
איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

לפני כמה ימים העלתי כאן מדרש שמובא בתוך ספר חדש שיצא זה עתה, "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל" מאת ד"ר דוד ברזיס (הוצאת אונ' בר אילן). בספר מנסה ברזיס לבאר את יחסם העקרוני של חז"ל לקנאות דתית, וזאת על ידי פרקים נרחבים בהם נשזרות דוגמאות רבות העומדות על אותו עיקרון. אביא דוגמא קטנה, אבל קודם אתייחס לטענתו המרכזית של ברזיס.
על פי ברזיס שורש היחס השלילי של חז"ל לקנאות נובע כבר מהפרידה שלהם מזרמים יהודיים אחרים בימי בית שני. בעוד שכת קומראן, בעלי ספר היובלים ודומיהם תפסו את היקום בפועל על פי חוקיות אלוהית קבועה שאליה על האדם להתאים את עצמו, עבור חז"ל הברית בין האדם לאל היא דיאלוגית, ועל כן ניתן בה לאדם תפקיד מרכזי.
הדוגמא הפשוטה ביותר היא כמובן תאריכי החגים. לוח השנה של ספר היובלים הוא שמשי, החגים בו נחגגים בימים קבועים בכל שנה, והמועדים כולם מתאימים למחזורים של 7 (ימים, שנים, יובלים). לוח השנה הח"זלי לעומת זאת נותן משקל רב למחזור הירחי, וממילא החגים בו אינם בימים קבועים (פסח יכול לצאת בכל שנה ביום אחר בשבוע), ונקבעים על ידי האדם (קידוש הלבנה על פי עדות ראייה).
ברזיס מראה שגם היחס לקנאות שונה בעקבות כך. הקנאי החוץ-פרושי הוא זה שמחזיר את הסדר הקוסמי על קנו, וממילא תפקידו חיוני וחשוב. אצל חז"ל הקנאי זוכה ליחס אמביבלנטי הרבה יותר, ולמעשה לרוב ליחס שלילי.
ברזיס מרחיב את העקרון העמוק הזה ומראה כיצד הוא קובע את היחס של חז"ל גם למימדים אחרים בחיי הדת. כך למשל, המחלוקת בין בית דוד לבית שאול נגזרת עבור חז"ל גם מהאופי השונה שלהם: שאול ידוע בצניעותו היתרה, בשליטה ביצר, ובאופן כללי בצדקנותו ("מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי" – יומא, כב, ב). לעומתו דוד אינו צנוע, אינו שולט ביצרו, ובוודאי שניתן למצוא בהתנהגותו דופי. חז"ל מדגישים את ההבדלים האלה בפרשנותם את עלייתו של בית דוד ודעיכתו של בית שאול, ובכך מביעים את הסתייגותם מצדקנות דוגמטית.
אני חושש שעשיתי עוול לספר מרתק ומעמיק שאורכו יותר מחמש מאות עמודים. ברזיס כמובן נוגע גם במחלוקת בין בית הלל המקלים לבית שמאי המחמירים, בניתוח ההנהגה היהודאית לעומת הצדיקות היוספית, בסיפורי הביוגרפיה של חכמים ספציפים כרשב"י ור' עקיבא, ועוד. ספר מרתק שיצא בעתו.
והנה בא ירמיה הנביא ואמר [לעצמו]: גויים [=חיילי נבוכדנצר] מקרקרין [=הורסים, או מסתובבים כאדונים] בהיכלו [=בבית המקדש], אז איפה בדיוק ה"נוראות" שלו?. [הגיע למסקנה שהאל כנראה אינו נורא,] ולא אמר בתפילתו "נורא" ["האל הגדול והגיבור" – ירמיה לב, יח]. אחריו הגיע דניאל ואמר: גויים [=יוונים] משעבדים את בניו, אז בדיוק עושה אותו כזה גיבור? לא אמר בתפילתו גיבור ["האל הגדול והנורא" – דניאל ט, ד].
ואז באו הם [=אנשי כנסת גדולה], ואמרו: אדרבה, זוהי גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים [=זו גבורתו, שהוא מצליח להתאפק ולא להעניש את הרשעים שהחריבו את ביתו ושיעבדו את עמו]. ואלו הם נוראותיו, שהרי אם לא היו יודעים שהוא גם מסוגל לכך ומפחדים ממנו, איך אפשר להסביר שאומה אחת בודדת ושנואה [=בני ישראל] יכולה להתקיים בין האומות [העוינות לה]? [כלומר, חכמי כנסת גדולה פירשו מחדש את משמעות התארים האלה, ולכן היו יכולים להשתמש בהם, וכך החזירו עטרתו של הקב"ה ליושנה.]
[אבל רגע, שואלים חכמים,] אם כך אז איך יכול להיות שרבותינו ירמיה ודניאל היו אמיצים מספיק כדי לוותר על התארים האלה, ועקרו תקנה שהתקין לא פחות מאשר משה רבנו בעצמו?? אמר רבי אליעזר: מתוך שיודעו שהקב"ה אמיתי [=ישר, אוהב אמת] הוא, לפיכך לא כיזבו בו [=לא שיקרו בנוגע אליו]. [דהיינו, הנביאים ידעו שעמידה על האמת הולמת את הקב"ה יותר מאשר נאמנות לא ישרה לתקנות שהתקין משה רבנו.]
הנה חלק ממאמר שהתפרסם בסופ"ש הזה בעלון עולם קטן. הפולמוס נוגע לרשותן של נשים ללמוד גמרא. הרב אמנון בזק בעד, הרב מאיר כהן נגד. אבל הנימוקים של כהן, הם באמת נופת צופים. ראו להלן:
מה אין לנו כאן? קודם כל האשמת האישה הרוצה ללמוד גמרא בגאוותנות מטעם היצר הרע, אחר כך אזהרה שלא להוציא את "האני הפנימי" לגלות, ראיית חז"ל כפסיכולוגים ידענים שרואים לפנימיות נפשה של האישה ויודעים מה טוב בשבילה (הם הרי אלה שקבעו שדעתן של נשים קלה), ולבסוף ראייה ברורה מאישה אמיתית(!) שלמדה גמרא וחוותה על בשרה את ההשפעות הרעות שיש לדבר זה עליה. כל הכבוד.
אצלי, בכל אופן, זה אבוד. אשתי יודעת גמרא. יותר טוב ממני. גאולת ה"אני הפנימי" שלי ושלה, כך נראה, עדיין רחוקה.