חדשות בודהיזם במערב

הטיימס מדווח שמספר הבודהיסטים באנגליה כמעט הוכפל בעשור האחרון: מ-134,593 ל-247,743 – עלייה של 84%. זאת כמובן עלייה פנומנלית, ונשאלת השאלה: למה?

ידידי אסף פדרמן מנסה להסביר:

בעשור האחרון התרחשה יציאה גדולה מהארון בתחום המדיטציה. מה שהיה בעבר תחום ניו אייג'י איזוטרי שגרם להרמת גבות מצד הדודות מסביב לשולחן החג, נכנס היום למיינסטרים בבתי חולים, קליניקות פסיכולוגיות, וחברות עסקיות גדולות. [כלומר יש כאן גם יותר אנשים שמתעסקים בענייני בודהיזם. תופעה נלווית לכך היא] מתן לגיטמציה לבודהיסטים לדבר על הבודהיזם שלהם בחופשיות [ולענות בסקר טלפוני שהם "בודהיסטים"].

בעיקרו של דבר מדובר בהתגברות והרחבה של כל תחום ה"מיינדפולנס", כלומר מדיטציית קשיבות ותשומת לב, שיותר ויותר מחקרים מגלים שהיא עושה לנו ממש טוב. מדיטציה בודהיסטית הולכת ותופסת מקום מתחרה ליוגה כטכניקה ההודית המיובאת החביבה על המערביים. כמובן, כמו היוגה, התהליך כולל מסחור ורידוד של העניין.

ואכן, במאמר מתחילת החודש מנסים רון פורסר ודיויד לוי, אנשים רציניים בהחלט, להזהיר מפני הפיכת הדהרמה ומדיטציית המיינדפולנס מכליים רוחני-טרנספורמטיבי למשחקי עזרה-עצמית בנאליים בשירות כוחות השוק.

"רומן דהרמה" מאת תור גונן

ספר חדש ומעניין יצא לאור, עד שהחמלה תתעורר (כרמל) מאת תור גונן, ד"ר לחינוך ומתרגלת רבת שנים של מדיטציית ויפאסנה. אני מכיר את תור מבית בהאוונא, מרכז תל-אביבי יפיפה וחשוב של לימוד דהרמה שתור מפעילה (בהתנדבות מלאה) יחד עם בן זוגה, איתמר בשן. אני יכול להעיד שתור היא כולה כוונה טובה, רגישות ותשומת לב. היא סיפרה לי על תהליך הכתיבה:

הספר בקע לאחר שנות שתיקה ארוכות מאד, והרבה שמחה היתה בי בכתיבתו, כי אלו הדברים שרציתי לומר ונמצאו לי לפתע המלים. הכל נרקם כמו מתוך הכרח במשך כשלוש שנים, ולמרות שלא היתה לי בקרה רציונלית על הדברים, הסתבר לי שיש בספר מבנה ברור וחוט בהיר. באופן מוזר, גם תוכן העניינים נכתב כחצי שירה. הספר הזה נכתב מתוך אהבה והודיה עמוקה למורים ולדרך, שהצילה את חיי באופן ממשי, כמו גם לתנאים הקשים שהפגישו אותי עמה.

לספר קראתי בתחילה בשם: "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו", וזה שמו המלא והנכון. אבל הסתבר שהוא ארוך מדי, ולכן בעצת העורך הוא קוצר, אבל מופיע כמוטו. הספר כולו אמת, דברים שקרו ולבי היה בהם. מפגש בין שתי דמויות, האחת מרצה זקנה במכללה, המנסה במלוא מאודה, גוף ורוח, ללמד את מה שאי אפשר ללמד, את מה שאי אפשר לבטא במלים, דרך הנושאים שאותם היא מורשה ללמד. הדידקטיקה שלה חשובה, השפה העברית שבפיה חשובה. עברית משובחת, מבוישת מחמת שכחתה.

הדמות השניה היא סטודנטית שלה, המתאהבת בה והופכת לתלמידתה. "לא בי התאהבת אלא בדרך", מבהירה לה המרצה שלה. עם זאת, דמותה של התלמידה אינה דמות מסוימת אחת אלא אסופת דמויותיהן האהובות של תלמידים שונים במהלך השנים. שמה של התלמידה גם הוא איננו מקרי, יאנה (דרך, ספינה, מוביל) קליינר (קטנה), כמובן, זה המוביל הקטן (הינאיאנה, בלשון גנאי).

הספר, סוגה שקראתי לה 'רומאן דהאמה עיוני', נופל בין הכסאות, ועצתי היא לסלק אותם כליל… עיון? רומאן? שירה? זה ספר עיון, ואפשר למצוא בו את עקרונות הדרך הבודהיסטית התרוואדית כמו גם את ההדרכה לתרגול מדיטציה פורמלית, ואכן, הוא יצא בסדרת 'עיון'. עם זאת הוא רומאן המספר את הקשיים, השמחה, ההתפתחות והנסיגה, ובעיקר – את היחסים בין שני אנשים, שהם בתקופת זמן מסוימת גם מורה ותלמיד, ואחר כך היוצרות מעט מתהפכות… התובנות העוברות מלב ללב, הויתור על הויתור, ההווכחות הישירה, האמון במורה שלא יניח לנו ליפול, הסגנון וגילוי הלב שלו, ועוד. אתה יודע, תמיד המורה יושב במקום מסוים, רפרזנטטיבי, כאלו הוא נולד ונוצק שם ואין לו אף פעם כאב שיניים. ואז, כשפוגשים בו ברחוב מופתעים: הוא בסך הכל קונה ירקות וקצת פרחים, צוחק מעט, חם לו, הוא חולה, יש לו העדפות. כאן בספר חשוב המימד האישי, הנגיש, בתל אביב, בפארק הירקון, בדרום העיר, מפגש אנושי. הכל אחד. התרגול כתרגול נשכח, העיון כעיון נשכח. הכל מופלא ושום דבר מיוחד.