חופש דת ומצפון

מנהלת הזהות היהודית רוצה אותך(?)

'מנהלת הזהות היהודית' פותחת בפרוייקט שבמסגרתו יעסיקו חברים דומיננטים בקהילות, וישלמו להם על מנת שיעודדו פעילות "יהודית". לדברי בכיר במשרד הדתות, "בכל קהילה ייעשה תהליך לאיתור הדמות שמסוגלת לחולל תהליך של התחדשות המרקם הקהילתי. לפיכך בולט הצורך במינויו של אדם מתוך הקהילה, שיחולל את התהליך מבפנים באופן שיתקבל על דעת חברי הקהילה, ולא ייתפס כדבר שבא מבחוץ."

אז נניח שאנחנו לא מבינים מה יכולה להיות הבעיה בכך שהמשרד לשירותי דת יגייס אזרחים למטרות חינוך (או תרבות, או אינדוקטרינציה). או שזה כן קצת צורם לנו, אבל אנחנו (כמוני למשל) בעד תרבות יהודית וקהילתיות, אז אנחנו אומרים לעצמנו, יאללה, שיהיה. גם במקרים כאלה נגלה שיש בעיה, מפני שיש חשש שה"יהדות" שהמשרד לשירותי דת מבקש לעודד היא יהדות מזרם מסויים, וממנו בלבד.

הנה למשל הקריטריונים למשרה: "ניסיון של לפחות שנה אחת בעבודה חינוכית עם ציבור שאינו דתי", "הזדהות עם ערכי המורשת היהודית לדורותיה" ו"אישיות המייצגת בחייה באופן מעשי את ערכי היהדות".

נדמה לי שאני מתאים בול. האם יש סיכוי שהמשרד לשירותי דת ישכור אותי? ומה עם רב רפורמי או קונסרבטיבי? או רבה? ומה עם פמיניסטית דתיה שעולה לתורה? ומה עם קס אתיופי? ומה עם שומר מצוות שחי עם בן זוג? האם הם מייצגים לדעת משרד הדתות את ערכי היהדות? יהיה מעניין לעקוב ולראות האם יהיו כאלה בין המועסקים, או שמא כל אותן דמויות קהילתיות תהיינה מעוצבות על פי אותו שטאנץ והעסק כולו יתפקד כעוד מיזם לפרנסת אנ"ש.

קהילת לב טהור על סף רתיחה

אני מפנה את תשומת לבכם לכתבה של אמילי עמרוסי על קהילת 'לב טהור' בעיקר בגלל שכל הסיפור שם מתקרב לנקודת רתיחה. בית המשפט בקנדה גזר על כמה מחברי הקהילה למסור את ילדיהם למשפחות אמנה, זאת לאחר שהגיע למסקנה שהילדים סובלים מאלימות פיזית ופסיכולוגית. להורים יש 30 יום לערער על ההחלטה. קולות מתוך רשויות הרווחה הקנדיות מביעים חשש שהקבוצה תפנה מתוך יאוש להתאבדות קולקטיבית (לראשונה מאז מצדה?).

למרות שאני לא בקיא בפרטים, אני לא רואה סיבה לפקפק בממצאיהם של רשויות הרווחה בקנדה, וכנראה שיש בקבוצה, כפי שכתוב בכתבה, נישואי קטינים, ענישה אלימה, נידוי, חובה ליטול כדורים פסיכיאטריים למי ששואל שאלות, הפרדת ילדים מהוריהם ועוד דברים לא נעימים. אבל אני רוצה לשתף אתכם בפניה שקיבלתי מאחד מחברי הקבוצה, שרצה להיעזר בי כדי שיתאפשר לו להתאחד עם ילדיו, שמסיבה שאני לא יכול לפרט מדינה מסויימת לא איפשרה להם להצטרף לקהילה.

האדם הזה עשה עלי רושם טוב. הוא כתב ברהיטות, בצורה אינטליגנטית, בשיקול דעת, ובלב טיעוניו היתה קביעה אחת פשוטה: זהו רצוננו. אנחנו אנשים בוגרים, אחראיים למעשינו, ואנחנו רוצים לחיות בקהילה ההיא ושם לגדל את ילדינו. לדעתנו זה גם בדיוק מה שהקב"ה רוצה מאיתנו.

עכשיו, ודאי שחופש הדת והמצפון לא מאפשר כל דבר (למשל להתעלל באלימות בילדינו), אבל אני רוצה להצביע כאן על הבעייתיות הגדולה שיש בהתערבות של המדינה בענייניהם הפרטיים והאמוניים של אזרחיה. יש כאן חדירה שאין קשה ממנה ללב זהותו ולרצונו העמוק ביותר של הפרט, וכפייה אלימה של רצונה של המדינה. אם רצונו של אדם כבודו, כאן מפשיטים אותו מכבודו. אם זכותנו לחופש דת ומצפון היא זכות יסוד, כאן מפרים אותה.

שוב: אני לא טוען שאין גבול לחופש הדת והמצפון. יש גבול. בשביל שנוכל לחיות יחד בקהילה, במדינה, חייב להיות גבול. אני טוען שצריכים להיות ערים לבעייתיות העצומה שבכפייה בנושאים האלה. אותו אדם שתקשרתי איתו הוא אדם שבור, מפני ששללו ממנו את היכולת לחיות כרצונו העמוק ביותר. ועוד זכרו: אנחנו לא מעוניינים בחברה שבה כולם אותו דבר. קבוצות שמותחות את הגבול ומציגות דרכי חיים אחרות הם נכס לחברה, לא נטל.


(ולבד מזה, דבר מטריד ביותר: שימושן של קבוצות שכאלה בכדורים פסיכיאטרים *בכפייה* על מנת לדכא בעיות שונות שמתגלות אצל חבריהן, ובעצם להחזיר אותם לתלם. ע"ע חסידות גור.)