חב"ד

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

מסתבר שחב"ד היא אנטי-ציונית

המדינה מכבדת אדם בזכות להדליק משואה ביום העצמאות שלה, והוא משתמש במעמד שניתן לו כדי לקדם אג'נדה משיחית הזוייה, ותוך כדי כך כדי לרמוס ברגל גסה את כבודה של המדינה, ולמעשה להתכחש לקיומה.

כפי שכתב יפה שחר אילן, הביזיון שהתחולל בטקס הדלקת המשואות השנה היה שווה רק בשביל שיהיה לכולם ברור שחב"ד היא חסידות אנטי-ציונית. היא חייבת להיות כך, לא רק מפני שהיא חרדית וכמו כל הממסד החרדי מסרבת להכיר בכשרותה של המדינה החילונית (שמממנת אותו), אלא גם ובעיקר מפני שבראשה עומד אותו משיח מת/חי, "נשיאם של ישראל", שהוא המנהיג של העם, וממילא לא יתכן מנהיג אחר תחתיו או לצדדיו.

אבל לא רק מאז הטירוף המשיחי היתה חב"ד אנטי-ציונית. הרבי הקודם, הריי"ץ, יצא בתקיפות רבה כנגד הציונות, והמשיך את דרכו הרבי מליובאוויטש האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון. עמדה זאת היתה קשוחה מאוד עד מלחמת ששת הימים, ורק אחריה מעט התרככה, וזאת מפני שהנצחון נתפס כנס שמבשר על בואו של המשיח – כלומר ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הפכה לכלי משחק בידיו של הטוען לכתר המשיחיות, ולכן – ורק לכן – חשובה. אבל שלא יהיה ספק: חב"ד היתה ונשארה אנטי-ציונית. מה שלא הפריע לה להתנגד לכל ויתור על ריבנות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, זאת שוב מפני שגם הכיבוש, תוצאת הניצחון, היה ממבשרי הגאולה הקרובה. עדות להשקפה מעניינת זו ניתן למצוא במאמר שכתב בבטאון כפר חב"ד עורכו, ר' אהרון דב הלפרין ב-1983, שהביע:

התנגדות גמורה לציונות ולאומיות, יחד עם האיסור החמור למסור אף שעל מהשטחים שהעניק לנו הקב"ה.

וכך הגענו עד לזמננו אנו, בו מדינת ישראל, שמנסה בכל כוחה לחבק את אזרחיה ולהכניסם תחת כנפי האתוס הציוני, מקבלת בתמורה יריקה עסיסית בפניה, כאשר הרב שמעון רוזנברג, בניגוד למה שהבטיח שיאמר, הכריז כי כולנו בצפייה ש"הרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושהוא מדליק את המשואה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" (צפו בדבריו כאן). ולא ברור מה יותר פתטי: אמונתם הילדותית של החסידים בשובו מהמתים של רבם, או רצונה המתחנן של המדינה בשיתוף הפעולה של אותם חסידים משיחיים, אנטי-ציונים, בטקס הממלכתי ביותר שיש לה.

להכרזה המגוחכת של הרב רוזנברג קדמה פארסה לא פחות מגוכחת, ואצטט את אילן בעניין זה. אילן מספר על התנגדות רבני חב"ד לכך שרוזנברג ידליק את המשואה:

את עמדת הרבנים הסביר אחד מבכירי רבני חב"ד טוביה בלוי באתר "בחדרי חרדים": "הרבי התנגד לציונות בצורה חריפה מאוד, והוא הכיר במדינה כמציאות קיימת ותו לא". בלוי גם ציין: "יש להוסיף את המקום עצמו בו מתקיים הטקס, שהוא מקום שלא ראוי להיות בו, מקום שנקרא על שם אותו אחד שכולנו יודעים מי הוא היה". אותו אחד שלא נוקבים אפילו בשמו הוא כזכור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.  אצל החרדים נהוג להגיב על דברי תועבה מהסוג של בלוי במילים עפרא לפומיה. עפר לפיך. כשהכוונה היא פשוט: אולי תסתום.

אם רוזנברג היה עושה לרבנים טובה והולך להדליק משואה נגד עמדתם, אולי זה היה נגמר שם. אבל, אתר כיכר השבת מדווח שרוזנברג הביך את החסידות כשהודיע שלא ידליק משואה נגד עמדת הרבנים. כך היה עלול ליצור סקנדל לאומי. הרבנים  מיהרו להתקפל והורו לו שלא יבטל את השתתפותו. הסיבה: ביטול ההשתתפות יגרום לחילול השם גדול. תרגום: חילול השם משמעותו שכל הציבור (ולא רק מי שקורא אתרים חרדיים) יבין שחב"ד נגד המדינה.

ולכן בכל זאת התירו לו את העניין, שכאמור הסתיים בבזיון. כדאי לזכור את כל זה בפעם הבאה שהחסידים הנחמדים של חב"ד יציעו לכם להניח תפילין או לקפוץ אליהם לקבלת שבת. הם ממש נחמדים, הם רק נגד קיומה של המדינה.

הכתוביות מראות את מה שהרב רוזנברג היה אמור לומר. בפועל הוא קבע שהרבי הוא המשיח, ושהמדינה היא "ארץ ישראל"

חב"ד והנצרות, הנצרות וחב"ד, פרק 847

קראו נא את הפסקה הבאה:

מכותרת הרשימה הזאת אתם ודאי מנחשים שלא מדובר בהוראות למיסה של היהודים המשיחיים, אלא בפסקה חסידית-חב"דית בת ימינו. הנה כל הקטע:

לחצו להגדלה מדובר בפרסום של עלון החסידות, מיום שישי שלפני שבועיים. הדמיון למיסה הנוצרית הוא כמובן עצום. את תשומת לבי לפרסום הזה הפנה קורא הבלוג הנאמן יהונתן ישורון. אני העברתי את החומר למורי ורבי פרופ' דוד אסף, שפרסם אותו, וגם הביא את תגובותיהם של שניים: ר' יהושע מונדשיין, ופרופ' ישראל יובל. הנה דבריו:

הפניתי את השאלה לחסיד חב"ד, ר' יהושע מונדשיין, שענה לי כך:

היכן מצאת בנצרות שאדם יאפה לחם בביתו ויקנה יין בחנות והם יהיו קודש ללא תיווכה של הכנסיה?

זה לא שייך לבעל שם טוב בכלל. הרעיון קיים באכילת הקרבנות, וע"פ הקבלה והחסידות גם באכילת החולין על טהרת הקודש, ובמצה בפרט שנקראת בזוהר מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא. ואכמ"ל.

וגם שאלתי לדעתו של פרופ' ישראל יובל, שעסק בטקסים אלה בספרו 'שני גויים בבטנך' (עם עובד, תש"ס), והוא ענה לי כך:

הוויכוח הזה מוכיח, שלא קראתם את הספר שלי, במיוחד את עמ' 258-249 (האפיקומן)… בעיקרו של דבר אני מסכים עם יהושע מונדשיין. הרעיון שהמצה הנאכלת בליל הסדר מסמלת את הגאולה הוא עתיק ביותר, ויסודו בעצם הבנת הפסח כחג הגאולה, בבחינת "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הייתי אומר שהוא עומד כבר ביסוד הפרשנות שנתן ישוע לאכילת המצה שלו בסעודה האחרונה. ביטוי ממצה יותר ומאוחר יותר לרעיון הזה הוא האפיקומן, "הצפון" כמו המשיח, המתגלה בסוף סעודת הסדר – כמו המשיח שכבר נולד בחורבן, הנסתר עם העניים בשערי רומא והעתיד להתגלות בעתיד. אכילתו בסוף הסדר מסמלת את האמונה בביאתו. באקט האכילה יש בהחלט ביטוי של השתתפות – מה שהנצרות קוראת "קומוניון" – ב"סעודה משיחית". צודק אפוא יהושע מונדשיין שהרעיון הזה קודם בהרבה לחסידות, ולא חב"ד המציאוהו.

אבל אין להתעלם גם מן הדמיון בין הרעיון הזה וביצועיו הטקסיים לבין לחם הקודש הנוצרי, שבמקורו היה מצת ליל הסדר (לפי האוונגליונים הסינופטיים). צריך גם לזכור שבדורות הראשונים הלחם והיין שאכלו הנוצרים במיסה שלהם היו אף הם לחם ש"נאפה בבית" ויין ש"נקנה בחנות". רק הופעת הממסד הכנסייתי העלתה את הדרישה לריטואליזציה של הלחם והיין. אני מאמין שהדרישה ל"מצה שמורה" נובעת מתשוקה יהודית דומה. אכן, לנצרות יש כנסייה, לנו אין.
אבל עצם הטענה הנכונה של מונדשיין, שהרעיון החסידי והקבלי יסודו "באכילת הקרבנות" דווקא היא מצביעה על הקירבה לנצרות. הרי זו בדיוק הטענה של ישוע, הרואה בלחם – קורבן, את קורבנו שלו הבא לכפר על האנושות. המיסה היא קורבן של לחם, מנחה, הבאה להחליף את הקורבן מהחי.
כללו של דבר, ההתעמרות בחסידי חב"ד בנקודה זו מעידה על תפיסה "רציונלית" ולא מיתית של חג הפסח וסמליו. אגב, גם הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה, ואכמ"ל. חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים.

את כל זה החזרתי ליהונתן ישורון, והוא כתב לי כך:

דבריו של הרב מונדשיין לא מחוורים לי. גם אם נתעלם לרגע מטענת פרופ' יובל, אין ספק שתיווך הכנסיה הוא ענין שולי לחלוטין בתהליך ההפיכה של אוכל לדבר ממשי אחר (בשרו ודמו של המשיח, למשל), וממילא הפיכת פעולת האכילה למשהו אחר לגמרי.

מלבד זאת, כל ימי גדלתי בין החכמים ומימי לא שמעתי רעיון דומה לזה בנוגע לקורבנות. יתכן לטעון שבשר הקורבן קדוש ומשפיע שפע רוחני כלשהו על האוכל אותו (גם את זה לא שמעתי, אבל זה נשמע לי כמו הסבר שיכול להאמר במקומות מסוימים), עדיין הרעיון שהובא במאמר הוא כמה צעדים גדולים קדימה. אין שום ספק שהעיקר בקרבנות (היינו ,החלק המכפר) הן הפעולות שנעשות בבית המקדש עם הבשר והדם(זריקתו על קיר המזבח, אם נהיה ספציפיים). האכילה, אם קיימת (שהרי ישנם קרבנות שכלל אינם נאכלים) היא מצוה נוספת שבשום פנים חוסר עשייתה לא תפריע לתהליך שהקרבן נועד אליו (ולכל ההסברים הידועים למעשה הקרבנות) – כפרה, וממילא האכילה איננה ולא יכולה להיות המטרה של התהליך.

כאן אנו עוסקים בסתם מצה שהכניסו לה (באופן שאין לו מקבילה בקרבנות) ענין ספציפי לחלוטין – "הארת משיח"(מה זה? ודייק, הארת משיח(פרסונה) ולא הארת גאולה(אידאה)) וכל ההכנסה נועדה למען "ספג את ההארה לתוך גופו", כמה גדול המרחק בין זה לקרבנות.

דברי פרופ' יובל, אם הבנתיו נכון, הם סנסציה של ממש, ותמיכתו בחב"ד כאן היא, לדעתי, שירות דב לחסידות. שהרי מה שנאמר כאן הוא שנכון שחב"ד מאוד דומים לנצרות, אבל בעצם גם היהדות ככה. אני ממתין בקוצר רוח לחסיד חב"ד הראשון שיקום ויאמר כדברים האלו…

מרתק אותי לקרוא את מקורותיו לטענות שהעלה כאן לגבי אכילת אפיקומן, גם את ההסברים האלו מימי לא שמעתי (מסתבר שאני לומד כאן המון דברים חדשים…)

כמו כן, אינני יודע מדוע" הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה ואכמ"ל". לי זה נשמע כמשהו נכון מאוד (למצער, ראה ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א) ואם לדעתו לא, דווקא מאוד כדאי להאריך בעניין.

לדעתי בדבריו יש טעם רב. על העניין בפסקה האחרונה כתבתי לו ש"ייתכן ופרופ' יובל מתכוון שהיה רעיון כזה ביהדות לפני הנצרות. זה נכון, אבל זו באמת פיקנטריה אקדמית שלא משנה כלום לעניין הציבורי, כי אף אחד לא זוכר שהיה רעיון כזה, וברור שהנצרות לקחה אותו והיום הוא 'שלה'".

כך או כך, הדברים אכן מעוררים תמיהה גדולה. ודבריו של פרופ' יובל, על פיהם "חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים", מעניינים מאוד, ואותי אף מעודדים. טוב שדברים שהוסתרו נחשפים, וטוב שהשפה המיתית עולה על פני השטח. לא רק מפני שכך האמת נחשפת, אלא גם מפני שכך נחשפים אוצרות שהיו חבויים.

כן כן, אוצרות, מפני שהחזרת המטען המיסטי-מאגי לסעודת הסדר, וליהדות בכלל, אינו רע כשלעצמו, ולעיתים אפילו טוב כשלעצמו, עם כל הסכנות הגלומות בו. מה שהבינה הנצרות לפני אלפיים שנה, ומה שהיא איבדה עם הרפורמציה, יכול עוד על ידי חב"ד לחזור ולהפוך לבעל טעם דתי וקיומי. כל זאת אם לא נזנח בשל כך לחלוטין את ההגיון הפשוט והשכל הישר. כן: אחוז בזה וגם מזה אל תניח ידך.

מעט אלילות בחב"ד, כי כנראה אי אפשר לגמרי בלי

שני לינקים מעניינים לדיונים ועדויות על הביטויים הקיצוניים יותר של האלילות החב"דית בימינו.

ראשית כאן, בבלוג של ד"ר יחיאל הררי, שכתב דוקטורט נאה על הרעיון המשיחי אצל הרב גינזבורג, וכיום מרצה במכללת ספיר, ומתעניין מאוד באופן אישי בתורת חב"ד (ובנאדם נחמד באופן כללי). הררי כתב מאמר שמבקר את "מצב המחקר האקדמי אודות חב"ד", ושתוקף ספציפית את מאמרו האחרון בראשית של ד"ר אלון דהן (שכתבתי עליו מעט כאן), שהוא לדעתי כנראה המומחה האקדמי הגדול כיום לתורתו המיסטית של הרבי מליובאוויטש (ושבדוקטורט שלו נעזרתי רבות כאשר כתבתי את מאמרי על התיאולוגיה המשיחית של הרבי) . הררי טוען שדהן מעליל עלילות על החסידות ומנפח תופעה שולית ביותר – ראיית הרבי כאלוהות עצמה – כאילו היא משמעותית, כל זאת ממניעים זרים שאינם מחקריים נטו. דהן, בתגובות לרשימה, מכה אותו לדעתי שוק על ירך ומביא ראייות נאות לכך שא) התופעה אינה שולית עד כדי כך, ב) יש לה בסיס בתיאולוגיה החב"דית והחסידית, ג) אולי זה דווקא הוא שרואה את המציאות לא בצורה אובייקטיבית, ממניעים אישיים.

ושנית, אתר זיפט פרסם לינק לאתר חב"ד און-ליין, שם מוצעות למכירה מפיות לכיסוי חלות לשבת שעשויות משמלתה של הרבנית חיה מושקה, אשתו של הרבי מליובאוויטש ולחילופין גם מפיסה מבגדו של האדמו"ר הריי"ץ. המחיר: 10,000 ש"ח בלבד. חלות השבת שלכם אף פעם לא היו טעימות יותר מאשר כשהן מכוסות בגזרי בגדי הקדושים הללו זי"ע.

לימודי עברית בהודו

אלן בריל מביא בבלוגו ידיעה מה- Times of India שמספרת על אוניברסיטת Kishangarh בג'ייפור, שמתחילה ללמד עברית ואולי גם יהדות. רוב היהודים שהם פוגשים הם מטיילים כמובן (פושקר לא רחוקה, והיא מקום מפגש לנופש הכולל נוף, אוכל וסמים), ולכן דואגים לציין בכתבה ש

The Chabad — a place of worship for Jews in Pushkar, attracts thousands of Jews in the state.

"החב"ד", אם כן, הוא מקום פולחן המושך אלפי יהודים. הנה יהדות בעיניים הודיות.

החילונים לא ממש מזדהים עם הדתיים

זה מפתיע אולי רק את מי ש"יהדות" היא עבורו שם קוד לגוש חמים של קהילתיות אורגנית. אבל זה לא המצב: רוב העם היושב בישראל מתעניין יותר ב"אח הגדול" מאשר בהלכה. כך לפחות עולה מתוך סקר חדש שנערך על פי בקשת חב"ד (שמנסה למתג את עצמה מחדש – כבר מצחיק). הנה:

אחת השאלות הבולטות בחנה את מידת ההזדהות של המרואיינים עם ערכי הזרמים השונים ביהדות, בדירוג של 1 ("כלל לא מזדהה") עד 10 ("מאוד מזדהה"). בקרב החילונים הגיעה חב"ד למקום השלישי מבין שבע אפשרויות עם "ציון" 3.4, כשקודמים לה הרפורמים (4.8) והדתיים-לאומיים (4.5). אצל המסורתיים זכתה חב"ד בציון 5.9 – שנייה רק לציבור הדתי-לאומי (6.9).

כלומר בסולם של אחד עד עשר הגיעה חב"ד ל-3.4 אצל החילונים, לפניה הדתיים הלאומיים עם 4.5, ולפניהם הרפורמים עם 4.8.

אז קודם כל מסתבר שרוב היהודים החילונים פשוט לא ממש מזדהים עם יהודים דתיים. אף תנועה דתית לא הגיעה ליותר מ-5 במדד ההזדהות. דבר שני מסתבר שהתנועה הרפורמית, עם כל ההכפשות והלעג נגדה, עם כל חוסר התקצוב וחוסר ההכרה הממסדית, לוקחת את המקום הראשון והחילונים מזדהים איתה יותר מכל. זה נתון מדהים, ועל רבני האורתודוקסיה לחשוב האם משהו בהתנהגותם היה יכול לעורר כזאת חוסר הזדהות בקרב הציבור היהודי החילוני. מנגד על התנועה הרפורמית לנסות למנף את האהדה הרבה להכרה ולכוח ציבורי אמיתי.

והנה חלק מהמיתוג החדש של חב"ד, סתם בשביל הכיף:

הרב חיים רפופורט ואנוכי בפולמוס המשיחיות החב"דית

בגליון תכלת האחרון התפרסמה תגובתו של הרב חיים רפופורט (הממונה על תיק האתיקה הרפואית במשרדו של הרב הראשי של בריטניה) למאמרי אודות תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש (כאן בבלוג, כאן באתר תכלת, כאן ב-pdf). תגובתי לתגובתו והתפרסמה אחריה – והפעם שתיהן בעברית, אחרי שהתגובות התפרסמו באנגלית בגליון האנגלי של כתה העת. הנה הן:

המשיחיות בחב"ד

לעורכים,

במאמרו "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009) מבקש תומר פרסיקו לשכנע את קוראיו כי רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ניסח פרשנות חדשה ורדיקלית לתנאים שמנה הרמב"ם בהלכות מלכים לזיהויו של המשיח, כך שהוא עצמו יתאים לתיאור. כסימוכין לתזה שלו מביא פרסיקו ציטוטים וראיות מתוך נאומיו ומעשיו של הרבי, ולחיזוק מוסיף מטענותיהם של אנשי אקדמיה אחרים, בעלי אוריינטציה דומה. מרבית ה"הוכחות" שהוא מציג מורכבות משפע רמיזות המופיעות בנאומיו של הרבי, רמיזות שאפשר לסכמן במילים אלה: "אני הוא המשיח העל־אנושי שציפו לו דורות רבים. בין שהוכשרתי לכך ובין לאו, נבחרתי על ידי הקב"ה להושיע את ישראל. אני אגאל אתכם – ואפשר שכבר עשיתי זאת". לשיטתו של פרסיקו, אפילו אותן אמירות של הרבי הנראות תמימות למדי למראית עין נטענו למעשה במסרים חבויים בדבר היותו הוא עצמו משיח צדקנו – מסרים שתלמידיו היו קולטים בנקל.

אלא שהדמות שמשרטט פרסיקו במאמרו רחוקה מרחק רב מדיוקנו האמיתי של הרבי, שלתורתו נמשכו עשרות אלפי אנשים, ואני ביניהם – הרבי שאף זכיתי להכיר באופן אישי.

הרבי שהכרתי היה אדם ענו, צנוע ומרעיף חסד, שפיתח תיאולוגיה מורכבת. כל ימיו היו קודש לתיקון עולם, חיים של אמונה וביטחון בבורא עולם; הוא הכיר במגבלותיו האנושיות של האדם והדגיש את הצורך לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו בלי ליפול למלכודת של האדרה עצמית. הוא התייחד במסירות, בלהיטות ובאופטימיות מוחלטות – וכל זאת לצד תודעה עמוקה של ריאליזם. אליבא דפרסיקו, לעומת זאת, הרבי הוא אדם ששגה באשליות אובססיביות בנוגע ל"אחריותו המשיחית", אדם שתחושת החשיבות העצמית שלו כמעט שלא ידעה גבולות ושהחזיק בתיאולוגיה שהייתה מביישת אפילו את הוגי הדעות הדתיים הפרימיטיביים ביותר.

אף שהתזה של פרסיקו ראויה להפרכה מן המסד ועד הטפחות, אגביל את עצמי כאן לדוגמה המרכזית והמייצגת ביותר לטענותיו המטעות, בתקווה שאצליח להמחיש עד כמה הוא חסר את הידע הנדרש להתמודדות עם המקורות הרלוונטיים.

בטרם אעשה זאת, עליי להצהיר בבירור היכן אני עומד ומאיזו נקודת מוצא אני כותב את דבריי: ראשית, אני עצמי נכחתי ברבים מן האירועים שפרסיקו מזכיר במאמרו; שנית, חקרתי את כל שיחותיו של הרבי על משיחיות ועל עניינים קרובים; ושלישית, כמי שנמנה עם המעגלים הפנימיים של תנועת חב"ד, אני מכיר לפני ולפנים את הדקויות הטמונות בשפה של קבוצה סגורה זו. כיוון שכך, אני מרגיש שיש לי הכלים לקבוע כי מאמרו של פרסיקו אינו מבוסס על מחקר שיטתי וקונטקסטואלי של המקורות הראשוניים שבהם הוא דן. תחת זאת, מסקנותיו גובשו בהשפעת התעמולה שמקדמים "משיחיסטים" רדיקליים, שאינם מייצגים את ההשקפות של תנועת חב"ד ושברוב המקרים לא ייתכן שהיו נוכחים באירועים שהם מתיימרים לתאר. אוסיף ואומר גם שאינני מציג כאן את השקפותיו של זאב בודד, חסיד חב"ד תועה הרואה את הדברים מנקודת מבט לא שגרתית. נהפוך הוא, דבריי מבטאים את עמדות הזרם המרכזי של תנועה – עמדות המתועדות בפרסומים רבים וחשובים של חב"ד וזוכות לתמיכת הרבנים ומורי ההלכה הידועים ביותר בקרבה.

הרבי עסק בתנאים המשיחיים של הרמב"ם בכמה נאומים פומביים ומכתבים שהתפרסמו. הוא תמיד עמד על כך שהרמב"ם התכוון שדבריו יובנו כפשוטם וכלשונם, והדגיש שכתבי הרמב"ם הם הסמכות האחרונה בעניינים אלה. יתר על כן, הרבי קבע כי הרמב"ם ביקש לא רק לספק לעם היהודי כלים שיאפשרו לו לזהות את משיח האמת, אלא גם לחמש אותו באמצעים מוסמכים נגד משיחי שקר.

אפשר לראות זאת, למשל, בהתעקשותו של הרבי כי מילותיו של הרמב"ם, "אם יעמוד מלך", מתייחסות למונרך במובן הרגיל של המילה. המילה "מלך" מורה על אדם הנהנה מסמכות אוטוקרטית מוכרת ומקובלת על העם היהודי (אף שלא מונה עדיין בידי הסנהדרין); אדם שיחייב את העם ללכת בדרכי התורה ("ויכוף כל ישראל לילך בה"), וזאת תוך שימוש בסמכותו המלכותית כדי לכפות על יהודים קשי עורף לציית לחוק היהודי. המלך יצליח אפוא להניע את כל היהודים לקיים את המצוות במלואן, בין שירצו בכך ובין לאו. רק לאחר שישיג מטרה זו ימשיך המלך לשלב הבא ויילחם את מלחמות ה' – דהיינו המלחמות הגשמיות נגד אויבי ישראל, ובהם עמלק (בהערת אגב אמר הרבי כי בכך עשויה להיכלל גם לחימה נגד גורמים אנטי־יהודיים מבית, אבל, מיהר להוסיף, "זהו פְּשֶעטְל ותו לא", כלומר זוהי פרשנות לא מילולית של המונח). אם וכאשר ימלא מלך כלשהו את כל התנאים שהוזכרו לעיל, אז – ורק אז – אפשר יהיה לשקול את האפשרות כי הוא המשיח המובטח.

פעם אחר פעם חזר ושנה הרבי כי זוהי קביעתו הסופית של הרמב"ם ואין עליה עוררין, וכי יש לדחות בתוקף כל יומרה לאצטלה משיחית שאינה מקיימת את תנאיו של הרמב"ם כלשונם. לעתים הוא אף הוסיף כי נכון לזמן הזה אין איש ההולם את התיאור. ברור אפוא שעל פי עמדתו המוצהרת של הרבי לא ייתכן כי השתעשע ברעיון שהוא עצמו התגלמות המשיח הרמב"מי.

אבל פרסיקו כנראה אינו מודע להצהרותיו החוזרות ונשנות של הרבי בעניין זה. זהו ההסבר היחיד שאפשר להעלות על הדעת לטענות חסרות השחר המופיעות במאמר, שלפיהן, למשל, תנועת הנוער שהקים הרבי, "צבאות השם", נועדה למלא אחר התנאי שהעמיד הרמב"ם כי המשיח "יילחם את מלחמות ה'", או שמשחק המילים הדרשני שלו על הצירוף "ובנה מקדש במקומו" נועד להתפרש כרמז לבנייה ממשית של בית כנסת. זאת ועוד, על אף הצהרותיו התקיפות של הרבי המעידות על ההפך הגמור, פרסיקו מייחס לו את האמונה כי הוא נמצא במעמדו של אותו המלך שהזכיר הרמב"ם, ומוסיף כי "דימוי עצמי מרומם זה ניכר… ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל".

בקצרה, לכל אורך המאמר מחמיץ פרסיקו את ההבחנה – שהיא בבחינת הנחת יסוד עבור כל חוקר רציני של כתבי ליובאוויטש – בין מונחים שנקט הרבי מתוך הרמנויטיקה דרשנית ובין אלה שהביע בהקשר פרגמטי ועובדתי.

פרסיקו ככל הנראה גם אינו מודע למקרים הרבים שבהם גינה הרבי את אלה שהתייחסו אליו כאל המשיח. במקרה אחד כזה, ב־1991, הצהיר הרבי כי עליו לצאת מבית הכנסת לנוכח התבטאויות כאלה (תיאורו של פרסיקו את הרבי המעודד את דוד נחשון בדיבורי הסרק המשיחיים שלו לקוח מתוך הקורפוס ההולך וגדל של מיתולוגיה משיחית). בכמה מקרים נזף הרבי בפומבי באלה שעסקו בספקולציות משיחיות, ודחה בתקיפות איגרות פרטיות של אנשים שפנו אליו כאל המשיח. לדוגמה, כאשר פעיל ישראלי יצא בהתבטאויות משיחיות על אודות הרבי, שלח לו מנהיג חב"ד מסר שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה תוקע סכין בלבי".

מקרה אחר, שאירע בשנת 1992 ושתועד בקלטת וידיאו השמורה בידי ה־Jewish Educational Media, מפריך אף הוא את טענותיו של פרסיקו. זמן לא רב לפני שלקה הרבי בשבץ הגורלי שממנו לא התאושש מעולם, ניגש אליו עיתונאי מישראל ואמר לו: "אנו מעריכים אותך מאוד, אנחנו רוצים לראות אותך בישראל; אמרת שבקרוב תהיה בישראל, אז מתי תבוא?". הרבי השיב: "גם אני רוצה להיות בישראל". העיתונאי התעקש, "אז מתי, מתי תבוא?", והרבי השיב, "הדבר תלוי במשיח, לא בי". העיתונאי לחץ, "אתה המשיח!", ואילו הרבי ענה לו, "אני לא".

מקרים אלה ואחרים כמותם, המתועדים כולם בספרות חב"ד, חמקו ככל הנראה מעיניו של פרסיקו.

לבסוף אכתוב, בצער, כמה מילים על ההשערה הבוטה המועלית במאמר כאילו הרבי נמנע מלמלא מצוות פרו ורבו וחי חיי פרישות משום שראה עצמו כמשיח. הייתי רוצה להאמין שאין כל צורך לטרוח ולהפריך את הדעה הזו, המתארת סוג של משיחיות המאוס בעיני היהדות האורתודוקסית והעומד בניגוד גמור לכל תורתו של הרבי. הטענה הזו משקפת מגמה מדאיגה המתענגת על ספקולציות משוללות כל היגיון, מאפשרת להרהורים בטלים ותועים להתחפש לתזות מלומדות, ומנצלת טרגדיות אנושיות ואישיות מאוד כדי לקדם סיפורי מתח בנוסח העיתונות הצהובה, המתעטפים באצטלה של ז'רגון אקדמי.

אם אנשי האקדמיה העוסקים במדעי היהדות מבקשים לשמור על יושרתם ועל כבודם, עליהם לנקוט משנה זהירות לפני שהם מעניקים במה לתיאוריות ממין זה. עצם שילובה של ספקולציה כה מופרכת בזירת לימודי היהדות פוגע במוניטין של הדיסציפלינה כולה.

הרב חיים רפופורט
לונדון

תומר פרסיקו משיב:

הרב חיים רפופורט מנסה בביקורתו להפריך את קביעתי כי הרבי חשב, ואף רמז, שהוא המשיח. בהתבסס על הצהרתו בדבר בקיאותו ומומחיותו בנושא הנידון, ובלי להביא ולו מראה מקום אחד, הוא קובע שהתזה העיקרית של מאמרי אינה נכונה. דא עקא שרפופורט בוחר להתעלם מראיות רבות שהבאתי כתימוכין לטענתי. הוא שולל, למשל, את קביעתי כי הרבי עודד הצהרות על כך שהוא המשיח, אף שנמצאו עדים רבים לכך, שלא לדבר על הסרטונים המראים בבירור את הרבי כשהוא מנופף בידיו לקול שירת חסידיו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בהערות השוליים למאמרי סיפקתי קישורים לאתרי אינטרנט שבהם מוצגים סרטונים אלה, והקוראים – ורפופורט בכללם – מוזמנים להתרשם בעצמם.

למען האמת, אינני מוצא טעם רב בהתנצחות שבה כל צד ממהר לשלוף מאמתחתו הוכחות לאמיתות טענותיו. הרב רפופורט כבר הוכיח, בביקורת שוללת שפרסם לאחרונה על ספרם החשוב של החוקרים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, הרבי: חייו של מנחם מנדל שניאורסון בעולם הזה ובעולם הבא (The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson), כי אינו מייחס משקל רב לעובדות שאינן מתיישבות עם התמונה שהוא מבקש לצייר. אולם לא זו הסיבה האמיתית לכך שאין טעם בוויכוח בינינו. אין בו טעם מפני שהוא מנותק לחלוטין מן המציאות. שהרי בשעה שרפופורט מנסה להוכיח שהרבי מעולם לא טען כי הוא המשיח, רוב רובם של חסידי חב"ד מחזיקים בדעה ההפוכה.

ואמנם, בדחייתו את הפרשנות המייחסת לרבי כוונות משיחיות, יוצא רפופורט לא רק נגד העדויות הניצחות ולא רק נגד ההיגיון הבריא, אלא גם נגד רוב מניינה ובניינה של חסידותו. ניכר כי הביקורת שהוא מותח על טיעוניי מכוונת בעצם כלפי אחיו מתוך התנועה, אף שמטרתו המיידית היא להציל את תדמיתה של החסידות כלפי חוץ.

אפשר להבין את הרב רפופורט. הוא מייצג מיעוט שבמיעוט של חסידים מיושבים בדעתם, הרואים בעיניים כלות כיצד גוזל השלהוּב המשיחי שאחז בחב"ד את כבודה של תנועתם המפוארת. אכן, הייתי שמח לו דעותיו של רפופורט היו באמת בגדר "עמדות הזרם המרכזי של התנועה", כדבריו. האמת, לצערי, שונה לחלוטין. רפופורט מנהל קרב בלימה אבוד נגד הרוב המוחלט של החסידות, המגשים כיום את מורשתו של האדמו"ר בנחישות שלא הייתה אפשרית לולא נבעה מוודאות עמוקה בדבר רצונו המפורש של המנהיג הנערץ. הרב רפופורט יכול להמשיך ולטעון בלהט שמנחם מנדל שניאורסון לא התכוון להמליך עצמו למלך המשיח, אבל החסידים האחרים האזינו לאותם הדברים ויודעים היטב שהרבי התכוון גם התכוון לכך, והחסידות עצמה כבר רחוקה ממנו כרחוק הירח מן הארץ.

קרב על הרבי: הרב חיים רפופורט נגד עבדכם הנאמן

אחרי שביקר בחריפות ובמידה לא מעטה של חוסר הגינות את ספרם של הפרופסורים היילמן ופרידמן, נזכר הרב חיים רפופורט, אחד מסגניו של הרב הראשי של בריטניה וחסיד חב"ד אדוק, שגם אני כתבתי משהו לפני שנה על הרבי מליובאוויטש שמעצבן אותו. הנה תגובתו למאמרי על הרבי ב"תכלת", ותגובתי לתגובתו, כאן באתר Azure (קשה להביא את הטקסט הנה).

"יש לנו ישיבה בירושלים שמטרתה לקחת כל יהודי ולהפוך אותו לחב"דניק"

הרב אריה לוי מישיבת "ופרצת" בשכונת קטמון מסביר בגילוי לב על מטרת ישיבתו. הוא מתגאה בכך שהיא ממוקמת בדיוק מעל "הצוללת הצהובה" ומסביר שהם כבר בקשר עם הנוער שם. כל זה בוידאו של נאום שנשא בכנס השלוחים בשנה שעברה, החל מהדקה ה-22. עוד דבר שכדאי לשים לב הוא הקרדיט שהוא נותן בכל דבר ל'רבי שליט"א' (למשל: "הרבי מלך המשיח שם אותנו בדיוק שם פשוט כדי שנדוג את הילדים האלה"), כלומר כל דבר טוב שקורה הוא בזכות הרבי, ולא בזכות הקב"ה. הנה הלינק שוב.

האם אדמו"ר חב"ד החמישי נוצל מינית בילדותו?

הבלוג המוצלח Failed Messiah שעוסק באורתודוקסיה היהודית מדווח על מאמר אקדמי שיצא זה עתה ב- AJS Review ובו חושפת מיה בלקירסקי-כץ שהאדמו"ר החמישי של חב"ד נוצל מינית בילדותו. בלקירסקי-כץ הצליחה להתחקות אחרי ה- case study של הפסיכולוג Wilhelm Stekel שטיפל הרבי, שהגיע לשם כך במיוחד לוינה ב-1903.

על פי הפולקלור החב"די האדמו"ר, רבי שלום דב-בער שניאורסון (הרש"ב) אכן הגיע לוינה אז כדי לעבור טיפול פסיכואנליטי, ועבר אותו אצל לא אחר מאשר זיגמונד פרויד. אך כפי הנראה היה זה פרויד שהפנה אותו לעמיתו שטקל. ב-1908 פרסם שטקל את ניירותיו מהטיפול, באנונימיות כמובן. בלקירסקי-כץ מזהה על פי סימנים ביוגרפים שונים שמדובר ברש"ב.

אם אכן כך יוצא שהרבי, על פי עדותו, נוצל מינית על ידי משרת, חסיד חב"ד כמובן, שמונה לשמור עליו כילד (הניצול המיני נמשך עד נישואיו, בגיל 13), אונן כל חייו (בילדותו יחד עם אחיו), ונמשך מינית לאשתו של אחיו, לאחותו ולאמו.

המאמר כולו ב-pdf כאן.