הרב אריה שטרן, הרב הראשי לירושלים, פסק לפני כמה ימים שארגוני בינ"ה, בית מדרש אלול והישיבה החילונית בירושלים הם ארגונים המעבירים "תכנים של רפורמים" ועל כן לערייה אסור לתקצב אותם.
אז נניח לרגע שזה שבכלל עולה על הדעת שמדינת ישראל תפלה בין תקצוב של יהודים על פי הזרם הדתי אליו הם משתייכים, ונניח גם לזה שלפני בחירתו סיפרו לנו שהרב שטרן הוא מתון והוגן. לאפליה השיטתית של המדינה לטובת האורתודוקסיה התרגלנו, וגם לרבנים שעוסקים יותר בביצור המונופול שלהם מאשר בקירוב לבבות.
אם נניח לנ"ל, נמצא שיש כאן לראשונה (אם אני לא טועה) מאבק פומבי של רבנים אורתודוקסים מהמיינסטרים כנגד ארגונים של יהדות פלורליסטית. עד עכשיו החלוקה היתה ברורה: חילונים מכל סוג ומין, כולל מחללי שבת בפרהסיה ועוברים על דיני עריות – ברוכים הבאים לכנסים, ימי עיון, שיתופי פעולה ולמפד"ל. רפורמים וקונסרבטיבים, גם אם ישמרו שבת כהלכתה – חרם מוחלט וזעקות געוואלד.
ולמה? החילונים תמיד נחשבו בדרכם לחזרה בתשובה, או לפחות פוטנציאלית בעניין. הרפורמים מציגים תיאולוגיה אלטרנטיבית לאורתודוקסיה, ולכן מהווים קריאת תיגר ותחרות גלויה. ותחרות הממסד האורתודוקסי ממש לא אוהב.
לכן ההתפתחות הזאת מסמנת, אולי, התפכחות, וכזו שראוי שאכן תבוא. אחרי 27 שנה של תנועת התחדשות יהודית-חילונית אפשר אכן לומר בביטחון: החילונים לא חוזרים בתשובה. אדרבה, בתי המדרש הפלורליסטים, לימודי החסידות והקבלה, שירת הפיוטים, מעגלי התפילה, קבלות השבת בנמל וכו' וכו' אינם דלת כניסה לעולם האורתודוקסי, אלא אלטרנטיבה לו. כן, בדומה ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. מעגלי הרנסאנס היהודי לא מחפשים רב שיאמר להם כיצד לשמור על קלה כחמורה, אלא זהות יהודית עשירה מחד ואינדיבידואליסטית מאידך.
לכן במידה רבה צודק הרב שטרן. יש כאן רפורמה, מלשון תיקון, ולא חזרה בתשובה. אבל הוא כמובן שוגה קשות כשהוא פוסק שאין לתקצב את העניין, ולא רק משום שראוי שמדינה לא תפלה בין אזרחיה. הוא שוגה כשהוא לא מבין שיש כאן הבטחה תרבותית וחברתית, לפחות לכל מי שלא חושב שכולם צריכים להיות אותו דבר.
מינים 