מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

"הערכה" של הרב עובדיה שהיא בעצם התנשאות

אני אוהב לקרוא את אורי משגב, ואני אפילו אוהב את האתאיזם הלוחמני שלו. לא בגלל שאני מזדהה איתו כמובן, אלא בגלל שמשגב מייצג חילוניות בעלת עמוד שדרה ערכי, שתוקפת את הדת מעמדה מוסרית, דבר שבעיני הוא חשוב ופורה הרבה יותר מהלגלוג האינפנטילי על אותו "חבר דמיוני" שהמדע לכאורה הוכיח שלא קיים.

מה שעוד טוב בכתיבתו של משגב הוא הכבוד שהוא נותן ליריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. לא שחסרה לו התנשאות, אבל כאשר הוא מתקיף את הרב עובדיה, כמו במאמר מהבוקר, הוא באמת מודאג מהעולם הערכי שבו החזיק, ותוקף אותו בנקודות עקרוניות ומהותיות.

למה יש בזה לדעתי משום נתינת כבוד לרב? מכיוון שמשגב לפחות לוקח אותו ואת השקפת עולמו ברצינות. זאת בניגוד לחלק גדול מהמספידים של הרב עובדיה בימים האחרונים, שבעצם כלל לא אכפת להם מה הרב אמר או חשב או עשה. ואני לא מדבר רק על חנפנות לשם רווח פוליטי.

כאשר נשיא המדינה אומר שהרב עובדיה הוא "מורי ורבי" הוא בעצם מתייחס אליו כאל סמל ריק מתוכן, מפני שגם אם ספרי הרב עובדיה היו מלאים במיתולוגיה אצטקית או בקופי-פייסט סדרתי של המילים "דנה קמה" הוא היה מכריז שהוא מורו ורבו. כלומר: לא אכפת לו כלל מתורתו של הרב.

במובן עמוק, על כן, מי שמחמיא לרב עובדיה מבלי להבין אותו, ורק בגלל שכל כך רבים מ"הם" מעריצים אותו, בעצם נגוע בהתנשאות לא נעימה על אותם ה"הם". הוא בעצם אומר: תראו חבר'לך, אין לי מושג מה אתם מוצאים בקשיש הנרגן הזה, אבל יאללה, תרוויחו. להימנע מלהעריך את הרב עובדיה על פי הסטנדרטים המובנים לנו תוך נסיגה למעין רב-תרבותיות שבה הכל הולך ואיש הישר בעיניו יעשה היא סוג של התנשאות, אותו סוג שהיינו מפנים כלפי ילדים בני שנתיים שמוצאים עניין בקופסת קרטון ריקה.

אי אפשר לדרוש הערכה אמיתית. אפשר לדרוש זיוף של הערכה. זיוף כזה הוא אולי מנומס, אבל יש בו מימד נבזי של התנשאות.

—

(מה שכן, אפשר לדרוש ניסיון *להבנה*. לכן הבעיה שמסתתרת בבסיס העניין כאן היא באמת חוסר ההבנה של עולמו של הרב עובדיה, העולם התורני-הלכתי-מסורתי, וזה דבר המשותף לפרס ולמשגב. זה ממש לא רק באשמתם, וזאת אולי הטרגדיה האמיתית של הסיפור הזה. אני מתכוון לכתוב על זה רשימה שתתפרסם בתחילת השבוע הבא.)