חופש דת ומצפון

נדחתה בקשתה של אישה לחופש דת פאסטפרי. בצדק

מועצת המדינה ההולנדית, שהיא אחת מערכאות העתירה הגבוהות במדינה, דחתה את בקשתה של אישה לחבוש מסננת פסטה בתמונות רשיון הנהיגה והפספורט שלה. בעוד בני דתות שונות שמחייבות כיסוי ראש יכולים להצטלם עם כיסוי הראש שלהם כדי להגן על חופש הדת שלהם, מי שאינו נמנה עם דת כזאת אינו יכול. הנימוק: דת הפאסטפרי, שבשמה רצתה הגברת לחבוש כיסיו ראש, אינה בעצם דת.

אני חושב שההכרעה הזאת מוצדקת. אמנם ממשלת ניו-זינלנד מכירה בפאסטפרי כדת רשמית, אבל קשה לקחת ברצינות את טענותיה. מדובר בתנועה שהוקמה ב-2005 ו"מאמינה" במפלצת הספגטי המעופפת. אני כותב "מאמינה" מפני שברור שחברי הדת אינה מאמינים במפלצת, אלא מנסים דרך טענותיהם לאמונה במפלצת ללעוג לאמונה באלוהים. לעג לאמונה יכול להיות אידיוטי ורדוד ויכול להיות חיובי ומועיל, אבל כך או כך לא מדובר במערכת אמונה בפני עצמה, במסגרת אתית, במורשת תרבותית, כלומר במסורת דתית.

המועצה ההולנדית ניסחה זאת היטב כשקבעה כי "חשוב מאוד לאפשר ביקורת חופשית על דוגמה דתית בעזרת סאטירה, אבל זה לא הופך ביקורת כזאת לדת במובן רציני של המילה."

לפני שאתם קופצים חשבו על המניע העמוק להגנה על חופש הדת: אנחנו מגינים על חופש הדת – ולא פחות חשוב, על החופש מדת – מפני ששדות האמונה, הזהות הדתית, המסורת, מכוננים את הזהות שלנו, מפני שהם יורדים לעומק נפשנו, מפני שהם קשורים למי שאנחנו ולמי שאנחנו רוצים להיות. בקצרה ההגנה על חופש הדת או לחופש מדת נטועה בחשיבות שאנחנו מייחסים לדת (בדיוק כפי שההגנה על חופש הביטוי, או הקניין, או האוטונומיה על גופנו קשורים לכל אלה).

חברי הפאסטפרי עושים אחלה עבודה סאטירית, אבל הם לא מקנים ל"אמונה" שלהם או לציוויים של דתם את אותה חשיבות. זה פשוט לא אותו דבר, ולכן לא זכאי לאותן הגנות.

Capture

החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" – עימות עם חה"כ עליזה לביא

אתמול התארחתי בתוכנית לונדון את קירשנבאום כדי לדבר על הצעת החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" שעברה קריאה טרומית שלשום. הצבעתי על שני פגמים מהותיים בחוק, שמסכנים את חירויות הפרט וחופש הדת של כולנו, ונותנים למדינה כוח חסר תקדים לפרק קבוצות דתיות/רוחניות/אידיאולוגיות שלא מוצאות חן בעיניה. הפגמים הם ההנחה שלמנהיגי כת יש שיטות מיוחדות ל"שליטה בתהליכי חשיבה", ושינוי חוק האפוטרופסות כך שיכלול חברי "כתות פוגעניות".
 
שימו לב שחה"כ עליזה לביא, שחתומה על הצעת החוק, אינה יכולה להסביר מה מבדיל בין דת לגיטימית לכת, וכן מהי בדיוק "שליטה בתהליכי חשיבה". זה לא בגלל שהיא לא יודעת, אלא פשוט משום ש*אין* הסברים כאלה. לצערי הצעת החוק מתבססת על מחקר רשלני והנחות מוצא חסרות תוקף. אני קורא לחתומים על הצעת החוק, חברי כנסת משמאל ומימין, לשקול את העניין שוב. כרגע מדובר בחוק רע שמכניס בדיונות מסוכנים לספר החוקים של מדינת ישראל.

כנס על דת במרחב הציבורי וזכויות אדם

10896849_10152645116854065_8727670348133602806_n

אתמול השתתפתי ביום עיון בעניין הדת במרחב הציבורי וזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים. הדוברת בתמונה לעיל היא פרופ' איילת שחר מאוניברסיטת טורונטו, על יחסי קבוצות מיעוט דתיות והמרחב הציבורי. שחר מביאה לדוגמא את החוקה של קנדה, בה סעיף 27 עומד על מחוייבותה של קנדה לרב-תרבותיות (ובהקשר כאן המשמעות היא כיבוד מנהגיהן הדתיים של קבוצות מיעוט), וסעיף 28 עומד על מחוייבותה של קנדה לשוויון מגדרי. מה עושים במקרה שיש התנגשות בין השניים, שהרי מיעוטים דתיים רבים מפלים כנגד נשים.

שחר לקחה דוגמא מפולמוס ישראלי, זה שנוגע לבקשתם של חרדים ללמוד במכללות אקדמיות שמותאמות לדרישותיהם, כאשר דרישה אחת כזו היא הדרה של נשים ממשרות הוראה לגברים. על פי שחר, *אם נתעלם לרגע מההבדלים הגדולים בין קנדה לישראל*, החוקה הקנדית לא תתיר דבר שכזה, מפני שהוא פוגע ישירות במחוייבות לשוויון מגדרי. המחוייבות לרב-תרבותיות תחייב את המכללות להגיש אוכל כשר ולהתחשב בדרכים שונות (לדוגמא, בקנדה נפסק שילד סיקי יכול להביא את הסכין הטקסית שסיקים נושאים בכל זמן כחובה דתית, למרות שבית הספר שלו אוסר על הכנסת כלי נשק לתחומו), אבל לא בצורה שפוגעת במחוייבות לשוויון. על פי שחר בכל מקרה בכניסה למרחב הציבורי מחייבת את קבוצת המיעווט הדתית גם לשינויים מבחינתה – לא רק הרוב אלא גם המיעוט משתנה – והוראת נשים תהיה שינוי שכזה.

20141231_150205

עוד בקטנה מהכנס הבינלאומי על דת במרחב הציבורי וזכויות אדם אתמול במרכז האקדמי למשפט ועסקים. במרכז התמונה, מימין לשמאל, גילה סטופלר (משם), דני סטטמן (אונ' חיפה), אדם שינר (המרכז הבינתחומי הרצליה) וגדעון ספיר (אונ' בר אילן). סטטמן וספיר הוציאו לאחרונה את הספר "דת ומדינה בישראל" (שאם רק יהיה לי זמן אכתוב עליו), ומציגים בו, וגם בהרצאתם שם, גישה מעניינת לגבי הזכות לחופש פולחן וחופש דת.

הגישה שלהם היא יותר "אובייקטיביסטית" מאשר "סובייקטיביסטית", דהיינו מתחשבת במימדים האובייקטיבים של הדת (מנהגים, חוקים, דוגמא אמונית) ופחות במימדים הסובייקטיבים של המאמין (תחושתו האישית, רצונו הפרטי וכו'). על פי הגישה הזאת המשפט יתחשב באדם הדתי כמעט רק כאשר החוק פוגע בחובה מסורתית של הדת.

כך למשל, המדינה (לא רק ישראל) תתחשב ביהודי דתי שמעוניין לא לעבוד בשבת ותכריח את המעסיק שלו לתת לו יום חופש. מצד שני, המדינה לאו דווקא תתחשב ביהודי דתי שמעוניין לקבל חופש מהעבודה ביום הילולת הצדיק מזעוויהל, מפני שאין חובה הלכתית לחגוג את הילולתו. כמו כן, המדינה על פי הגישה הזאת תתחשב הרבה יותר בשומרי מצוות מאשר במסורתיים, משום שהיא תחשוב שרצונו של המסורתי לאכול כשר (כאשר הוא בד בבד נוסע למשחק כדורגל בשבת) אינו "חזק" מספיק, שזה לא מרכיב עמוק מספיק של הוויתו הדתית.

אם לקחת את הדברים לאקטואליה (ועל דוגמא זו בדיוק דובר בכנס – כך לפחות חושב סטטמן, וספיר סייג את הדברים), המדינה לא תתחשב ביהודים שמעוניינים להתפלל על הר הבית, משום שזו אינה חובה הלכתית, ולכן צורת הפולחן הזאת לא נהנית מהגנת חופש הדת.

עלי לומר שאני הקטן חולק על דרכם כאן. לדעתי הדרך ה"אובייקטיביסטית" לפרשנות חופש הדת מפספסת את היסוד שעליו למעשה מבוסס חופש הדת, שהוא חלק מחופש המצפון: היסוד הסובייקטיבי. השאלה לדעתי אינה מה חובה או לא על פי ההלכה, אלא מה חשוב לאדם הספציפי, מה מהווה מרכיב יסודי בזהותו ובחייו הדתיים. יאמרו המתנגדים לכך: הרי כל אדם יכול לטעון שהכי חשוב לו כל דבר שבעולם! אין לדבר סוף! זה נכון, אבל (כפי שגם אמר אדם שינר בכנס) שופטים דנים בכל יום בדילמות של כנות וחוסר כנות מצד העותרים לבית המשפט, וגם כאן יהיו חייבים להשתמש בכושר השיפוט שלהם כדי להחליט מתי האדם כן ומתי אינו.

דיון על חקיקה נגד כתות

אתמול השתתפתי בדיון בערוץ הכנסת בעניין חקיקה בענייני "כתות". יחד איתי היו מנהלת 'המרכז הישראלי לנפגעי כתות', רחל ליכטנשטיין היקרה, ועו"ד רון אביטל שכותב דוקטורט במשפטים על אפשרות חקיקה שכזו. מה שטוב בערוץ הכנסת הוא שיש הרבה זמן לדבר, והדיון היה אמור להיות מעניין עוד יותר משום שהיתה אמורה להשתתף בו חה"כ מרב מיכאלי. אבל היא ביטלה ברגע האחרון, וזה קצת עצבן אותי, אז אולי שמים לב שאני לא הכי רגוע. אבל בסה"כ היה נחמד.

בית משפט בהודו אסר על שחיטת בעלי חיים

בית המשפט במדינת הימצ'ל פרדש אשר בהודו פסק שאין לשחוט בעלי חיים כצורה של פולחן. במדינה הצפון-הודית נשחטות בכל שנה אלפי עזים במסגרת פולחן הינדואיסטי לאלים (כן, קורבנות בעלי חיים עדיין נהוגים במקומות מעטים בהודו), ותנועות למען בעלי חיים עתרו לבית המשפט בדרישה להפסיק את המנהג. בית המשפט, כאמור, פסק שיש להפסיקו. על פי פסק הדין צורת פולחן כזאת היא מיושנת ו"יש לשנותה בעידן המודרני".

זו דוגמא לגישה החילונית הכוחנית שמאפיינת חלק מהממשל בהודו. יש כמובן גבול למה שמותר לעשות בשם הדת בכל מדינה, אבל לדעתי קורבן בעלי חיים לא חוצה את הגבול הזה, אלא אם כן אסור במדינה גם לשחוט בע"ח לצורך מזון. מי שטוען שבשביל לאכול מותר אבל למען האלים אסור בעצם מבליע את ההנחה שדת היא קשקוש, שהשחיטה עבור פולחן דתי היא משחק חסר משמעות, מפני שרק כך אפשר להסביר למה מוטב לאסור אותה אבל יש להתיר הרג סיטונאי של חיות עבור מזון.

אלא שגם אם אנחנו חושבים שדת היא קשקוש עלינו להבין שעבור אחרים היא לב ולוז החיים, מקור המשמעות והזהות שלהם, ולהתחשב בעמדתם (שוב, עד גבול מסויים). נדמה לי שבית המשפט בהימצ'ל פרדש לקח לעצמו חירות שהוא לא היה אמור לקחת (ועוד הרשה לעצמו לחוות דעה על אילו פולחנים מתאימים לעת המודרנית ואילו לא).

איך דווקא דתיים שוכחים את מעמדה המיוחד של הדת

הרב חיים נבון התייחס הבוקר בסטטוס שכתב לתרעומת שהועלתה על דבר תשדירי ספירת העומר שמשודרים כחלק ממהדורת החדשות בערוץ הראשון ומספרים לצופים אילו מעשים מותרים ואילו אסורים במהלך העומר. על פי נבון המתלוננים "כלואים בקונכייתם הנאורה ובטוחים לחלוטין שהם העולם כולו", בעוד שלמעשה "יש בישראל הרבה-הרבה אנשים שספירת העומר חשובה להם הרבה יותר מאשר, נאמר, ההופעה של הרולינג סטונז. אתם יודעים מה? אפילו יותר מהעדכון היומי על מזג האוויר."

אני רוצה לחרוג מעניין ספירת העומר (לי אין בעיה עקרונית עם העניין, למרות שהביצוע הנוכחי פטרוני ומעורר אנטגוניזם), ולנצל את ההזדמנות ולהתייחס להשוואה שעושה כאן הרב נבון, מפני שהיא נפוצה, ודווקא מפי שומרי מצוות. דהיינו, נוהגים להשוות חוקים הנוגעים לענייני דת לחוקים אחרים, אירועי דת לאירועי ספורט, ושידורי דת ל'אח הגדול' (או במקרה זה ל'רולינג סטונז').

כתבתי *דווקא* שומרי מצוות מפני שהייתי מנחש ש*דווקא* הם יבינו שדת היא תחום שונה ומיוחד במרחב הציבורי. זה לא פשוט עוד אחד מהדברים "שהציבור מתעניין בהם" או עוד אחד מהחוקים שנכפים על הציבור. זה לא ספורט או תרבות או מוזיקת פופ או מזג האויר. זו דת, וחופש דת הוא תחום מיוחד במשפט הדמוקרטי. לא בגלל שדת אינה חשובה, אלא להפך, כי היא חשובה במיוחד. כי דת, או החוסר-בדת, הם חלק מהותי מהזהות שלנו. וזה אומר שאי אפשר פשוט להשוות אותה לתחומים אחרים ולומר שזאת לא בעיה, למשל, שמשדרים את ספירת העומר, כי מדווחים גם על נינט. נינט חשובה הרבה פחות לזהותם של הצופים מאשר ספירת העומר. לכן העניין כאן הרבה יותר רגיש, וטוב שכך.

מתי שומרי מצוות נזכרים שלדת יש מעמד מיוחד ולכן אין לכפות עניינים הנוגעים לה על הפרט? בדרך כלל כשהכפייה היא לכיוון שלהם. משירת נשים ועד גיוס לצה"ל, נזעקות קבוצות שונות מבין הציבור הדתי ומוחות שמדובר בהפרה של זכויותיהם הדתיות. לעיתים בצדק. אז שום אין בעיה לשום שומר מצוות להבין שדת היא תחום מיוחד, שיש עליו הגנות מיוחדות בחוק. ו-ב-צ-ד-ק.

לכן מה שכתב הרב נבון חותר תחת האינטרסים שלו. משל למה הדבר דומה? לקהילה יהודית שתידרש על פי חוק אירופאי חדש לא למול את בניהם. אותה קהילה תתנגד לכפיית האיסור הזה בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם גם מנועים על פי חוק לכבות סיגריות על התינוק שלהם, אז מה הבעיה? למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מילה קשורה לדת, וכיבויי סיגריות אינו. התערבות בפרקטיקה דתית היא משהו שהחוק בדמוקרטיה מגן מפניו (לא בכל מחיר כמובן).

עוד דוגמא: קהילה יהודית שתידרש על פי חוק לא לקיים בבריכה בישוב שלה הפרדה בין המינים (נאמר שהמחוקק טוען שזה מפלה נשים לרעה). אותה קהילה תתנגד לכפייה של רחיצה משותפת בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם מחוייבים במציל, אז למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מציל לא קשור מבחינתם לדת, ושחייה מעורבת כן. אין החוק ההוא מכשיר את החוק הזה.

בקיצור, יש הבדל מהותי בין מנהגים דתיים לבין חלקים אחרים מהמרחב הציבורי. כך לגבי שומרי מצוות, וכך לגבי חילונים. אין לכפות לא על אלו, ולא על אלו. ואי אפשר לקבל רק את הזכויות של המעמד המיוחד של הדת בלי החובות.

מנהלת הזהות היהודית רוצה אותך(?)

'מנהלת הזהות היהודית' פותחת בפרוייקט שבמסגרתו יעסיקו חברים דומיננטים בקהילות, וישלמו להם על מנת שיעודדו פעילות "יהודית". לדברי בכיר במשרד הדתות, "בכל קהילה ייעשה תהליך לאיתור הדמות שמסוגלת לחולל תהליך של התחדשות המרקם הקהילתי. לפיכך בולט הצורך במינויו של אדם מתוך הקהילה, שיחולל את התהליך מבפנים באופן שיתקבל על דעת חברי הקהילה, ולא ייתפס כדבר שבא מבחוץ."

אז נניח שאנחנו לא מבינים מה יכולה להיות הבעיה בכך שהמשרד לשירותי דת יגייס אזרחים למטרות חינוך (או תרבות, או אינדוקטרינציה). או שזה כן קצת צורם לנו, אבל אנחנו (כמוני למשל) בעד תרבות יהודית וקהילתיות, אז אנחנו אומרים לעצמנו, יאללה, שיהיה. גם במקרים כאלה נגלה שיש בעיה, מפני שיש חשש שה"יהדות" שהמשרד לשירותי דת מבקש לעודד היא יהדות מזרם מסויים, וממנו בלבד.

הנה למשל הקריטריונים למשרה: "ניסיון של לפחות שנה אחת בעבודה חינוכית עם ציבור שאינו דתי", "הזדהות עם ערכי המורשת היהודית לדורותיה" ו"אישיות המייצגת בחייה באופן מעשי את ערכי היהדות".

נדמה לי שאני מתאים בול. האם יש סיכוי שהמשרד לשירותי דת ישכור אותי? ומה עם רב רפורמי או קונסרבטיבי? או רבה? ומה עם פמיניסטית דתיה שעולה לתורה? ומה עם קס אתיופי? ומה עם שומר מצוות שחי עם בן זוג? האם הם מייצגים לדעת משרד הדתות את ערכי היהדות? יהיה מעניין לעקוב ולראות האם יהיו כאלה בין המועסקים, או שמא כל אותן דמויות קהילתיות תהיינה מעוצבות על פי אותו שטאנץ והעסק כולו יתפקד כעוד מיזם לפרנסת אנ"ש.

קהילת לב טהור על סף רתיחה

אני מפנה את תשומת לבכם לכתבה של אמילי עמרוסי על קהילת 'לב טהור' בעיקר בגלל שכל הסיפור שם מתקרב לנקודת רתיחה. בית המשפט בקנדה גזר על כמה מחברי הקהילה למסור את ילדיהם למשפחות אמנה, זאת לאחר שהגיע למסקנה שהילדים סובלים מאלימות פיזית ופסיכולוגית. להורים יש 30 יום לערער על ההחלטה. קולות מתוך רשויות הרווחה הקנדיות מביעים חשש שהקבוצה תפנה מתוך יאוש להתאבדות קולקטיבית (לראשונה מאז מצדה?).

למרות שאני לא בקיא בפרטים, אני לא רואה סיבה לפקפק בממצאיהם של רשויות הרווחה בקנדה, וכנראה שיש בקבוצה, כפי שכתוב בכתבה, נישואי קטינים, ענישה אלימה, נידוי, חובה ליטול כדורים פסיכיאטריים למי ששואל שאלות, הפרדת ילדים מהוריהם ועוד דברים לא נעימים. אבל אני רוצה לשתף אתכם בפניה שקיבלתי מאחד מחברי הקבוצה, שרצה להיעזר בי כדי שיתאפשר לו להתאחד עם ילדיו, שמסיבה שאני לא יכול לפרט מדינה מסויימת לא איפשרה להם להצטרף לקהילה.

האדם הזה עשה עלי רושם טוב. הוא כתב ברהיטות, בצורה אינטליגנטית, בשיקול דעת, ובלב טיעוניו היתה קביעה אחת פשוטה: זהו רצוננו. אנחנו אנשים בוגרים, אחראיים למעשינו, ואנחנו רוצים לחיות בקהילה ההיא ושם לגדל את ילדינו. לדעתנו זה גם בדיוק מה שהקב"ה רוצה מאיתנו.

עכשיו, ודאי שחופש הדת והמצפון לא מאפשר כל דבר (למשל להתעלל באלימות בילדינו), אבל אני רוצה להצביע כאן על הבעייתיות הגדולה שיש בהתערבות של המדינה בענייניהם הפרטיים והאמוניים של אזרחיה. יש כאן חדירה שאין קשה ממנה ללב זהותו ולרצונו העמוק ביותר של הפרט, וכפייה אלימה של רצונה של המדינה. אם רצונו של אדם כבודו, כאן מפשיטים אותו מכבודו. אם זכותנו לחופש דת ומצפון היא זכות יסוד, כאן מפרים אותה.

שוב: אני לא טוען שאין גבול לחופש הדת והמצפון. יש גבול. בשביל שנוכל לחיות יחד בקהילה, במדינה, חייב להיות גבול. אני טוען שצריכים להיות ערים לבעייתיות העצומה שבכפייה בנושאים האלה. אותו אדם שתקשרתי איתו הוא אדם שבור, מפני ששללו ממנו את היכולת לחיות כרצונו העמוק ביותר. ועוד זכרו: אנחנו לא מעוניינים בחברה שבה כולם אותו דבר. קבוצות שמותחות את הגבול ומציגות דרכי חיים אחרות הם נכס לחברה, לא נטל.


(ולבד מזה, דבר מטריד ביותר: שימושן של קבוצות שכאלה בכדורים פסיכיאטרים *בכפייה* על מנת לדכא בעיות שונות שמתגלות אצל חבריהן, ובעצם להחזיר אותם לתלם. ע"ע חסידות גור.)