נתונים מעניינים על אפלייה כלפי להטב”ק

מאמר חשוב של פרופ' נטע ברק-קורן מהאונ' העברית על הזכות לסרב לתת שרות משום אמונה דתית. ברק-קורן בדקה את הנכונות של בעלי קונדיטוריות לאפות עוגת חתונה לזוגות להטב"ק לפני ואחרי הפסיקה בעניין Masterpiece Cakeshop, בה בית המשפט איפשר לבעלים לסרב.

על פי הבדיקה הפסיקה של בית המשפט העליון הביאה לצמצום הנכונות של בעלי קונדיטוריות לשרת לקוחות להטב"ק, מ-64% הענות חיובית (גם סטרייטים לא תמיד זוכים לשירות ממגוון סיבות), ל-49% הענות בלבד. אם הממצאים נכונים, ברק-קורן קובעת שמשמעותם עליה ממשית באפליה כלפי הקהילה הגאה.

מכיוון שאחד מהטיעונים של המצדדים בהיתר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות שונים על בסיס חופש הדת שלהם הוא שממילא מדובר במיעוט קטן והלקוחות ימצאו פתרון אחר במהירות, יש כאן הכבדה על הגישה הזאת, מפני שמתגלה שהיתר לאפלייה גורר שינוי גישה אצל מי שבעבר לא גילה התנגדות.

אני סבור שבמקרים מסויימים (ראו רשימה) יש להתיר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות על בסיס חופש דת ומצפון. המחקר לעיל הופך את העמדה הזאת לבעייתית יותר. מחד אנחנו לא רוצים שהאפליה, משהותרה, תתפשט. מאידך אנחנו רוצים לשמור על חופש הדת והמצפון של אנשים פרטיים. כליברלים, אנחנו לא רוצים שהמדינה תעסוק בהינדוס האזרחים מבחינת אמונותיהם ודעותיהם. אבל כליברלים אנחנו גם לא יכולים להסכים למצב בו השוויון לפני החוק מעורער, או שיש אנשים שנחשבים פחות. בעיה קשה.

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.

 

וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.

 

הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.

 

זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.

 

ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.

 

והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.

החלטת מצערת של בית המשפט העליון של הודו

לא מדובר ב"נשות כותל" של הודו ולא, בית המשפט העליון שם לא עשה צדק או טוב כשביטל איסור בן מאות שנים שמנע מנשים שהיכנס למקדש סברימלה בדרום הודו. בית המשפט העליון פגע בחופש הדת של המאמינים ההודים שם.

למה? משום שבית המשפט התערב וכפה ערכים אגליטריים על אתר דתי ספציפי שמצד אחד אינו ממלכתי ומצד שני נוהג כבר זמן רב על פי מסורת מקומית מסויימת, ומצד שלישי מקיים מנהג נדיר למדי. על פי המנהג במקום האל איאפה (Ayappa) מתנזר ממין, ונשים (בגיל הפוריות) מסיחות את דעתו מהסגפנות המדיטטיבית בה הוא שקוע. בלי אותה סגפנות מדיטטיבית הוא לא יכול למלא את תפקידו.

אפשר לחשוב שזה קשקוש מבדח אבל יש כנראה יותר הודים שחושבים שזאת אמת מאשר יש יהודים בעולם, וגם אם היו שלושה ראוי לכבד את אמונותיהם. בנוסף לכך הרוב המוחלט של המקדשים בהודו מאפשרים כניסת נשים, ובחלק גדול מהם תמצאו בקודש הקודשים אלות, ולא אלים. אין לנשים שום בעיה להתפלל בהם. מדובר במקדש אחד ובמנהג ספציפי ונדיר. כעת איבדנו מסורת מקומית שורשית והאפשרות של מיליוני הודים לערוך את הפולחן שלהם נפגעה.

בניגוד לכך בכותל הדרישה לאפשר לנשים להתפלל כדרכן ולמשפחות להתפלל יחד מבוססת (בין השאר) על הקביעה החד משמעית ש*לא* מדובר בבית כנסת אורתודוקסי. מדובר באתר לאומי, ממלכתי, יחיד במינו, הפתוח לציבור כולו. כפי שלא נעלה על הדעת שבית משפט ישראלי יכריח בית כנסת אורתודוקסי להסיר את המחיצה, כך לא נעלה על הדעת שבאתר לאומי המתיימר לשרת את הציבור כולו יכריחו את הציבור להתפלל רק עם מחיצה.

על פשעים ועל עונשים ועל המודרניזציה של מערכת המשפט

בישראל עונש מוות משמש כגמביט פוליטי, אבל עצם הזעזוע שהיתכנותו מעוררת יכול ללמד אותנו על המרחק שעברנו מאז היה עונש מוות עניין נפוץ, למעשה שגרתי. הוצאות להורג היו בעבר כידוע לא רק מרובות מאוד, אלא גם פומביות מאוד. מהעליה על המוקד ועד לעריפה על ידי גיליוטינה, מה שכינו צדק, רק לפני כשלוש מאות שנה, היה מאוד נראה. על כך שהיום הוצאות להורג (לפחות במערב) הן עניין נדיר ושנוי במחלוקת עלינו להודות, בין השאר, לצ'זרה בקריה, לבטח אחד התורמים הגדולים ביותר לפרידה ממערכת המשפט הימי-ביניימית.

 

בקריה היה אריסטוקרט איטלקי צעיר כאשר כתב את ספרו בו הוא מציע רפורמה מקיפה במערכת המשפט והענישה של אירופה. את חיבורו מ-1764 הוא מתחיל בקביעה כי מערכת החוק והמשפט של אירופה נשענת על "שיירי חוקים של עם כובש קדום [=הרומאים], שכונסו בידי שליט קונסטנטינופול לפני אלף ומאתיים שנים, ואחר כך עורבבו עם מנהגי הלומברדים" – בקיצור, טלאי על טלאי של מנהגים ארכאים חסרי סדר או הגיון. בקריה מבקש להכניס מבהם הגיון, וזו המהפכה שהוא מציג.

 

זו מהפכה, יש להבין, לא מפני שבקריה דורש לבטל את עונש המוות, לבטל את העינויים, להנהיג שוויון בפני החוק, והפרדת רשויות, והליך משפטי הוגן ואחיד, לבטל אישומים סודיים שמוצגים ללא ידיעת הנאשם, לבטל מעצרים ללא ראיות, להתייחס לחשודים כחפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם, להכיר בכשרותן של נשים להעיד, ולבטל עונשים על חטאים דתיים (למשל, כפירה). כל אלה הן כמובן מהפכות עצומות, ומדינה שאינה מאמצת אותן אינה מדינה מתוקנת. אבל המהפכה של בקריה, והסיבה שהטקסט הזה נחשב כקלאסיקה של הנאורות, נעוצה בכך שבקריה מוכן לקרוא תיגר על העבר, לערער את סמכות המסורת-כמסורת, ולהציע רפורמה על בסיס עקרונות התבונה. כלומר, בקריה אינו מוצא במסורת סמכות, ומקדם את התבונה כמקור סמכות מרכזי. הקריטריון לאמת ולטוב השתנה.

 

ועוד מהפכה: ביטול עונשים על חטאים (שאינם פשעים) בעצם מפריד בין החוק הדתי לחוק הפוליטי. את החטאים הדתיים ישפוט האל, טוען בקריה, ואילו לשלטון הפוליטי סמכות לשפוט רק פשעים, כלומר רק את מה שמסכן את שלום הציבור במדינה. לחטאים אין קשר לתפקוד המדינה ולכן אין להם קשר לתפקיד המדינה. היא לא אמורה להתערב. זו עצמה גישה מודרנית, המבוססת על הנחות מוצא חילוניות. יחד עם סמכות המסורת, אפוא, מסלק בקריה, באופן לא מקרי כמובן, גם את סמכות הכנסייה. ועוד מסקנה: הענישה לדידו לא אמורה לכפר עבור הפושע על חטאיו. כלומר גם אם גנב או רצח, אל לו לשופט לקחת על עצמו את תפקיד הכומר ולארגן לעבריין זיכוך על ידי עינויים או עונש מקסימלי. את החשבון מול האל הפרט יסגור בעצמו. החברה אינה אחראית עליו, כפי שאין היא אשמה בחטאים שלו (כלומר, העונש האלוהי לא יבוא על ראשי כולם רק בגלל שהחוטא מתהלך ביניהם). לא צריך להגן על עצמנו מחטאיו של האחר. הקשר עם האל הוא ענין דתי-פרטי. הקשר עם החברה מסביב הוא עניין אזרחי-פומבי.

 

ועוד שינוי משמעותי: כל זה גם קשור לתפיסה ההולכת ומשתרשת שסבל הוא דבר שלילי. כלומר שראוי למנוע סבל, שאין כל רווח בסבל ושעלינו לנסות לצמצמו. סבל הופך אצל בקריה לבעיה חברתית ופוליטית. על החברה לנסות להקטין את סבלו של הפרט, ובוודאי שאל לה לגרום לו לסבל, אלא במידה ההכרחית. כל זה קשור ליחס המשתנה לגוף האדם, לתחום הפרטי, וכאמור לעיל לדת.

 

ומה שמדהים הוא שהספר שלו הופך לתופעה. מדובר במקרה נדיר בו הגות אכן משנה את העולם. תוך שנים בודדות הוא הופץ בכל אירופה וחולל רפורמה מקיפה במערכות משפטיות של מדינות שונות. מעבר לכך, בקריה הפך לסדנדרט. כל מערכת משפט בעולם המערבי המודרני מדדה עצמה מולו.

 

כמובן שהיו לספר מתנגדים רבים. הכנסייה הקתולית, באופן טבעי, הוקיעה אותו והכניסה את הספר לרשימת הספרים האסורים (תמיד כדאי לקרוא מה שברשימה הזאת). משפטנים שמרנים פסלו את הביקורת של בקריה על העינויים, למשל, וסברו שהם חיוניים. כפי שראינו לא מזמן גם בארצנו, סביב הדיון בסרבנות גט, יש עדיין מי שחושב שמלקות היא דרך ראויה לפתור את הבעיה, ושהמדינה אמורה גם היום להעניש אדם על חטא דתי. אבל רוב העולם כבר לא שם. אגב, בפינת הקיצונים משני הצדדים אפשר לציין כאן את מישל פוקו, שרואה בבקריה את נציג ה"כוח", שביקש לייעל את מערכת הענישה, ובכסות הומאנית תיעש את הענישה והפך אותה לחלק עמוק ומהותי יותר מהחברה, ועל כן שלילי יותר. שויין.

 

התרגום של עתליה זילבר נעים מאוד לקריאה (אינני יודע עד כמה מדוייק כי אינני יודע איטלקית), והמבוא של שחר אלדר מאיר עיניים (אם כי אני מתפלא שהוא לא נותן יותר קרדיט על הספר לאחים ורי, שכנראה הזינו את בקריה ברעיונות רבים, לכל הפחות). חייבים גם לברך את הוצאת המרכז האקדמי שלם ואת העורך שלה אסף שגיב על המפעל המופלא שהיא יזמה ומתמידה בו, והוא תרגום מהמיטב ומהחשוב ביותר בהגות המערבית המודרנית. ספר כמו תרגום בקריה לעולם לא יהיה רב מכר, אבל הוא ישמש שוחרי ידע דוברי עברית עוד עשורים רבים, הרבה אחרי שעודפי העותקים של רבי המכר העכשוויים ייגרסו ושמות מחבריהם יהפכו לפריטי טריוויה בחידונים. ישר כוח לעושים במלאכה.

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.

 

בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.

 

הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!

 

העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.

 

השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.

 

החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.

 

החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).

 

כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.

 

אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.

 

במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.

 

אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.

 

ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.

 

והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.

עודד גז והניסיון לתקן הלכה בעזרת משטרה

הזרוע הארוכה של מדינת ישראל הגיעה עד בלגיה, שם היא שמה ידה על סרבן הגט הבינלאומי, הבעל העקשן הידוע לשמצה, שומר המצוות וזכות הסירוב הנמלט עודד גז. הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מבקשת מדמוקרטיות אחרות בעולם להסגיר לידיה את מר גז כדי שהיא תוכל להביאו בפני בית דין רבני על מנת שזה יפסוק לו את עונשו. העוון: הוא לא מוכן להשתתף בטקס דתי מסויים, ועל כן לא מאפשר לאשתו להשתתף בטקס דתי מסויים. הזעיקו את אינטרפול.

נכון, אשתו של גז מסכנה מאוד וצריך למצוא פתרון למצוקתה. אבל הפתרון הזה לא יכול להיות דרך שלילת חירותו (או רישיון הנהיגה, גם את זה מסתבר עושים) של בעלה (גם לא של אביו – התחרפנות מוחלטת). הרעיון שרבנים משתמשים בכוחה של המדינה על מנת לפתור בעיה הלכתית הוא מעוות לחלוטין. לא מכניסים אנשים לכלא בגלל שהם לא מוכנים לבצע מעשה דתי כלשהו.

שימו לב: הבעיה *איננה* שמר גז מסרב לתת גט לאשתו. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שההלכה *מאפשרת* לו לסרב לתת גט ולכפות על אשתו להישאר נשואה לו. זאת הבעיה. ולבעיה הזאת צריך למצוא פתרון הלכתי. לא משטרתי. יישבו רבנים גדולים וימצאו את הדרך ההלכתית להתיר את האישה. ריבונו של עולם, זה הרי תפקידם. אל יגלגלו את הבעיה לפתחה של המדינה, ואל ישתמשו בשירותי השיטור והאכיפה של המדינה כדי להתמודד עם בעיה שהם לא מסוגלים – או יותר נכון, מפחדים – לפתור.

הנה עיקרון הבסיס שעליו יש לבנות: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. שוב: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. פשוט, לא? והזיווג בין הרבנות למשטרה הוא בזיון הן למדינת ישראל והן למסורת ישראל.