חוק ומשפט

עבדים היינו, עכשיו הם

עבדים היינו לפרעה במצריים. בנינו את פיתום ואת רעמסס, העבידו אותנו בפרך, ופועלים עבריים רבים מתו תוך כדי העבודה. בתורה מוזכרת העבדות במצריים בדרך כלל כדי ללמד את עם ישראל לדאוג לגר, לזר, ולא להפלות אותו לרעה.
 
• וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – שמות כב
• כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – ויקרא יט
• וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – דברים י
 
ועוד ועוד. עכשיו כמה העובדות: בחודש ינואר 2016 בלבד נהרגו 6 עובדי בניין בתאונות עבודה, ו- 19 עובדים לפחות נפצעו קשה בתאונות עבודה בבניין. בין נובמבר לינואר נהרגו לכל הפחות 18 עובדים בענף הבניין. בפברואר נהרג פועל אחד. במרץ שלושה. באפריל, עד כה, שניים.
מרבית הפועלים המתים הם הפועלים הפשוטים בבניין. מרביתם ערבים-ישראלים, פלסטינים, ומהגרי עבודה. היהודים המעטים הם בדרך כלל ממוצא ברה"מי לשעבר. כלומר אלה ה'זרים' שלנו, הגרים שלנו. באופן מהופך מהציווי המקראי, דווקא זו הסיבה להתעלמות הציבורית מהטרגדיות האלה.
 
שיעור התאונות בענף הבניין בישראל מוגזם על פי סטנדרטים מערביים. קשה שלא לחשוד שהוא נובע מרשלנות קשה תאגידי הבנייה, יחד עם אזלת יד של הרשויות האמורות לפקח על בטיחות העובדים. את זה צריך לתקן.
 
אני מודה לעו"ד הדס תגרי, שעומדת בראש הקואליציה למאבק בתאונות בניין, שהביאה את הנתונים לתשומת לבי, ומנסה להקים גוף שיאבק בתופעה. אז הנה לכם מצווה לפסח: ללחוץ על נבחרי הציבור שלנו לפקח בצורה רצינית יותר על המתרחש באתרי הבנייה.
 
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

הצעת החוק למניעת רעש מבתי תפילה

Captureביום ראשון תעלה לועדת השרים לחקיקה ההצעה הבאה. נחשו באילו "בתי תפילה" רוצים להגביל את "מערכת הכריזה". רמז: על החוק חתומים מוטי יוגב, שולי מועלם, בצלאל סמוטריץ', מיקי זוהר, נורית קורן, אברהם נגוסה ומירב בן ארי.
 
שימו לב שעל פי החוק כל מערכת כריזה היא "רעש חזק או בלתי סביר", ורק לפעמים רשאי "השר" (שר הדתות אני משער), בהסכמת שר הפנים, לקבוע כי מותר להפעילה.
 
ומה שהכי יפה בחוק הנאור הזה הוא שבדברי ההסבר כתוב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים". כן כן, רבותי, חברי הכנסת שלכם דואגים שהדת לא תפריע לכם לאיכות החיים!!!
 
רגע, אז החופש של חרדים לשמור שבת לא יאפשר פגיעה בנסיעה דרך שכונותיהם? החופש של שומרי מצוות לא לאכול חמץ בפסח לא יאפשר פגיעה ברצונם של אחרים לאכול חמץ? החופש של מי שרוצה בכך להתחתן ברבנות לא יאפשר פגיעה באחרים שאינם מעוניינים בכך? החופש של מי שרוצה להתאבל בט' באב לא יאפשר פגיעה במי שרוצה לשבת בבית קפה באותו ערב?
 
לא? זה בסדר, לא באמת חשבתי כך. כי הלשון הנאורה לכאורה מופנה רק כלפי צד אחד. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
 

החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" – עימות עם חה"כ עליזה לביא

אתמול התארחתי בתוכנית לונדון את קירשנבאום כדי לדבר על הצעת החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" שעברה קריאה טרומית שלשום. הצבעתי על שני פגמים מהותיים בחוק, שמסכנים את חירויות הפרט וחופש הדת של כולנו, ונותנים למדינה כוח חסר תקדים לפרק קבוצות דתיות/רוחניות/אידיאולוגיות שלא מוצאות חן בעיניה. הפגמים הם ההנחה שלמנהיגי כת יש שיטות מיוחדות ל"שליטה בתהליכי חשיבה", ושינוי חוק האפוטרופסות כך שיכלול חברי "כתות פוגעניות".
 
שימו לב שחה"כ עליזה לביא, שחתומה על הצעת החוק, אינה יכולה להסביר מה מבדיל בין דת לגיטימית לכת, וכן מהי בדיוק "שליטה בתהליכי חשיבה". זה לא בגלל שהיא לא יודעת, אלא פשוט משום ש*אין* הסברים כאלה. לצערי הצעת החוק מתבססת על מחקר רשלני והנחות מוצא חסרות תוקף. אני קורא לחתומים על הצעת החוק, חברי כנסת משמאל ומימין, לשקול את העניין שוב. כרגע מדובר בחוק רע שמכניס בדיונות מסוכנים לספר החוקים של מדינת ישראל.

בקטנה על ניתוקה של ההלכה מהחיים

באתר 'כיפה' יוצא הרב אריאל בראלי נגד פסיקה שפרסמו רבני בית הלל בעניין הפנייה לבתי המשפט הישראלים. הוא טוען שהאישור של קבוצת הרבנים הזו לכך מהווה שגיאה הלכתית, ושאין לפנות לבתי המשפט הישראלים. בראלי כותב:
הנה פורסם פסק חדש מטעם רבני בית הלל (תשרי תשע"ו) אשר גורס […]: "בדיני ממונות ראוי לפנות לכתחילה לבית דין הפועל לפי משפטי התורה" – מלשון זו משמע שאין זה עיקר הדין ורק לכתחילה כך ראוי לנהוג.
כלומר הבעיה כאן היא המילה "ראוי", שאמורה להיות "חובה" על פי הרב בראלי.
שימו לב עד לאן הניתוק ההלכתי-אורתודוקסי מגיע: אפילו הרבנים הליברלים והפרוגרסיבים (באמת) של 'בית הלל' אינם מסוגלים להתיר בפשטות פנייה שגרתית לבתי המשפט הישראלים. אפילו פנייה סטנדרטית למערכת המשפט של המדינה היהודית הריבונית, אותה מדינה שנחשבת עבור רבים מהם ל"ראשית צמיחת גאולתנו", יכול להתקיים רק אחרי ש"ראוי" לפנות לבית דין תורני. לא רק זה, אלא אישור לפנייה בדיעבד מביא את הרב בראלי לכתוב תגובה שלמה המגנה אותם.
אני בטוח שרוב הקוראים של הסטטוס הזה בכלל לא היו מודעים לכך שההלכה בעצם אוסרת על פניה לבתי המשפט הישראלים, ואם רבנים מתירים זאת הם עושים זאת אחרי סייגים ובעזרת תרגילים הלכתיים שונים. מנגד, הציבור שומר המצוות, בעיקר הציוני-דתי אבל גם החרדי, כמובן משתמש בבתי המשפט כעניין שבשגרה, ובכך מכניס את המערכת למבוכה.
ההלכה כאן מנותקת לחלוטין מחיי רוב אזרחי המדינה, כולל שומרי המצוות שבהם. העובדה שאחרי 67 שנות עצמאות העניין הזה עדיין לא נפתר מלמדת על חוסר רצונם של חלק מהרבנים לטפל בעניין, ועל כוחם הדל של אלה שכן רוצים לשנותו. ובעיקר היא מלמדת באופן מצער מאוד על ניתוקה של ההלכה מהחיים.

הארכת מעצרו של מאיר אטינגר

המדינה האריכה את מעצרו המנהלי של מאיר אטינגר בעוד ארבעה חודשים, והוא שובת רעב כבר 14 יום. שני דברים על זה:

* מעצרים מנהליים מהווים מהלך אנטי-דמוקרטי. גם מי שמוכן להצדיק אותם כעניין של חירום לטיפול בפצצות מתקתקות, לא יכול לתרץ הארכת מעצר שכזה בחודשים רבים. אם יש ראיה כנגד אטינגר, העמידוהו למשפט. אם אין, ישוחרר. הדברים חלים באותה מידה על העיתונאי מוחמד אלקיק, השובת רעב מזה 70 יום במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ונשקפת סכנה לחייו.

* אשתו של אטינגר: "כל הרעיונות שלו הם בהתייעצות עם דעת תורה, בעיקר של הרב יצחק גינזבורג ממנו הוא יונק את הרעיונות שלו ומנסה להיות השופר שלו."
ספרו לי עוד על כמה צעירי הגבעות לא מושפעים מרבנים.

"שליטה הכרתית" יוצאת משליטה

רק שלשום כתבתי על הצעת החוק המסוכנת "נגד כתות פוגעניות" והנה אתמול התפרסמה כתבה (של יוסי אלי) על פרשה שנוגעת לאותה בדיה המכונה "שליטה בתהליכי חשיבה" ובה מעורב עו"ד אביגדור פלדמן.

מסתבר שד.א., מנהיג משפחה פוליגמית ברסלברית המואשם בסדרת מקרי התעללות מחרידים בילדי משפחתו המורחבת, תובע את פלדמן על ניגוד עניינים לכאורה.

ד.א. טוען כי פלדמן נדרש להוכיח, לצורך ההגנה עליו כעו"ד המייצג אותו, כי התזה בדבר "שליטה מנטלית" שמקדם המרכז הישראלי לנפגעי כתות​ איננה מוכרת בעולם המדע (מה שעובדתית נכון). זאת כדי הוכיח כי ד.א. לא שלט מנטלית בנשותיו ובילדיו, וכי הבגירים שבהם אשמים בכל מה שביצעו לכאורה בפקודותיו.

ד.א. טוען כי גילה בדיעבד שפלדמן מייצג גם את אברהם קוגמן, חסידו של המקובל המטורלל אליאור חן, ושם הוא ניסה להוכיח את ההפך הגמור: שקוגמן היה נתון במצב של "שבי מנטלי" בידי חן, וזאת כדי לפטור את קוגמן מאחריות למעשיו. ד.א. טוען שפלדמן היה מחויב לקוגמן יותר מאשר לו, ולכן כשל בהצגת המקרה שלו עצמו, ובהגנה שאין דבר כזה "שבי מנטלי".

בקיצור, סלט משפטי שלם, והכל סביב השאלה המאוד משמעותית של אחריותו של אדם למעשיו. האם אין איזה כתב משפטי שירים את הנושא החשוב כל כך הזה?

על הספר 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית'

לאחרונה יצא מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ספרם של ד"ר משה הלינגר וד"ר צחי הרשקוביץ 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר'. כפי שניתן להבין מהכותרת, הספר מגיש סקירה היסטורית מפורטת שעומדת על יחסי הציונות הדתית והחוק הישראלי מאז שנות השבעים ועד ימינו – ההתנחלויות הראשונות, פינוי סיני, המחתרת היהודית, אוסלו, הפינוי מעזה, עמונה ותג-מחיר – ומנסה להשיב על השאלה החוזרת ונשאלת: האם הנאמנות כפולה של הציונות הדתית – להלכה ולחוק – מעודדת אי-ציות?
 
מסקנתם של שני החוקרים היא שלמרות ש"מימד מסויים של אי-ציות מובנה היה קיים במפעל ההתיישבות", התפיסה ה"ממלכתית" של הציבור הציוני דתי, "משנה תיאולוגית סדורה שמציבה את קיומה של מדינת ישראל ואת הנאמנות לה כחלק מעולמו הדתי של המאמין", מונעת אי-ציות במימדים גדולים.
 
אולם מסקנה זו מיד מאותגרת בספר עצמו. "אין מנוס מהמסקנה", כותבים המחברים, "שאיזון תיאולוגי נורמטיבי זה ייאלץ להתמודד בעתיד עם קשיים שילכו ויתעצמו." זאת משום שמאז הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף רווח יותר ויותר יחס מסוייג כלפי המדינה בקרב ציבורים ציונים דתיים. 'תג מחיר' והטרור שיצא ממנו הם כמובן דוגמא קיצונית מאוד לכך.
 
הספר נכתב לפני רצח משפחה דוואבשה ובוודאי לפני תפיסת החשודים בו, אבל גם כך המחברים מזהירים מפני "שוליים מתחזקים והולכים, מספרית ורעיונית", שעלולים במקרי מבחן בעתיד להביא ל"תוצאות קשות, ואף אלימות".
 
שני המחברים, אגב, רואים עצמם כשייכים לציונות הדתית. משה הלינגר נוטה לשמאל, ואילו צחי הרשקוביץ (בנו של מנהיג המפד"ל והשר לשעבר ונשיא אונ' בר אילן בהווה דניאל הרשקוביץ) לימין. המבט הפנימי, יחד עם האיזון בין עמדותיהם של השניים, מאפשר כתיבה שערה למורכבות הדברים ומצליחה להישאר קרובה לפרטים ולמציאות עצמה. כדאי למתעניינים לקרוא.
 
Obedience-and-Civil-Disobedience-in-Religious-Zionism_cover

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture