמד הביניים באירופה, על תומכי טראמפ באמריקה, על ניאו-נאצים בברלין ועוד ועוד.
Capture

 

שלל המידע שמוצג בספר מגיע משני מקורות: האחד הוא מחקרים למיניהם, עיתונאיים ואקדמיים, והשני הוא חוויותיו של אייל עצמו שבילה זמן ברחבי העולם, מיפן ועד לונדון דרך גרמניה, דרום ארה"ב ודטריוט. הספר כתוב וערוך היטב, ואין כל קושי לצלוח את 353 עמודיו. הוא נותן תמונה עשירה של העת הנוכחית ושל האתגרים המונחים לפתחה, האתגרים שללא כל ספק ישנו את העולם שהכרנו בשבעים השנים האחרונות, כלומר מאז תום מלחמת העולם השניה. הוא מחבר את חתיכות הפאזל ומאפשר תפיסה יפה ומדכדכת של המתרחש, ולכן חשוב שהוא נכתב וחשוב לקרוא אותו.
הספר לא מציג תזה מתוחכמת או איזו תיאוריה מבריקה, והוא סיכומי בעיקרו. שתי הסיבות שמביא איל ל"מרד נגד הגלובליזציה" הן האכזבה מהבטחות הקפיטליזם (כלומר, פערי שכר ורמת חיים), ומשברי הזהות העוברים על קהילות מקומיות העוברות אמריקניזציה. מתוך אלה, איל מדגיש יותר את הכלכלה, ואילו מה שמעניין אותי יותר הן שאלות של זהות. אם אתם כמוני, אני ממליץ לכם לקרוא גם ספר שיצא לפני שנה ומשלים את ספרו של איל מהכיוון הזה. לספר קוראים Age of Anger (והכותרת בהחלט מתכתבת עם זו של איל) והוא נכתב על ידי האינטלקטואל ההודי (שגר היום בלונדון) פנקז' מישרה.
מישרה עומד בספרו על הסיבות התרבותיות ל'מרד", והוא מוצא אותן כבר במרידות קודמות במאות ה-19 והעשרים. עבורו "המרד" הוא קודם כל בפרדיגמה המערבית-המודרנית, שהופכת את האדם לאינדיבידואל, מנתקת אותו מקשריו המסורתיים, המעמדיים, התרבותיים ואף המשפחתיים, ומרוקנת את הקוסמוס מקסם וממשמעות. המצב הקיומי הזה,
שנתפס עבור כל מי שאינו מנוי לפרדיגמה של הנאורות הבריטית והצרפתית כמשבר, יחד עם התחושה של "ההשפלה בידי אליטות מתנשאות ושקרניות", הם הסיבה לזעם.
מהבחינה הזאת, כבר הרומנטיקה הגרמנית היתה מרד במה שהיא תפסה כרוחות "מערביות", כלומר צרפתיות ובריטיות, שמנתקות (במובן תרבותי) את הגרמנים מעברם, מאדמתם ומדתם, וכמוה ההוגים הרוסים (הרצן, טולסטוי) שיצאו נגד ה"התמערבות" של רוסיה וביקשו לחזור לעבר רוסי או פרבוסלאבי "אותנטי" של המוז'יק, או הוגים יפנים שראו במערב תרבות של ריקבון וביקשו לחזור לערכי השינטו או קוד הסמוראי. הרי אפילו המרקסיזם היה עוד ניסיון להאבק בליברליזם האינדיבידואליסטי, וכמובן שהאסלאם הרדיקלי אינו אלא עוד תגובה, גמלונית, פתטית ואלימה, למשבר הזהות של הפגישה עם המערב.
מישרה מקביל את הטרור המוסלמי בזמננו לטרור ההינדואי כנגד הבריטים במאה ה-19 ומחצית העשרים, ולטרור האנרכיסטי שהשתולל באירופה של סוף המאה ה-19, אשר נהג להשתמש בפצצות על מנת להתנקש בחיי מלכים וקיסרים, לתקוף מוסדות בורגניים כמו בתי אופרה ובנייני בורסה ולזרוע פחד והרס אקראיים. הוא משרטט את הדפוסים הדומים של הריאקציה, תרתי משמע, לקידמה המערבית.
הן מתוך ספרו של מישרה והן מתוך ספרו של איל עולה מציאות אירונית. המודרנה המערבית היא שאיפשרה מלכתחילה את המחשבה על חיים שוויוניים ולא מעמדיים, חיים של הגשמה אישית ולא קהילתית. והנה אחרי יצירת הציפייה לניידות, שויוון והתפתחות אישית האכזבה של הנותרים מאחור מתורגמת לזעם. מעניין לשים לב שרוב מנהיגי ארגוני טרור או התנועות המהפכניות בעולם השלישי לא יהיו עניים או אנשים מסורתיים, אלא דווקא מתמערבים למיניהם ממעמד הביניים. הקפיטליזם פירק להם את המסורת והחדיר בהם תפיסה של קידמה – וקנאה במי שהתקדם.
לעיתים מגיע גם תסכול מחוסר התקדמות אישית, חוסר אפשרות "להגשים את החלום", ולעיתים, וזה, אני חושב, המניע העמוק יותר, מדובר באכזבה מהמשמעות הדלה שהחיים המודרניים מספקים (בהשוואה לעולמות המשמעות המלאים והטוטליים של המסורות הדתיות בעולם הפרה-מודרני). אלה מביאים לניכור מהחיים החדשים, רצון למרד, לנקמה, וגיבוש הווריציה המקומית של הפונדמנטליזם.
בסופו של דבר גם הפונדמנטליזם בישראל, בעיקר זה החרד"לי, אינו שונה בדפוסיו ובמניעיו האנטי-מערביים. אותה דחיה של המערב כרקוב, אותה התבצרות פתטית בפרשנות מילולית למסורת, אותו זעם על כל מי שחורג מהקו. יכול להיות שיש כאן גם רמז לאופן פעולת הימין הלא-פונדמנטליסטי בישראל: למרות שהם בשלטון כבר שנים – הם עדיין אופוזיציה. ולא משנה שאצלם הכוח – הם הקורבנות. ומותר גם לשקר, מפני שהסכנה לזהות כל כך עמוקה שההגנה על עולם המשמעות שלנו קודמת לכל.
איל מסיים את ספרו בקריאה להגנה אקטיבית על השיגי הקידמה והדמוקרטיה הליברלית. אני לגמרי איתו בזה (כל עוד נבין, כאמור לעיל, שהדמוקרטיה הליברלית לא באה ללא מחיר), אבל לצערי אני לא בטוח שהוא צודק כאשר הוא קובע כי "אין מודל מצליח אחר לבד מגלובליזציה בעולם עם רוב דמוקרטי ליברלי" (עמ' 339).
השאלה היא כמובן איך נגדיר "מצליח". האם סין אינה מודל מצליח, לפחות כלכלית? כמובן, חירויות הפרט בה נרמסות, אבל השאלה היא האם הבטחת כבוד וזהות יכולה להחליף בצורה מספקת עבור רבים, בעיקר בעולם הלא-מערבי, את ההבטחה לחירות. מכיוון שהאתוס המערבי ההופך את האוטונומיה האישית לאידיאל ואת הכבוד ל-dignity הוא ייחודי למערב, נדמה לי שהתשובה היא חיובית.

מעט על החילון המעמיק באירלנד וסיבותיו

משאל העם באירלנד שבו בחרו כשני שליש מהמצביעים לשנות את החוקה ולהתיר הפלות הוא סימן מובהק לחילון העובר על המדינה. אירלנד היתה מדינה קתולית גאה בה הכנסייה החזיקה בכוח רב והפוליטיקה ביטאה את עיקרי האמונה. בסקרים שונים אירלנד נמנתה תמיד בין המדינות הדתיות ביותר בעולם המערבי (יחד עם יוון ופולין). רק ב-1979 הותר בחוק שימוש באמצעי מניעה. רק ב-1993 יחסי מין הומוסקסואלים הותרו בחוק.
 
אבל אירלנד השתנתה. מאז סוף שנות השמונים שיעור ההשתתפות בטקסים בכנסיות יורד. ב-1995 נערך משאל עם לתיקון החוקה כך שהמדינה תתיר גירושין. ב-2015 כבר הותרו נישואים חד-מיניים. אתמול בחרו האירים להתיר הפלות.
 
מה גרם לשינוי? במקום פשוט לומר "קידמה" או "שפע כלכלי" או שאר הסברים שמתייחסים אל המסורת כאל מחלה שבסוף עוברת, הייתי רוצה להציע את ההסבר שנתנה Daphne Halikiopoulou בספר שהיא פרסמה על התגברות החילון באירלנד (ואי-התגברותו ביוון) ב-2010, הסבר שנראה לי מעניין ותקף.
 
החוקרת בונה על תיאוריית החילון של הסוציולוג דיויד מרטין ומגדירה אפשרות לעיכוב תהליכי חילון (כאן במשמעות של התרחקות מהמסורת) כאשר הדת קשורה לזהות הלאומית. במקרה כזה, אם קיים סכסוך לאומי שמאיים על החברה המדוברת, הדת תתחזק, שכן כאשר הזהות הלאומית תגבר תתעצם איתה גם הזהות הדתית.
 
באירלנד הדת אכן קשורה בזהות הלאומית. האירים הקתולים מתייצבים פחות או יותר מאז המאה ה-16 כנגד ניסיונות (והצלחות) כיבוש על ידי שכניהם האנגלים הפרוטסטנטים. הם דוכאו, נרצחו והומרו בכפייה, אבל שמרו על גאוותם כאירים-קתולים, ולבסוף גם זכו בעצמאות. המאבק מול הבריטים המשיך בצפון אירלנד עם הטרור של ה-IRA ובמתיחות מתמדת בין המדינות.
 
אלא שהחל מסוף שנות השמונים המצב הלך והשתפר. היחסים עם בריטניה התקררו, בצפון אירלנד נחתם הסכם שלום, ואירלנד גם הצטרפה לאיחוד האירופי. הזהות הלאומית כבר לא היתה מאויימת. על פי Halikiopoulou כאן המפתח להבנת החילון באירלנד: פחות מאבק לאומי > פחות צורך בתחזוק זהות לאומית לעומתית > פחות צורך בדת כיסוד של זהות.
וכך הגענו עד הלום.
 
גם במדינות כמו יוון ובפולין הזהות הדתית קשורה בזהות לאומית, וגם בהן הקשר הזה התגבש מתוך מאבק בזרים (טורקים, קומוניסטים). ביוון הסכסוך עדיין חי, והחילון (גם בגלל שהדת פחות נכפית על האזרחים, כותבת החוקרת) מתעכב. בפולין כידוע מתגברת הלאומנות, ויש להניח שאם נחקור נמצא שהקשר עם הדת יציב.
 
ויש עוד מדינה שאנחנו מכירים שבה הזהות הדתית קשורה לזהות הלאומית ושנמצאת במאבק לאומי, ושעל כן, בין היתר, הדת בה תופסת מקום נכבד. לפחות על פי התיאוריה של Halikiopoulou אם יפתר הסכסוך הלאומי, ייחלש הקשר אל הדת.
Capture

התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
 
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
 
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
 
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
 
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
 
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
 
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
Capture

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.