חב"ד

חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

חב"ד: הזרם הגדול בארה"ב

מאמר לדעתי חשוב מאוד של שמואל רוזנר פורסם לפני כמה ימים. רוזנר מצביע בו על הזרם היהודי-אמריקאי שחומק תחת סקר אחרי סקר, אבל שהינו משמעותי ביותר לעתיד יהדות ארה"ב – חב"ד. יש כיום 959 מרכזי חב"ד בארה"ב. אם נשווה זאת, כותב רוזנר, ל-859 בתי כנסת רפורמים, הזרם היהודי הגדול ביותר כיום, נגלה שחב"ד מציעים "שירות" ביותר מקומות מאשר התנועה הרפורמית. ולמי הם מציעים שירות? על פי רוזנר מחקר של פרופ' Ira Sheskin גילה ש25% מבאי בתי חב"ד הם יהודים אורתודוקסים, 32% קונסרבטיבים, 19% רפורמים ו-23% לא מזוהים בשום זרם. כלומר מדובר בחתך רחב של יהדות ארצות הברית כולה, וממילא ב"זרם" בלתי רשמי שמשפיע על יהדות ארה"ב כולה.

חלק מהפופולריות של חב"ד מגיעה בכך שהיא מציעה בדיוק את מה שהרבה יהודים אמריקאים רוצים: שייכות ללא מחוייבות (אפילו לא בתשלום דמי חבר, אפילו לא לקהילה). חב"ד מציעים בעצם יהדות מתווכת: תגיע, אנחנו נעשה את מה שצריך ואתה תשתתף איך שבא לך. האנשים שבאים למרכזים שלהם אינם שומרים מצוות (כן, גם האורתודוקסים שבהם, וראו הלינק להלן).

מסתבר, כפי שכתבתי פעם, שהחסידים משמשים ככמרים: הם העומדים לפני ציבור ההדיוטות ועורכים "טקסים". לרוב זה לא קורה יותר מפעם בשבוע – בכנסיות בימי א', בבתי הכנסת בשבתות. בשאר הזמן בעלי-הבתים חוזרים לבתיהם, לחיים בהם לרוב לדת אין נוכחות ממשית. בשונה מהמבנה הקהילתי הקלאסי של היהדות, בו "תפעול" הדת מבוצע על ידי כולם ואף נצרך שיהיה מבוצע על ידי כולם (חשבו על מצוות המניין, או על כך שאין מקבלים עדים שאינם שומרי מצוות), היהדות שחב"ד מציעה היא יהדות היררכית בה האליטה משחקת את המשחק הדתי ואילו ההמונים בעצם פטורים ממנו, וניזונים מהדתיות של אלה שמעליהם. אלה בתורם ניזונים מרוחו של הרבי, שנמצא אף מעליהם ומקשר בינם לבין האל. כלומר מדובר בעצם במודל הקתולי של מסדר נוצרי (כפי שכבר הבחינו מזמן יוסף דן ויעקב כ"ץ).

בצורה כזאת חב"ד עונה על הצרכים של חלק לא קטן מיהדות ארה"ב, שאת זה בדיוק הוא רוצה. וכך היא מעודדת את המעבר לסוג שונה של יהדות.

2014-12-19_133753

ציונים-דתיים שהופכים לחסידים

במגזין 'מוצש' פרסם אריאל שנבל כתבה על תופעת בני הציונות הדתית שהופכים לברסלברים ולחב"דניקים (3.10.14, 'שחור זה השחור החדש', עמ' 30). בגלל מה? לשם מה? הנה תשובותיי לשאלותיו משם.

Scan100143

האם הרבי מליובאוויטש סבר שהוא המשיח? פולמוס אקדמי

בגליון מוסף 'שבת' של מקור ראשון האחרון ראיין אריאל הורוביץ את ד"ר אלון דהן בקשר לתנועת חב"ד. דהן כתב את המחקר הטוב ביותר לדעתי על תפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, מחקר שעתה לשמחתי הרבה (פשוט כל הדוקטורט מצולם אצלי בארון וזה לא אסתטי) ייצא כספר. בין השאר, דהן טוען שהרבי סבר מתחילת דרכו שהוא המשיח, ושגם כיום הרוב המוחלט של חסידי חב"ד בטוחים שאכן כך.

שתי הטענות הללו, לעניות דעתי, נכונות בהחלט. על תודעתו המשיחית של הרבי כתבתי בעצמי מאמר שהופיע ב'תכלת' ז"ל והסתמך גם על מחקרו של דהן, ומשיחות עם חסידים בהווה ולשעבר ברור לי שרוב החסידות כיום היא "משיחית", והויכוח הוא רק על מידת הפומביות שיש לתת לאמונה הזאת.

והנה, בצורה קצת תמוהה הביאו לצד הראיון עם דהן תגובה ארוכה מפי ד"ר יחיאל הררי, שכתב לא מזמן את הספר 'סודו של הרבי'. על הספר הזה כבר כתבתי ב'עין השביעית' שהוא אינו אלה כתב הגיוגרפי שאינו מחדש דבר, נסמך על מחקרם הגדול של הפרופסורים פרידמן והיילמן ומסתיר עובדות שהיו יכולות להביך את חסידי חב"ד.

הררי טוען בתגובתו שהוא "לא יודע" אם הרבי סבר שבהוא המשיח או לא, וששאר טענותיו של דהן גם אינן מחזיקות מים. אלא מה? הררי הוא חסיד חב"ד, וכזה ששיך לחלק הקטן שמנסה להכחיש שהרבי התכוון שהוא המשיח. תגובתו לוקה בחוסר יושרה שכן הוא אינו מגלה שהוא צד פנימי בעניין, וכמו ספרו, מגלה נרפות אינטלקטואלית.

האם הרבי סבר שהוא המשיח ואף רמז מפורשות שהוא המשיח? בהחלט כן. ראו הדוקטורט של דהן, ראו המאמר שלי לעיל, וראו למשל גם את שירת "יחי אדוננו … המלך המשיח" ששרו חסידיו של הרבי מולו, ובעידדו. וזה רק סרטון אחד מני כמה.

http://youtu.be/z0EHmT4rPAg

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.

הרב כדורי נגד חב"ד

בבלוג של אלן בריל פורסם לפני חודש חלק שני מראיון עם מקובל צעיר, הרב מיכאל צדוק. הגעתי אליו רק לאחרונה ונדהמתי למצוא שם עדות של אותו מקובל (מתוך הבלוג שלו) על שנות לימודיו בישיבתו של הרב כדורי. הנה הציטוט:

יום אחד, כשלמדתי תניא מתוך עותק של חת"ת [חומש, תהילים, תניא] הגיע הרב [כדורי] ועמד ליד הסטנדר שלי. […] שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה או צריך. […] הוא אמר, יש כמה טעויות בספר [התניא]. אם אתה רוצה, אעשה לך תיקון סופרים. […] הוא לקח את הספר והלך. אחרי חצי שעה הוא חזר, הגיש לי אותו, ואמר שעכשיו הוא כשר. הספר הרגיש קל. הסתבר לי שהוא קרע החוצה את התניא […] מתוך שיחות אחרות איתו על חסידות חב"ד המעשה הזה ממצה את הדעה שלו [בנושא].

ראו את הרשימה של בריל, שם מסביר צדוק שכל שושלת הרש"ש פשוט לא מקבלת את התיאולוגיה הפנאנתאיסטית החסידית, ועומדת על הבדל עקרוני ובלתי ניתן לגישור בין האלוהות לעולם (על פי התיאולוגיה החב"דית העולם הוא הוא האלוהות, גם אם היא נמצאת גם מעבר אליו). אבל עד כדי כך הפולמוס עקרוני שמצדיק קריעה של כל התניא והשלכתה? לא נעים. וראו את הלינק לבלוג של אותו מקובל צעיר לתמונה של הספר הקרוע.

שבת מנוחה, והבוז ל"כוחות השוק"

בגני ילדים דוסיים נהוג לשיר "מחר שבת, מחר שבת, שבת הקדושה", או משהו בסגנון, וזאת במקום "שבת מנוחה", על פי הנוסח החלוצי-ציוני. והנה, בפלייר שקיבלו תושבי תל-אביב מטעם חב"ד חוזרת השבת להיות יום המנוחה. בשפה הלקוחה חלקה משדה ה-wellness הפורח והמדברת על עונג, רוגע והתמלאות הנפש "במטען רוחני מופלא", וחלקה השני מהביקורת הנאו-מרקסיסטית על השוק החופשי ("המעבידים וכוחות השוק מוצאים תמיד את הדרך לגרום לנו להמשיך לצרוך" – מה שנכון נכון) מסבירים לנו מדוע כדאי גם לנו לשמור שבת – אם כי רק כהלכתה כמובן. עוד עדות לגמישות המופלאה של הרטוריקה הדתית, וליכולת המרשימה שלה לנכס טיעונים משדות שיח זרים, אפילו מנוגדים.

מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב […] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

מסתבר שחב"ד היא אנטי-ציונית

המדינה מכבדת אדם בזכות להדליק משואה ביום העצמאות שלה, והוא משתמש במעמד שניתן לו כדי לקדם אג'נדה משיחית הזוייה, ותוך כדי כך כדי לרמוס ברגל גסה את כבודה של המדינה, ולמעשה להתכחש לקיומה.

כפי שכתב יפה שחר אילן, הביזיון שהתחולל בטקס הדלקת המשואות השנה היה שווה רק בשביל שיהיה לכולם ברור שחב"ד היא חסידות אנטי-ציונית. היא חייבת להיות כך, לא רק מפני שהיא חרדית וכמו כל הממסד החרדי מסרבת להכיר בכשרותה של המדינה החילונית (שמממנת אותו), אלא גם ובעיקר מפני שבראשה עומד אותו משיח מת/חי, "נשיאם של ישראל", שהוא המנהיג של העם, וממילא לא יתכן מנהיג אחר תחתיו או לצדדיו.

אבל לא רק מאז הטירוף המשיחי היתה חב"ד אנטי-ציונית. הרבי הקודם, הריי"ץ, יצא בתקיפות רבה כנגד הציונות, והמשיך את דרכו הרבי מליובאוויטש האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון. עמדה זאת היתה קשוחה מאוד עד מלחמת ששת הימים, ורק אחריה מעט התרככה, וזאת מפני שהנצחון נתפס כנס שמבשר על בואו של המשיח – כלומר ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הפכה לכלי משחק בידיו של הטוען לכתר המשיחיות, ולכן – ורק לכן – חשובה. אבל שלא יהיה ספק: חב"ד היתה ונשארה אנטי-ציונית. מה שלא הפריע לה להתנגד לכל ויתור על ריבנות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, זאת שוב מפני שגם הכיבוש, תוצאת הניצחון, היה ממבשרי הגאולה הקרובה. עדות להשקפה מעניינת זו ניתן למצוא במאמר שכתב בבטאון כפר חב"ד עורכו, ר' אהרון דב הלפרין ב-1983, שהביע:

התנגדות גמורה לציונות ולאומיות, יחד עם האיסור החמור למסור אף שעל מהשטחים שהעניק לנו הקב"ה.

וכך הגענו עד לזמננו אנו, בו מדינת ישראל, שמנסה בכל כוחה לחבק את אזרחיה ולהכניסם תחת כנפי האתוס הציוני, מקבלת בתמורה יריקה עסיסית בפניה, כאשר הרב שמעון רוזנברג, בניגוד למה שהבטיח שיאמר, הכריז כי כולנו בצפייה ש"הרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושהוא מדליק את המשואה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" (צפו בדבריו כאן). ולא ברור מה יותר פתטי: אמונתם הילדותית של החסידים בשובו מהמתים של רבם, או רצונה המתחנן של המדינה בשיתוף הפעולה של אותם חסידים משיחיים, אנטי-ציונים, בטקס הממלכתי ביותר שיש לה.

להכרזה המגוחכת של הרב רוזנברג קדמה פארסה לא פחות מגוכחת, ואצטט את אילן בעניין זה. אילן מספר על התנגדות רבני חב"ד לכך שרוזנברג ידליק את המשואה:

את עמדת הרבנים הסביר אחד מבכירי רבני חב"ד טוביה בלוי באתר "בחדרי חרדים": "הרבי התנגד לציונות בצורה חריפה מאוד, והוא הכיר במדינה כמציאות קיימת ותו לא". בלוי גם ציין: "יש להוסיף את המקום עצמו בו מתקיים הטקס, שהוא מקום שלא ראוי להיות בו, מקום שנקרא על שם אותו אחד שכולנו יודעים מי הוא היה". אותו אחד שלא נוקבים אפילו בשמו הוא כזכור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.  אצל החרדים נהוג להגיב על דברי תועבה מהסוג של בלוי במילים עפרא לפומיה. עפר לפיך. כשהכוונה היא פשוט: אולי תסתום.

אם רוזנברג היה עושה לרבנים טובה והולך להדליק משואה נגד עמדתם, אולי זה היה נגמר שם. אבל, אתר כיכר השבת מדווח שרוזנברג הביך את החסידות כשהודיע שלא ידליק משואה נגד עמדת הרבנים. כך היה עלול ליצור סקנדל לאומי. הרבנים  מיהרו להתקפל והורו לו שלא יבטל את השתתפותו. הסיבה: ביטול ההשתתפות יגרום לחילול השם גדול. תרגום: חילול השם משמעותו שכל הציבור (ולא רק מי שקורא אתרים חרדיים) יבין שחב"ד נגד המדינה.

ולכן בכל זאת התירו לו את העניין, שכאמור הסתיים בבזיון. כדאי לזכור את כל זה בפעם הבאה שהחסידים הנחמדים של חב"ד יציעו לכם להניח תפילין או לקפוץ אליהם לקבלת שבת. הם ממש נחמדים, הם רק נגד קיומה של המדינה.

הכתוביות מראות את מה שהרב רוזנברג היה אמור לומר. בפועל הוא קבע שהרבי הוא המשיח, ושהמדינה היא "ארץ ישראל"