חיים היימס-עזרא

תגובה למאמרים על הר הבית מאת חיים היימס-עזרא

פרופ' חיים היימס־עזרא כתב תגובה מעניינת לצמד המאמרים שלי על יחס הציונות להר הבית. היימס-עזרא כותב שני דברים: ראשית, שנטישת המקדש ועבודת הקורבנות באה בד בבד עם נטישת הפוליתאיזם והמעבר הסופי למונותאיזם. דהיינו, כל עוד היה מקדש בני ישראל זבחו גם במקדשים אחרים ולאלים אחרים. חיסול סיפור הקורבנות היה מעבר לדת מופשטת יותר, שאיפשרה אלוהות אוניברסלית. תיאוריה מעניינת שכדאי להתייחס אליה בהזדמנות.

אבל כאן ארצה לעמוד על טענתו השנייה של היימס:

חייבים להכיר בכך שמדובר במיתוס בלבד. צריך גם להכיר בכך שהציונות איננה יהדות, אלא שלב ראשוני בהתקדמות מעבר לה. היהדות המשיחית מנסה להשאיר אותנו בעולם המיתי־גלותי כאשר אנו צריכים להיות מרוכזים בבניית מציאות ישראלית חדשה הנסמכת על העבר אך מסתכלת קדימה. בישראליות אין מקום לבית מקדש פיזי בירושלים, אלא בהקמת מרחב לאומי שוויוני לכל תושביה.

לזה אני לא מסכים. נקודה שהיה לי חשוב מאוד לעמוד עליה במאמרים האלה הוא ש"המיתוס" אינו רק מיתוס. הוא כוח שפועל בנו גם היום. ושאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא עניין מיסטי כלשהו, אלא תרבותי ופסיכולוגי. אנחנו צאצאיהם של דורות על גבי דורות שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם. העבר חרץ נתיבים בנפשותינו, וגם אם הם ריקים ממים, הם עדיין שם. והם גם יכולים להתמלא מחדש. זה לא יכול להיעלם תוך שני דורות, גם לא תוך חמישה.

והרי זאת האשלייה הגדולה של הנאורות, של המודרניות החילונית לדעתי, שאפשר למחוק את העבר, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ולפתוח דף לגמרי חדש, רציונלי ונאור. זה לא הולך, לפחות לא עבור רוב האנשים. וכשמסתכלים קדימה אל העתיד צריך קודם כל להכיר בכך, ואז לעבוד עם זה.