התלהבות

"אנדרנלין של קדושה" בברסלב

לא מזמן כתב יאיר אטינגר על הרב ברלנד ומנהגיו המשונים, והנה כתבה שהתפרסמה אתמול, גם של אטינגר, על הרב ברלנד, גם היא על מנהגיו, שכוללים נסיעה ללא התחשבות ברמזורים והתגנבות לקבר יוסף ללא התחשבות בפלשתינאים. המעניין כאן לדעתי הוא ההצדקה להתלהבות שמושגת מהסיכונים שלוקחים החסידים של הרב:

כמה חסידים סיפרו שברלנד הורה לחמוק בדרך מ"דינים" – כוחות שליליים שמנסים לעצור את תנועתם, כמו רמזורים, תמרורים ושוטרי תנועה. הוא מעודד הסתכנות. לדברי החסיד נ', ברלנד לימד אותו כי "ברגע שאתה עושה השתדלות מעשית שכרוכה בסכנות מסוימות, זה קושר אותך במדרגה יותר גבוהה עם הצדיק". ובמקרה של שכם, עם יוסף.

חסיד אחר, בני מחלב, ממארגני הנסיעות לקבר יוסף, אמר: "כשאני נוסע לקבר יוסף אני יודע שיכול לקרות לי משהו, אבל אני מאמין ברב (ברלנד), ויש לי תחושה של ביטחון. אני קורא לזה אדרנלין של קדושה.
[…]
האם חסידי ברלנד רואים בפלסטינים, או בחיילי צה"ל המוצבים באזור שכם, "דינים" שצריך לעקוף ואולי להתעמת אתם? "הם לא זורקים אבנים ולא פוגעים באף אחד", אומר [ד"ר צבי] מרק. "על פי האתוס שלהם, אם מישהו לוקח אתו סכין, הוא פוגע באמונה. זה אתוס של ביטחון בהשם או ב'צדיק'. הם לוקחים סיכון וסומכים על הרב ברלנד, אבל אין להם כוונה לפגוע בנפש חיה. זה מצ'ואיזם דתי, לא מצ'ואיזם צבאי.

אותי משך כאן מאוד הביטוי "אנדרנלין של קדושה", ולדעתי הוא ממצה את העניין: ההתרגשות היא העיקר, וההתרגשות היא היא קדושה, משום שההתרגשות נתפסת כחיבור עם האלוהות. היא נתפסת כך משום שהיא מושגת על ידי עשיית מצווה (או שליחות לקראת מצוות), אולם תמהני אם אין זה אותו האנדרנלין שניתן להשיג בכל קפיצת באנג'י.

יחד עם זאת יש לציין כי זה בהחלט דומה למה שר' נחמן בעצמו הורה, כשדרש מחסידיו התבודדות והתפללות עד כדי אקסטאזה. אולם אין ספק שיש כאן פנייה אל המימד הרגשי-אקספרסיבי, ברוח התקופה, כתחליף לעבודה דתית רוטינית.