התאבדות

דת ומדינה: צום עד מוות בהודו

הנה לכם דילמה רצינית בסוגיית דת ומדינה, צום עד מוות והתאבדות, ואולי גם הזנה בכפייה. עבור הג'יינים, מיעוט דתי הודי בן 2500 שנה המונה כיום כששה מיליון איש, צום איטי עד מוות הוא אידיאל דתי. כמובן שמעטים גומרים כך את חייהם, אבל מספיק כדי שיהיה מדובר בתופעה. כנראה כמה מאות כל שנה. אלא שההתאבדות בהודו אינה חוקית.

ומה אם מדובר בהתאבדות ממניע דתי? ובכן, לאחרונה בית המשפט העליון של מדינת רג'סטאן קבע שגם התאבדות כזו אינה חוקית. זה הגיוני, משום שבעבר היו אלמנות מתאבדות בשריפה על מדורות ההלוויה של בעליהן (suttee), מנהג שהבריטים החליטו להפסיקו. מצד שני, הרי כאן מדובר במסורת שזכתה לתהילה רק לפני כמה עשרות שנים, כאשר מהאטמה גנדהי עצמו איים לצום למוות פעמים רבות ואילץ כך את האימפריה הבריטית (ולא פחות מכך את תחבריו למאבק העצמאות) לעשות כרצונו.

מצד שלישי, האיסור על התאבדות נועד גם למנוע ממקרים בהם בני משפחה "עוזרים" לאדם – לאלמנה או לג'יין הזקן – להחליט שהגיע הזמן למות. למעשה, יש חקיקה מפותחת בהודו כנגד סיוע להתאבדות, גם מכיוון ש"התאבדות" של נשים (לא אלמנות) היא דרך אחת שבה גברים נוהגים לרצוח את נשותיהם.

מצד רביעי, בניגוד ל-suttee כאן מדובר ממש בשיאה של דרך דתית, באידיאל עליון של הג'יינים. האם ראוי שהמדינה תגביל אותו? מה עם חופש הדת? ולבסוף, כפי שכתוב בכתבה, החקיקה החדשה פשוט הפכה את העניין לסודי. בעבר בני משפחה היו מפרסמים מודעות על קרוביהם הצמים למוות ומזמינים שוחרי ברכות וקארמה טובה להגיע ולחזות בצדיק. היום פשוט לא מפרסמים והאדם צם למוות בשקט.