חוק ומשפט

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.
 
בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.
 
הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!
 
העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.
 
השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.
 
החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.
 
החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).
 
כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.
 
אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.
 
במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

עודד גז והניסיון לתקן הלכה בעזרת משטרה

הזרוע הארוכה של מדינת ישראל הגיעה עד בלגיה, שם היא שמה ידה על סרבן הגט הבינלאומי, הבעל העקשן הידוע לשמצה, שומר המצוות וזכות הסירוב הנמלט עודד גז. הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מבקשת מדמוקרטיות אחרות בעולם להסגיר לידיה את מר גז כדי שהיא תוכל להביאו בפני בית דין רבני על מנת שזה יפסוק לו את עונשו. העוון: הוא לא מוכן להשתתף בטקס דתי מסויים, ועל כן לא מאפשר לאשתו להשתתף בטקס דתי מסויים. הזעיקו את אינטרפול.

נכון, אשתו של גז מסכנה מאוד וצריך למצוא פתרון למצוקתה. אבל הפתרון הזה לא יכול להיות דרך שלילת חירותו (או רישיון הנהיגה, גם את זה מסתבר עושים) של בעלה (גם לא של אביו – התחרפנות מוחלטת). הרעיון שרבנים משתמשים בכוחה של המדינה על מנת לפתור בעיה הלכתית הוא מעוות לחלוטין. לא מכניסים אנשים לכלא בגלל שהם לא מוכנים לבצע מעשה דתי כלשהו.

שימו לב: הבעיה *איננה* שמר גז מסרב לתת גט לאשתו. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שההלכה *מאפשרת* לו לסרב לתת גט ולכפות על אשתו להישאר נשואה לו. זאת הבעיה. ולבעיה הזאת צריך למצוא פתרון הלכתי. לא משטרתי. יישבו רבנים גדולים וימצאו את הדרך ההלכתית להתיר את האישה. ריבונו של עולם, זה הרי תפקידם. אל יגלגלו את הבעיה לפתחה של המדינה, ואל ישתמשו בשירותי השיטור והאכיפה של המדינה כדי להתמודד עם בעיה שהם לא מסוגלים – או יותר נכון, מפחדים – לפתור.

הנה עיקרון הבסיס שעליו יש לבנות: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. שוב: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. פשוט, לא? והזיווג בין הרבנות למשטרה הוא בזיון הן למדינת ישראל והן למסורת ישראל.

רוב הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

היום התקיים בועדת השרים לענייני חקיקה דיון על הצעת החוק להפעלת תחבורה ציבורית בשבת מטעם ח"כ של 'יש עתיד'. ההצעה נפסלה כמובן, שהרי הממשלה הנוכחית נשבעה אמונים לסטטוס קוו הארכאי בענייני דת ומדינה. לקראת הדיון פירסם מכון סמית סקר שנעשה עבור עמותת חדו"ש שמגלה שרוב בורר בציבור בעד הפעלת תחב"צ בשבת: 52% מהדתיים תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בהיקף כלשהו בשבת ו-72% מהציבור היהודי כולו. 65% ממצביעי הליכוד, 86% ממצביעי כולנו, 91% ממצביעי ישראל ביתנו, 65%(!) ממצביעי הבית היהודי, 93% ממצביעי המחנה הציוני, 94% ממצביעי יש עתיד ומרצ. אז למה זה לא קורה? אה, מפני שמי שקובע הן המפלגות החרדיות, שרוב מצביעיהן מתנגדים: 80% ממצביעי ש"ס ו-100% ממצביעי יהדות התורה מתנגדים להפעלת תחב"צ בשבת.
הפער הזה בין עמדת הציבור לבין פעולת הכנסת אופייני לענייני דת ומדינה. ע"ע כשרות, מקוואות, נישואין. וכמו שבסוגיות האחרות הוא מצטמצם בלי עזרת הפוליטיקאים, כך גם כאן. התרשים להלן מתוך כתבה של לי ירון ואלמוג בן זכרי ב'הארץ' שמונה את כל הפרוייקטים הפרטיים והמוניציפלים שמטרתם לאפשר לאנשים שאין להם רכב להתנייד בשבת. מספר הפרוייקטים האלה מרשים, ומראה שהציבור בישראל לא מוכן עוד לכופף את הראש בפני הסטטוס קוו ודורש את המינימום שלתפיסתו מגיע לו כאזרח משלם מיסים. ישר כוח לכל העושים בדבר ולמועצות המקומיות ולעיריות שהחליטו להרים את הכפפה.
bus

נשים, יהדות, מדינת ישראל

שני אירועים יהודיים-פמיניסטים התרחשו אתמול. האחד משמח מאוד, השני מכעיס.
 
הראשון הוא טקס ההסמכה של רבנים ורבות אורתודוקסיים/יות, שבו השתתפו שתי נשים שאני מכיר ומעריך, הרבה שושנה כהן. את שושנה אני מכיר מאז לימודי ההוראה שלנו במכון הרטמן. היא מוכשרת ומבריקה, ומאחוריה שנים רבות של לימוד תלמוד והלכה. אני כל כך גאה להכיר אותה. אתמול בערב היא עמדה יחד עם עוד נשים וגברים וקיבלה הסמכה לרבנות, בטקס גדול ומרשים ו…נורמלי. כבר היו טקסי הסמכת נשים (הרב דניאל שפרבר, מדרשת לינדנבאום, בית מורשה), והנה אנחנו נכנסים למציאות הפשוטה, אבל המרגשת מאוד, של רבות אורתודוקסיות. (בתמונה שושנה כהן על הבמה)
 
באירוע השני עצרה משטרת ישראל את לזלי סאקס, מנשות הכותל, בעוון קריאה בספר תורה בעזרת הנשים בכותל. אין עוד מדינה בעולם, בטח שלא דמוקרטיה, שעוצרת נשים יהודיות על קריאה בתורה. אבל אנחנו הרי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
הנה לכם הפער ההולך וגובר בין הממסד הדתי בישראל – מאובן, מנוון, כוחני, בלתי-רלוונטי – לבין העם היהודי – תוסס, יצירתי, משתנה, משתפר. מכיוון שהממסד הדתי מפחד משינוי, הוא מנסה לעצור אותו בכוח. לחוקק חוק שהמתחתנים מחוץ לרבנות יושלכו לכלא. לשלוח את המשטרה לעצור נשים שקוראות בתורה. זה בעיקר פתטי, ומעיד יותר מכל על יאוש.
 
בעתיד התמונה של סאקס נעצרת תיראה לנו כמו איוולת שאי אפשר להאמין שהתרחשה, והתמונה של שושנה כהן מוסמכת לרבנות הדבר הכי טבעי ומובן מאליו בעולם. אני מקווה ומאמין שהיום הזה יגיע במהרה.
shosh3

המדינה מתעקשת להפוך נישואים כדת משה וישראל לעבירה פלילית

לפני שנתיים וחצי הוכנס כדרך אגב סעיף קטן לפקודת הנישואין והגירושין שקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים". כלומר כל מי שמתחתן כדת משה וישראל במדינת ישראל (הזוג + עורך החופה) ואינו נרשם ברבנות, הוא עבריין והעונש המקסימלי שניתן להטיל עליו הוא שנתיים מאסר בפועל.
 
בזמנו חשפתי את העניין במאמר ב'הארץ' (שזכה לעשרים אלף שיתופים), והעלה ויכוח לגבי פרשנות החוק. אנשים רציניים וטובים, וגם כמה משפטנים מלומדים, טענו לפני שלא כל המתחתנים צפויים לעונש, אלא רק מי שמתחתן עם רב של הרבנות, ובכל זאת אינו נרשם ברבנות. לכאורה אין למחוקק עניין להפוך את כל המתחתנים כדמו"י לעבריינים (היעלה על הדעת דבר מפלצתי כזה דווקא במדינת הלאום של העם היהודי?!?), אלא רק את הרבנים שהם חלק מהרבנות אבל חותרים לכאורה תחתיה. לשון החוק עמומה, כנראה בכוונה, וקשה לדעת למה התכוון המחוקק, אבל אני עמדתי על שלי, ואף לצידי עמדו משפטנים מלומדים.
 
היום בבוקר אולי קיבלנו תשובה לסוגיה הפרשנית המרתקת הזאת. חה"כ עליזה לביא הביאה לועדת השרים לענייני חקיקה הצעה (שהוכנה יחד עם 'עתים' ו'מבוי סתום') לתיקון הסעיף בפקודת הנישואין והגירושין. על פי הצעתה של חה"כ לביא, רק "מי שניתנה לו סמכות לרשום נישואין וגירושין לפי פקודה זו או חוק אחר ואינו דואג לרישום נישואין וגירושין של בני זוג [וכו']" – הוא העבריין, ולא כל מי שמתחתן כדמו"י ולא נרשם ברבנות.
 
נחשו מה קרה? ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את ההצעה. *הממשלה מעוניינת אפוא שלשון החוק תכלול בתוכה את כל מי שמתחתן במדינת ישראל כדת משה וישראל ואינו נרשם ברבנות.* כוווולם עבריינים. כלומר לא מדובר בעניין פנימי של הרבנות, נגד רבניה הסוררים. הרבנות כאן יוצאת נגד כל הציבור.
 
תגובת חה"כ לביא:
בלתי נתפס שדווקא הממסד הדתי הוא זה שפועל יותר מכל להרחיק אנשים מן היהדות. לא מדובר כאן אפילו על כפיה דתית, אלא על מונופול תאב שררה שנלחם בכל כוחו דווקא במי שמבקש להתחתן כהלכה. את אותם דפוסים אנו מזהים בשורה של תחומים ובהם הגיור, הכשרות, סדרי בתי הדין ועוד. קו מקשר עובר בין כולם: הנסיון הבלתי מתפשר להנציח את הבירוקרטיה הדתית המנותקת, גם במחיר של פגיעה בתושבים רבים וביהדות.
אכן. כדי לשמור על המונופול הכפייני שלה הרבנות מוכנה להפוך אנשים טובים לעבריינים ואת מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם שבה נישואים כדת משה וישראל הם עבירה פלילית.

עבדים היינו, עכשיו הם

עבדים היינו לפרעה במצריים. בנינו את פיתום ואת רעמסס, העבידו אותנו בפרך, ופועלים עבריים רבים מתו תוך כדי העבודה. בתורה מוזכרת העבדות במצריים בדרך כלל כדי ללמד את עם ישראל לדאוג לגר, לזר, ולא להפלות אותו לרעה.
 
• וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – שמות כב
• כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – ויקרא יט
• וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – דברים י
 
ועוד ועוד. עכשיו כמה העובדות: בחודש ינואר 2016 בלבד נהרגו 6 עובדי בניין בתאונות עבודה, ו- 19 עובדים לפחות נפצעו קשה בתאונות עבודה בבניין. בין נובמבר לינואר נהרגו לכל הפחות 18 עובדים בענף הבניין. בפברואר נהרג פועל אחד. במרץ שלושה. באפריל, עד כה, שניים.
מרבית הפועלים המתים הם הפועלים הפשוטים בבניין. מרביתם ערבים-ישראלים, פלסטינים, ומהגרי עבודה. היהודים המעטים הם בדרך כלל ממוצא ברה"מי לשעבר. כלומר אלה ה'זרים' שלנו, הגרים שלנו. באופן מהופך מהציווי המקראי, דווקא זו הסיבה להתעלמות הציבורית מהטרגדיות האלה.
 
שיעור התאונות בענף הבניין בישראל מוגזם על פי סטנדרטים מערביים. קשה שלא לחשוד שהוא נובע מרשלנות קשה תאגידי הבנייה, יחד עם אזלת יד של הרשויות האמורות לפקח על בטיחות העובדים. את זה צריך לתקן.
 
אני מודה לעו"ד הדס תגרי, שעומדת בראש הקואליציה למאבק בתאונות בניין, שהביאה את הנתונים לתשומת לבי, ומנסה להקים גוף שיאבק בתופעה. אז הנה לכם מצווה לפסח: ללחוץ על נבחרי הציבור שלנו לפקח בצורה רצינית יותר על המתרחש באתרי הבנייה.
 
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

הצעת החוק למניעת רעש מבתי תפילה

Captureביום ראשון תעלה לועדת השרים לחקיקה ההצעה הבאה. נחשו באילו "בתי תפילה" רוצים להגביל את "מערכת הכריזה". רמז: על החוק חתומים מוטי יוגב, שולי מועלם, בצלאל סמוטריץ', מיקי זוהר, נורית קורן, אברהם נגוסה ומירב בן ארי.
 
שימו לב שעל פי החוק כל מערכת כריזה היא "רעש חזק או בלתי סביר", ורק לפעמים רשאי "השר" (שר הדתות אני משער), בהסכמת שר הפנים, לקבוע כי מותר להפעילה.
 
ומה שהכי יפה בחוק הנאור הזה הוא שבדברי ההסבר כתוב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים". כן כן, רבותי, חברי הכנסת שלכם דואגים שהדת לא תפריע לכם לאיכות החיים!!!
 
רגע, אז החופש של חרדים לשמור שבת לא יאפשר פגיעה בנסיעה דרך שכונותיהם? החופש של שומרי מצוות לא לאכול חמץ בפסח לא יאפשר פגיעה ברצונם של אחרים לאכול חמץ? החופש של מי שרוצה בכך להתחתן ברבנות לא יאפשר פגיעה באחרים שאינם מעוניינים בכך? החופש של מי שרוצה להתאבל בט' באב לא יאפשר פגיעה במי שרוצה לשבת בבית קפה באותו ערב?
 
לא? זה בסדר, לא באמת חשבתי כך. כי הלשון הנאורה לכאורה מופנה רק כלפי צד אחד. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.