חביבה פדיה

ירושלים השחורה, אבן השתיה וכהנים אתיופים – חביבה פדיה מדברת על יצירתה האחרונה

Captureחביבה פדיה היא דמות נערצת בעיני. לא רק שהיא פרופסור מוערכת למחשבת ישראל, מבקרת תרבות ואינטלקטואלית ציבורית מהמעלה הראשונה, אלא שהיא מהבודדים שמצליחים לשלב מחקר אקדמי עם יצירה ספרותית ואמנותית מקורית ומרשימה ביותר. היא עוסקת בלב ההוויה ומצליחה לא רק לדבר עליה אלא גם לדובב אותה.
 
יצירתה האחרונה נקראת 'שיבת ציון', מופע שיעלה מחר ובו היא משלבת שירה, תפילות וספוקן וורד, מילים מהמקורות ומילים מזמננו, ומעמידה זו מול זו וזו בתוך זו את ירושלים השחורה ואישה שחורה, מתוך אנלוגיה שמתוכה פורצים כאב ותקווה. ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות.
תומר: המופע עוסק בירושלים ומתרכז באבן השתיה. אבן השתיה היא "תשתית העולם", ואין צורך לציין שהיא גם ממלאת תפקיד לא רק דתי אלא פוליטי מאוד במרחב היהודי-מוסלמי בזמן הזה. את מביאה למופע יסודות של התפיסה הקבלית של אבן השתיה. תוכלי לספר מעט על כך, ועל התרומה שזה מציע לשיח?
 
חביבה: הקבלה ואחריה החסידות הביאו הסתכלות על אבן השתיה לא רק כאוביקט קונקרטי במרכז קונקרטי של קדושה. לפי המדרש דויד השליך אבן לתהום שחסמה את ההתפרצות הכאוטית של המים ואיפשרה את בניית המקדש. בקבלה, האבן מקבלת משמעות סימבולית, ויותר מזה: ספיריטואלית. האבן מרושתת מעין שתי וערב ובעצם על ידי זה היא סוג של שפה שמכילה את הכל. היא לא רק חוסמת את המים היא שקועה בתוכם ויש בה הכלה של המים. כך לפי ספר הזהר. ר' נחמן מברסלב עוד מעמיק מאד את אבן השתיה את היסוד האימהי שבה, את היסוד הנקבי שבצדיק עצמו, את העובדה שהאבן כלשונו מכילה את כל הצמצומים.
 
פה אני רואה תרומה ענקית לשיח על הר הבית ועל אבן השתיה. היכולת להפנים קיומה של רשת והיכולת להכיל את כל הצמצומים. הרי מה קורה כשיש קונפליקט? כל אחד מתמסר לנרטיב שלו שהוא הוא הצמצום. מבחינתו הוא לא היה מתקיים בלי הצמצום ההכרחי לאור הזהות שלו, ומבחינת האחר – הצמצום מונע את הדיאלוג. אבן השתיה לפי התפיסה שלי כאן היא סוג של מטריקס, נרטיב-על שמתעלה מעל כל הצמצומים מכיל אותם יחדיו .
 
תומר: האם העיסוק באבן השתיה מבחינתך הוא סוג של מדרש מודרני על אותו axis mundi שכולנו סובבים סביבו, במחול שלפעמים הופך אלים? האם את מציעה תיקון? אולי תיאורגיה?
 
חביבה: באמת זה סוג של מדרש מודרני ואין לי בעיה עם זה. אין לנו באמת דרך להתחמק מקיומם של מיתוסים וסיפורים. מלבד הדרך של המחיקה קיימת דרך של פרשנות, והיא הדרך העיקרית של מטאמורפוזות והתמרות. המחול הזה נוקב ויורד עד השיתין – השיתין הן כנראה המקור לביטוי אבן השתיה – אבן ההשתתה. אני מציעה שנקבל את זה שכאן עדיף לנו להמשיך בתוך הקיום הקונקרטי בישראל של מטה עם הר הבית הממשי להמשיך עם החלום והפירושים הנהדרים לאבן השתיה הספיריטואלית.
 
רעיון ההכלה, רעיון האימהות, הרישות, המטאמורפוזות, לפי אחת המסורות האבן מרושתת בשם בן ע"ב… זה זורק אותי ל-72 מיתרים, 70 גלויות 70 קולות 70 פזורות שבאיסופן אני רואה את המוזיקה של קולות מים רבים…
אין צורך לגעת ישירות באבן כדי לשאוב ממנה חיים. להיפך, הרי בפולחן חג הסוכות הזליפו מים כדי להשקות את האבן. מים בניגוד למזבח שממנו יצאו שאריות דם הקורבנות. התיקון שאני רואה פה הוא בשירה ובהעברת הדגש אל המים החיים.
 
תומר: המופע עוסק בירושלים כתשוקה אוטופית עבור יוצאי אתיופיה היהודים. למה בחרת דווקא את הזווית הזאת? ואיך הקשר עם מוסיקה והטקסט האתיופים הופך ליותר מגימיק?
 
חביבה: זה בא משילוב של הערכה, הערצה, אהבה, חמלה והזדהות. זה מגוון הרגשות שלי אל יוצאי אתיופה ולמטען העמוק שהם מביאים איתם. החמלה וההזדהות זה גם בגלל הכאב שכל קבוצת הגירה נחבטת בו באופן כה קשה אל הקרקע. והם מגיעים עם חזון עצום בדבר ירושלים, זה ממש מיסודות המיתוס הקדום שלהם, לפני ההוויה הפוסט-חורבנית.
 
זאת נקודה חשובה: המקדש וירושלים בתודעתם לא עברו את השבר של החורבן, הריסוק של הגלות. באופן דיאלקטי הם מייצגים עבורי את ירושלים שאני אוהבת, איתם ודרכם אני מאמינה שוב בעיר המוזהבת הזאת שאינני יודעת עוד היכן היא באמת שוכנת. הם לא יכולים לחלל את זיכרה להגיד עליה מלה רעה.
 
מבחינתי זה לא גימיק זו מהות. צריך לזכור: הקייסים הם כהנים. וירושלים היא עיר המקדש ועיר אבן השתיה. מזמורי תהילים שלהם מלאים בפרשנות ובמדרש בנושא דויד המלך ויסוד המקדש. הם בשבילי "קופסא שחורה" ששימרה זיכרון כמיהה וגעגועים שמוזרמים עכשיו אל הישראליות. מצד אחד זו עלייה שספגה פגיעה קשה וכמעט נרמסה ונמצאת במאבקים ומצד שני אני רואה בהם מורי דרך.
 
תומר: למה ירושלים השחורה? מה שחור בה?
 
חביבה: ירושלים של מעלה שאליה התחברו בגלות עוד לא סיימה באמת לנחות בירושלים של מטה ולהתחבר אליה. השסע עוד קיים. הפיצול והשבר לא התאחו. עדיין לא רואים את ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו". הפיצול הזה כאילו ירושלים הרוחנית רצתה להתמקם בירושלים של מטה אבל הגלות שעוד מושלת בתוכנו לא נותנת לה מנוח. הפיצול לא קיים רק בציר האנכי – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה אלא בעיקר בציר האופקי – העיר העשירה והעיר הענייה עיר שבעה ועיר רעבה ירושלים הרוחנית היתה המולדת של הגולים ושל הפליטים והיום זה הרבה פעמים השחורים שבתוכנו לכן ירושלים שחורה.
 
ירושלים השחורה היא האידיאה של הבדידות של אותה עיר שאיננה נרגעת שנודדת בלילות ובפרברי הערים הגדולות נמצאת בשוליים של המרכזים התוססים בדרום תל אביב למשל אבל גם בדימונה ובקרית גת ובבאר שבע, במקומות שהם גם לא מרכז אבל גם לא פריפריהו מלאים מצד אחד בעושר ובתוכן של קהילות המהגרים ומצד שני מתייסרים בריקות של שום מקום.
 
תומר: בהמשך לכך, דמויות מיתיות נשיות הופכות באופן מעיין לשחורות במיתוסים הגדולים של המסורות הדתיות. יש לנו את המדונה השחורה, גם האלה קאלי היא שחורה, ומוכרות גם דמויות שחורות של האלה איזיס (Isis) ועוד אלות. האם ירושלים השחורה היא הנקבה השחורה "שלנו"? מה בינה לבין אותן אלות שחורות?
 
חביבה: זאת השוואה נכונה והיא מאד נוגעת בי… אז קודם כל ירושלים היא באמת עיר שחורה. גם בסלנג תל אביב היא העיר הלבנה שצמחה מהחולות… ירושלים לפעמים בזילזול שחורה כי קוראים ל"דוסים" שחורים. אבל לעומקו של דבר היא שחורה בגלל הצל הגדול על ההרים בגלל ששערות השולמית הן שחורות כמו ששר עליה והטיב להבין אותה פול צלאן… שזה לא מקרי שהוא עובר מפוגת המוות לשירת ירושלים ולנסיון – הנואש – להאחז באידיאה של ירושלים: "אימרי זאת כך שירושלים ישנה" כמעכבת בעד החידלון. צלאן מצוטט במופע. ירושלים היא שחורה כמו האימהות שהן אדמה. "אל תראוני שאני שחרחורת" אומרת השולמית בשיר השירים וסביר להניח שעורה של מלכת שבא היה כהה. ואת השיר של ירושלים אני שמה בפי אומנית ספוקן וורד צעירה ממוצא אתיופי, אורית טשומה, שהיא הציון הצעירה השחרחורת הסובלת מסחרחורת שלי.
 
תומר: ביצירות שלך, האקדמיות והאמנויוות, חשוב יסוד הזמן, כמו גם מוטיב הנדודים, והגלות. גם ביצירה הזאת את משתפת דורות שונים של יוצרים ומכליאה יצירות מתקופות שונות, כמו גם עוסקת בגלות וגאולה. למה לדעתך חשוב לנו להתבונן ביסודות הקיומיים הללו? ולמה דרך אמנות?
 
חביבה: האיזון בין זמן ובין מקום הוא קריטי לחיים שפויים. מקום נטול זמן או מקום, אתר הסובל מיתר הטענה של זמן, עלולים להיות גהינום. הזמן כמשך דינאמי, כפעימה, הוא הזמן הנחוץ יותר לאיזון הזה. ירושלים היא אחד היסודות העתיקים ביותר של מקדש וקדושה, שהופכים בהמשך בסיס לתפיסות של לאומי, קונפליקטים ומלחמות ואני שואפת להחזיר את זה למקום הרוחני.
 
ה"משך" כתנועה של הזמן נותן גם בסיס בעיני ל"מנוחה" במקום, המשך הוא גם הציר הבין דורי. הקייסים האתיופיים דומים מאוד למנהיגים המובילים את העדה על בסיס שילוב של כהונה חכמה ושירה. כמו הלוויים הם שרים וכמו הכהנים הם על פי הדגם הקדום של "כי שפתי כהן ישמרו דעת". הם פתוחים הם מכילים הם מורישים ומלמדים שירה. אפשר לראות את הדור הצעיר של הילדים והנוער שעוסק בספוקן וורד ובראפ כגילגול כהונת השיר של הקייסים. הם נעים בצורה טבעית יותר בין קודש ובין חול. האמנות כמרחב שלישי שנפתח שמכיל שמאפשר לתקן את הטראומה באמצעות יצירה, היא התיאורגיה הקטנה של הרגע הזה עם האמת שבו.
 
 

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

הכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית

הכנס הישראלי לחקר הרוחניות העכשווית, שקונה את מקומו כחלון הראווה הרשמי להצגה ולדיון של מחקרים בתחום בישראל, מרחיב השנה אף יותר את מוטת כנפיו, והופך בשנתו הרביעית בעצם לכנס בינלאומי, כאשר מגיעים אליו זאת הפעם לא מעט חוקרים ממוסדות אקדמיים בחו"ל, ויהיו בו אף מושבים על טהרת האנגלית.

כמו כל שנה אני ממליץ מאוד להגיע ולהנות מהשפע העצום של ההרצאות. בתוכנייה תוכלו למצוא מושבים על נושאים כגון הכללת רוחניות במוסדות חינוך, אזוטריקה מערבית, שמאניזם עכשווי, פגאניזם עכשווי ופסיכולוגיה טרנספרסונלית. במליאת הפתיחה ידבר פרופ' פול הילס, מהחוקרים הבכירים של תנועת הניו-אייג' והרוחניות העכשווית בעולם, ובמליאת הנעילה יתקיים דיון, לדעתי חשוב, הנוגע לדו"ח הבעייתי מאוד של משרד הרווחה על "תופעת הכתות" (ראו עליו כאן, וכאן).

אף אני אדבר בכנס, במושב שבו אהיה כננס בין ענקים. אציג את המחקר שלי (כחלק מהדוקטורט שאני כותב) על טכניקות המדיטציה של ר' זלמן שחטר-שלומי, הכהן הגדול של תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ואזכה לחלוק את הבמה עם ד"ר נתן אופיר, שמסיים בדיוק ספר על ר' שלמה קרליבך, ועם פרופ' שאול מגיד ופרופ' חוה וויסלר, שניים מהחשובים ביותר שבחוקרי ה-Jewish Renewal בארה"ב. הנה המושב כולו:

מושב ג' 4: התנועה להתחדשות יהודית – Jewish Renewal Movement
יו"ר: פרופ' חביבה פדיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
1. חידושים פסיכו רוחניים בהתחדשות הניאו חסידית של ר' זלמן שחטר שלומי ור' שלמה קרליבך — ד"ר נתן אופיר, האוניברסיטה העברית ירושלים
2. Post Monotheistic Jewish Theology in Contemporary America: Zalman Schachter Shalomi and Arthur Green — Prof. Shaul Magid, Indiana University
3. רבי זלמן שחטר שלומי בין מדיטציה יהודית למדיטציה הודית — מר תומר פרסיקו, אוניברסיטת תל אביב
4. Practicing Devekut in Jewish Renewal: Learning to Experience God’s Presence — Prof. Chava Weissler, Lehigh University

כאן אתר הכנס, ושימו לב שכדאי להירשם מראש.