חיותה דויטש

שיר לאיזי ברדלי – ספר חדש ומומלץ

shirלפני כשנה פנה אלי שי סנדיק ושאל אם אני מוכן להיות העורך המדעי של רומן שהוא מוציא לאור. עד אז לא ידעתי שיש עורך מדעי לרומן, אבל התברר שבספר ששי מוציא מסופר על משפחה מורמונית שעוברת, בין השאר, משבר אמוני. כל מני מונחים מורמונים משולבים באופן טבעי בסיפור, ואני התבקשתי לעזור בתרגום. לבד מזה גם כתבתי אחרית דבר על המורמונים לספר (שאגב, לא חייבים לחכות לסוף הספר כדי לקרוא משום שהיא נטולת ספויילרים).

כך הכרתי את 'שיר לאיזי ברדלי', ואיזה כיף שהכרתי אותו. ספר רגיש, מתוק, אנושי, עצוב, שנון ומעל לכל פשוט כתוב מעולה. קריס בריי, הסופרת, היא מורמונית לשעבר והיא מצליחה להחיות משפחה – וקהילה – ובה טיפוסים שונים המתמודדים כל אחד בדרכו ובדרכה עם אבדן, וממילא עם משבר אמוני. המאמין העיוור שבטוח ש"הכל לטובה", המרדן שמלגלג על אמונותיהם של הסובבים אותו וכו' וכו'.

המורמונים הם מיעוט דתי (על מנהגיו המשונים למתבונן מבחוץ) שחי בחברה חילונית ולי הדמויות הזכירו יותר מכל משפחה ציונית-דתית, אולי חרד"לית. דווקא ההזרה של ה"מורמוניות" שלהם מאפשרת הזדהות קלה יותר עם מאבקיהם האמוניים (כפי שחיותה דויטש אמרה לי לא מזמן, אין ספק שקטעים מהספר ישולבו בפעולות בני עקיבא רבות ומגוונות) וממילא גם מבט מעניין על תרבות דתית שונה.

עכשיו הספר יצא. מומלץ.

על 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש

קראתי את 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש מפני שעניין אותי הצורה שבה היא תתאר מחתרת יהודית-דתית שמבקשת לעורר את העם ולהכחיד את השחיתות במדינה (ובדרך כמה אנשים).

אפשר לומר ששני כוחות מניעים את העלילה: הכמיהה לאהבה, והכמיהה למוסר. האהבה: חברית, רומנטית, בין הורים לילדיהם. המוסר: בין זרים, בין חברים, בחברה, באומה. את שני אלה מציבה דויטש מול החוק: חוקי המדינה וחוקי ההלכה. האהבה כידוע מקלקלת את השורה ולא מתחשבת בחוק, וגם הרדיפה אחרי מוסר יכולה להתעלם מהחוקים בשם אידיאל עליון יותר של צדק.

המחתרת של דויטש (אל דאגה, זה לא ספוילר ממשי) תופסת את האגדה כמרכז היהדות, כלומר האגדה התלמודית, זו שאמורים ללמוד ממנה לקח (על מוסר, על אהבה) מעבר להוראות היבשות של ההלכה. בשם האגדה היא מסיטה הצידה את ההלכה, ובשם הלקח מהאגדה לוקחת חירות לעשות דין לעצמה, להתעלם מחוקי המדינה ולהשתמש באלימות כדי להגשים את חלומה.

ההלכה אפוא מתוארת כאן כגורם מייצב, מאזן. זה בהחלט נכון כעיקרון כללי, ומצוות רבות יוצאות במכוון להרגיע יצרים טבעיים ורעיונות ערטילאיים. (עם זאת, זה כמובן לא חייב להיות כך, ויעידו רמיזות רבניות על "דין רודף", חיבורים כמו 'תורת המלך' ומהלכים הלכתיים דומים, שעושים שימוש בהלכה כדי להכשיר ולעתים אף לעודד אלימות.)

ועם זאת, הבחירה באגדה נדמית כמוזרה. האם באמת יש לאגדות התלמודיות כוח לסחוף אחריהן מורדים צעירים? האם אפשר להוציא מהן תוכנית פעולה? לי היתה האגדה בספר משל לכוחות אחרים. ללאומיות, למשיחיות, למיתוסים על אדמה ועם ודם שיכולים הרבה יותר בקלות לשכנע אנשים לעבור על החוק ולזנוח את ההלכה. כפי שאכן הם משכנעים, גם בימים אלה.

הספר כתוב היטב (לא בלי חריקות פה ושם), והעלילה מסועפת, מתוחכמת ומעניינת. הוא מסתיים במהפכה זוטא בחייה של הגיבורה, שבנויה על הדגם של המתח בין החוק ובין המוסר והאהבה. הנקודה הזאת היא סגירה יפה לשאלה שמלווה את הספר. התשובה של דויטש לשאלה הזאת באה לא בסימן קריאה, אלא בריקוד.

cccccccccccccccccccccccc

הלכה בין קודש לחול – ערב עיון

ערב עיון חשוב ומעניין יתרחש בשבוע הבא בבית מורשה, כתוצאה משיתוף פעולה בין המוסד הנ"ל (על כתב העת אקדמות שלו) ומוסף 'שבת' של מקור ראשון (על העורך שלו, יואב שורק). הערב יעסוק באפשרות, ואף בצורך, של תפיסה של הלכה חילונית, או "הלכה של חול", ככותרת מאמרו של שורק בגיליון אקדמות האחרון (כ"ז).

באופן אישי יש לי חיבה רבה לרעיון הזה. אני חושב שאכן יש צורך להרחיב את גבולות ההלכה כך שתוכל להכניס תחת כנפיה (מרצון בלבד כמובן!) חלקים הרבה יותר גדולי מהציבור היהודי בארץ. זה כמובן ידרוש את דילולה. כפי ששורק כותב במאמרו, ההלכה האורתודוקסית כיום היא "הלכה לאנשי קודש", כלומר היא מבנה את החיים (על ידי האיסורים שהיא גוזרת, על ידי הזמן שהיא גוזלת) כך שהמוקד שלהם הוא "הקודש". כדי שמסגרת הלכתית מסויימת תהיה משותפת לרבים, יש צורך ב"הלכה לאנשי חולין", שממילא תהיה רחבה יותר, מקורקעת יותר, וגם שפויה יותר (מבחינת הקשר שלה לשכל הישר).

הערב הוא חלק ממש שנראה כניצנים ראשונים של תנועה לכיוון הזה בחברה הישראלית כיום, ששורק הוא אחד מדובריה המעמיקים והעקשנים. על איתמר לפיד שמעתי, כלומר שהוא גם מכוון לכך, אבל עדיין לא שמעתי אותו. הוא מגיע אל הנושא מהכיוון החילוני, ולא, כמו שורק, מהאורתודוקסי. בקיצור, לדעתי צריך להיות מעניין.