הר הבית

על הצהרתו של נתניהו בדבר איסור תפילה של יהודים על הר הבית

הצהרתו של נתניהו הלילה על כך שיהודים יכולים לעלות רק כ"מבקרים" להר הבית היא הפעם הראשונה שראש ממשלה בישראל מאשרר בפיו את הסטטוס קוו הנהוג בהר מאז 1967. העובדה שדווקא ממשלת ימין הגיעה לידי כך היא עוד ראייה לכך שאסטרטגיית "ניהול הסכסוך" אינה עובדת ואינה יכולה לעבוד. הדברים אינם סטטיים, ואם אין התקדמות – יש נסיגה. מרוב שראש הממשלה מעוניין לשמור ו"לנהל" את המצב כפי שהוא – כיבוש ודיכוי של מיליוני בני אדם עם מינימום פיגועים מצידם – הוא מוכן לשלם במטבעות של ריבונות וחופש פולחן.

בימין אולי יאשימו את נתניהו הפחדן והלחיץ, אבל כל עוד לא שמענו מנפתלי בנט ומאורי אריאל איומים על פרישה מהקואליציה הם שותפים מלאים להתפתחות המצערת הזאת. אבל הם, וספציפית אריאל, שותפים במובן עמוק יותר. אלמלא אריאל היה מתפלל במופגן על הר הבית בניגוד לסטטוס קוו, אלמלא הוא וחברי מפלגתו (מועלם, מגל) היו מתבטאים שוב ושוב על הצורך בשינוי הסטטוס קוו, ייתכן וההתדרדרות האלימה האחרונה היתה נמנעת, או לכל הפחות לא סובבת סביב ההר. גם כאן, יש לומר, נתניהו נושא באחריות על שלא השכיל להרגיע ולהשתיק את חברי ממשלתו לגבי הנושא הזה.

הדיבורים על זכויותיהם הבסיסיות של יהודים הנפגעות כאן מוצדקים בהחלט, אולם אסור להתעלם מכך שהפגיעה בזכויות שלהם משתלבת היטב במארג סמיך של פגיעה בזכויות אדם ואזרח בין הירדן לים. למעשה, יש כאן מקרה נדיר שבו זכויות בסיסיות של יהודים ולא מוסלמים נפגעות בקשר לאותו אתר ואותה פעילות. על פי רוב אלו זכויותיהם הבסיסיות של פלסטינים שנרמסות. welcome to the club, כמו שאומרים. כדאי שהמזדעקים על אותה פגיעה ישאלו את עצמם האם גם על פגיעה בזכויות פלסטינים הם מרימים קול זעקה.

עם כל הכאב צריך לומר: ראש הממשלה עשה את הדבר הסביר והנכון. זכויות אינן דבר אבסולוטי ואף מדינה אינה מגנה על כל זכויותיהם של אזרחיה "יעלה כמה שיעלה" (הרי ראש הממשלה הנוכחי מצהיר מחד שזכותו של כל יהודי לגור היכן שירצה בארץ ישראל ומאידך אינו בונה בתים ביו"ש). באופן אישי הגבלה על חופש דת כואבת לי במיוחד ונוראית בעיני. נדמה לי שאם יש סיכוי כלשהו לתפילת יהודים על הר הבית הוא יבוא לידי ביטוי רק במסגרת הסדר כולל בין ישראל למדינה פלסטינית חופשית. לצערי לא נראה כרגע שלשם אנחנו הולכים.

כמה מילים על הקול הקורא בעניין הר הבית

לא יזמתי את המודעה ולא ניסחתי אותה, אבל אני חושב שהיא חשובה וצירפתי את שמי תחתיה. היא חשובה לדעתי משום שבשנים האחרונות השיח על הר הבית נשלט רובו ככולו על ידי קבוצה לא גדולה של פעילים ופוליטיקאים שנאבקים על שינוי הסטטוס קוו כך שיאפשר תפילת יהודים ההר. חלקם מדברים בפירוש על בניית בית המקדש על חורבות כיפת הסלע.

[ציפי חוטובלי: "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו" (31.9.12). אריה אלדד: "כשתגיע השעה לבנות את בית הבחירה, והיא תגיע בקרוב, ננסר את הבית שעומד שם עכשיו (2011, בהיותו ח"כ). לפני שנה (4.11.14) אמר השר אורי אריאל לרדיו 'קול ברמה' שהסטטוס קוו צריך להשתנות ושהוא מקווה שאחרי הבחירות יהיה אפשר לבנות את בית המקדש. יום אחרי זה אמרה שולי מועלם: "צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. אנחנו צריכים להקים בהר בית תפילה יהודי."].

גם אני עצמי כתבתי כמה וכמה מאמרים בעניין הסטטוס קוו על ההר (שאני חושב שהוא רע וצריך לשנותו באמצעות מו"מ), ובכך גם אני השתתפתי בשיח הזה. אלא שככל שהשיח הזה חשוב, הוא מתעלם משני דברים.

ראשית, הוא מתעלם מההקשר הרחב של המאבק על הר הבית, והוא ההקשר הלאומי וההקשר של הסכסוך הלאומי. הר הבית/אל אקצא הפך עבור שני העמים כאן לסמל לאומי, וככזה לאחד ממוקדיו החמים ביותר של המאבק ביניהם. לא קשה למצוא בין המדברים על הר הבית משני הצדדים רבים המודים בפה מלא שמדובר בעניין לאומי הרבה יותר מאשר דתי [משה פייגלין: "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן (=על הר הבית) בשליחות לאומית." (23.2.14)].

ואם מדובר בעניין לאומי, הסיפור אינו של חופש דת ושל זכויות פולחן, אלא עוד חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההקשר הרחב של הדברים הוא גם הכיבוש הישראלי ביו"ש, ואין צורך להאריך בכך.

שנית, השיח הזה מתעלם מכך שרוב הציבור כלל לא מעוניין בעלייה להר הבית ועוד פחות בתפילה עליו. להר הבית עולים בכל שנה כעשרת אלפים איש. השוו זאת להילולה במירון, לכמויות המגיעות לכותל ואפילו לראש השנה באומן ותבינו שרוב העם לא בעניין. כלומר אותה קבוצה של פעילים ופוליטיקאים רואה עצמה כחיל חלוץ שישחרר את הר הבית עבור כל העם היושב בציון, אלא שהעם היושב בציון לא הסמיך אותה לכך וייתכן מאוד שכלל אינו רוצה בזה.

אם זה לא מספיק, כבר קיץ שני אנחנו סובלים מגל של אלימות שמגיע גם – לא רק – מהעיסוק הפוליטי (מדגיש: פוליטי) האינטנסיבי בהר הבית (וראו הציטוטים לעיל. האמינו לי, יש עוד רבים). על פי כל גורמי המודיעין סיבה עיקרית לאלימות היא החשש הפלסטיני משינוי הסטטוס קוו לרעתם על ההר.

לי ברור שהגיע הזמן להשמיע קול שונה, שיוצא מתוך המסורת אבל מצביע על כיוון אחר. קול שייצג אולי נתח גדול ושקט בציבור הישראלי. המצב בו נשמע רק קולם של המבקשים להתפלל בהר כסוג של מלחמת ריבונות עם הוואקף או הפלסטינים לא יכול להימשך.

דבר אחרון: הדרך לתפילה יהודית בהר הבית יכולה לעבור רק במשא ומתן עם הפלסטינים. בכוח זה לא יילך. לא רק שבכוח זה לא יילך, אלא שכל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בכוח, כמו שנעשה בשנים האחרונות, רק ירע את המצב עבור היהודים. חכו ותראו. ככל שיימשך גל האלימות ההר לצערי ייסגר יותר ויותר לעליית יהודים. כפי שכתבתי כבר לפני יותר מחודש, אפשר להעריך שראש הממשלה גם יאלץ להבטיח שבעתיד עליית יהודים תוגבל כך או אחרת. אם תרצו אפשר לראות בדינמיקה הזאת רמז אלוהי עבה: לא בכוח נעלה אל הר ה'.

ראיון איתי בכתבה טובה על הר הבית

אתמול שודרה בהמגזין עם אושרת קוטלר כתבה ארוכה יחסית וטובה של ינון מילס על הר הבית (היסטוריה והווה) כאחד הגורמים המרכזיים לאלימות בזמן הזה. אני מספק דברי פרשנות לאורך הכתבה.

הר הבית והאלימות בירושלים

מסוקים חגים בשמיים וסירנות נשמעות בשעה שאני כותב את המילים האלה, מביתי בשכונת ארנונה בירושלים, כמה רחובות ממקום הירצחו של אלכסנדר לבלוביץ'. למעגל הדמים הנוכחי, כמו למעגל הדמים בקיץ שעבר, יש גורמי עומק רבים. הכיבוש המתמשך ללא אופק, האפלייה הקשה בין השכונות בירושלים, יחס הרשויות הישראליות לפלסטינים תושבי הבירה ועוד. עם זאת, הסיבה להתפרצות דווקא עכשיו, בדיוק כמו לפני שנה, היא המתרחש בהר הבית.

אפשר להתווכח אם ההכרזה של שר הביטחון על ארגוני ״המוראביטון״ וה״מוראביטאת״ כהתאחדות בלתי מותרת היא נכונה (מדובר בפעילים שמקבלים שכר על מנת לשהות במתחם ההר, להפגין נוכחות ולהקניט יהודים שעוברים לידם), אבל בכל מקרה בצד הפלסטיני הצעד מתפרש כפגיעה בסטטוס קוו הוותיק (מה שלא נכון) וכרצון לחזק את ריבונות ישראל על ההר (מה שנכון). וכאשר השר לביטחון פנים ארדן אומר שצריך "לעשות חושבים לגבי ההסדרים במקום", החשש של הפלסטינים משינוי הסטטוס קוו, כלומר צמצום הכוח והחופש שלהם במקום, הופך לריאלי.

אני לא חושב שעליית יהודים להר הבית היא "פרובוקציה" ואני מאמין שיש ליהודים זכות טבעית ופשוטה לעלות להר ולהתפלל בהר. עם זאת, כמו תמיד אסור להתעלם מההקשר של הדברים. ישנם יהודים שבאמת רוצים רק לעלות למקום הקדוש, וחלקם רוצים גם להתפלל. אולם עבור חלק גדול מהמעוניינים לעלות להר העלייה היא הפגנת נוכחות ומשמשת לחיזוק הריבונות הישראלית במקום.

אפשר בהחלט להיות בעד חיזוק הריבונות הישראלית במקום, אבל צריך לשים לב שבזאת אנחנו חורגים בדיון בחופש הפולחן ונכנסים למגרש של המאבק הלאומי. ואכן, מדובר באתר דתי שמשמש עבור שני הצדדים מוקד לסכסוך הלאומי, ועבור שניהם מה שמתרחש בו משקף ומשליך על כלל הסכסוך. לכן כל תזוזה שם מעוררת מהומות. צריך לשים לב לזה בכל פעם שאנחנו מדברים על המתרחש או הרצוי שיתרחש על ההר.

אין לי גרם של הערכה לדרך שבה הפלסטינים מנהלים את המאבק על אל אקצה. לא נמצא שיקול דעת ואפילו לא מינימום של בגרות אצל חברי הכנסת שלהם או בקרב הפעילים בשטח. מצד שני, לחשוב שמדובר רק על סכסוך על הסדרי תפילה הוא עוד דוגמא לחשיבה ילדותית. מדובר באחד מהמוקדים הרותחים של הסכסוך הלאומי בין ישראל לפלסטינים (עם אופציה, חלילה, לסכסוך בין ישראל לעולם המוסלמי). כך יש להתייחס אליו, ועל פי זה לגזור את המהלכים הבאים במקום.

על ט' באב אצל לונדון וקירשנבאום

התרחתי אתמול בתוכנית לונדון את קירשנבאום​ לשיחה על ט' באב. ניסיתי להבהיר את מה שכתבתי בבוקר בפייסבוק בקשר לדרישה המוסרית שמציב קיומו של בית המקדש. היה נחמד, אבל פספסתי שם שאלה טובה של קירשנבאום, ששאלה על האפשרות לכפר על כל חטא ביום כיפור. והעניין הוא בדיוק זה: בית המקדש לא מכפר על חטאים, אלא מחמיר אותם. נוכחות האל הופכת את המציאות לדורשנית יותר, לא רכה ומלאה ברק. במילים אחרות, יש חטאים שאין עליהם כפרה – אלו החטאים שגורמים לקב"ה להזמין את הבבלים או הרומאים להחריב את ירושלים.

הכחשת ההסיטוריה של הרשימה המשותפת

אחרי שהתבצרו במהלך ליל אמש במסגד אל-אקצא, התכוונו עשרות פלסטינים להשליך אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה(!) על מתפללים יהודים שיגיעו במהלך ט' באב לכותל (גרסה אחרת: על יהודים שעולים להר הבית). אתמול בבוקר המשטרה פרצה למקום וסיכלה את תוכניותיהם. אין שום תירוץ לטרור שתכננו אותם פלסטינים, מה עוד שהתאספות יהודים בט' באב בכותל לא איימה על אל-אקצא בשום צורה. פשוט אלימות טרוריסטית נלוזה. היא בהחלט גם שמה בפרופורציה מגוחכת את הפרות הסטטוס קוו מצד יהודים שמבקשים להתפלל.

אבל זה לא הכל. בבוקר התראיין חה"כ מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל, הרשימה המשותפת) בגלי צה"ל (יחד עם חה"כ ינון מגל), כינה את עליית היהודים להר הבית "פרובוקציה", קבע שהמקום הוא "מוסלמי נקודה" והכחיש שהיה אי פעם מקדש יהודי על ההר. בכך הוא מצטרף לח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, הרשימה המשותפת), שבראיון לדרור אידר טען שבית המקדש הוא "אגדה" ושהוא לא התקיים על הר.

מתחיל להיראות שיש כאן דפוס שלילי בו חברי כנסת מ הרשימה המשותפת מחליטים להכחיש אמת היסטורית וארכיאולוגית פשוטה, משל היו בריאתנים שמכחישים את האבולוציה. כמובן, הסיפור כאן חמור יותר ושקול להכחשת קיומו של עם פלסטיני (או, למשל, ישוב פלסטיני בסוסיא) על ידי יהודים. מטרתו לא רק לא להקשיב לצד השני, אלא להעלים אותו לחלוטין, לרמוס אותו.

על מנהיג הרשימה המשותפת, אימן עודה, לצאת כנגד התופעות האלה – האלימות ואף יותר מכך הכחשת ההיסטוריה. קשה לי לראות איך ייתכן דו קיום עם אדם שמתעקש לבטל את ההיסטוריה והזהות של זולתו.

פרה אדומה לבית המקדש

"פעילים המנסים להקדים את בניית בית המקדש איתרו זן בקר המתאים להגדרה ההלכתית של פרה אדומה המקראית, ומנסים לגדל פרה כשרה שהאפר שלה יאפשר ליהודים לעלות לכל חלקי הר הבית" מדווח ניר חסון ב'הארץ'.

הסיפור עם הפרה האדומה אינו חדש. החל משנות התשעים לפחות, כל שנה-שנתיים מוצאים איזו מועמדת להיות פרה אדומה או איזה זן מיוחד של פרות ג'ינג'יות שיש תקווה שיגדלו ושיהיה אפשר לשחוט אותן, לשרוף אותן, לערבב את אפרן עם מים ולטהר בעזרתן את כולנו מטומאת מתים. וטומאת מתים היא מה שמונע הלכתית להיכנס כמעט לכל תחום הר הבית.

הבעיה היא, כפי שמצטט אותי ניר חסון בכתבה להלן, שלא מספיק פרה אדומה. גם אם נמצא אחת כזאת הכהן שאמור לשחוט אותו צריך בעצמו להיות טהור. וכולנו כאמור טמאי מת. אם כך מי יהיה הטהור הראשון שיוכל לשחוט ולאפשר לכולנו להיטהר? יש כאן מעגל קסמים.

אני לא זוכר איפה קראתי שלפני שנים היו כמה משפחות שהתנדבו ללדת כוהנים ולגדל אותם בבית שבנוי על סלע גדול עד גיל 13, כלומר שהילדים לא יצאו מהבית כל ילדותם, כך שהם לא יהיו טמאי מתים ובגיל 13 יוכלו לשחות את הפרה האדומה. הסיפור לא הלך מפני שהמשפחות ילדו בנות, ואחר כך כבר פחתה המחוייבות.

אם כך איך ישחטו את הפרה הראשונה? הרב חיים ריצ'מן מסביר בכתבה שיש פתרון. ימצאו כהן טהור, איכשהו. אני מאמין שאכן כך. אם ירצו, ימצאו פתרון הלכתי. כדאי לזכור את זה: עבור מטרה חשובה מספיק, תמיד אפשר למצוא פתרון הלכתי. השאלה היא רק מה חשוב בעינינו.

שני סוגים של קדושה

2015-07-02_161857בשבוע שעבר נפגשתי עם קבוצת קצינות לשיעור על קדושה. פתחתי את השיעור בהצגתן של שתי תפיסות שונות.

קיימת קדושה במובן היהודי העתיק של המילה, שהיא ייחוד ואיסור: מה שקדוש *מוקדש* לאלוהים, ולכן אסור לבני אדם. שבת היא קודש ועל כן יש בה איסורים. או חשבו על המבנה של בית המקדש: מעגלים מעגלים של קדושה עולה, ולכן יותר ויותר איסורי כניסה, והמקום הקדוש ביותר הוא המקום האסור ביותר.

מנגד, קיימת תפיסה על פיה הקדושה היא חיבור אישי לאל, בדרך כלל חוויתי. הקדושה הזאת, שיכולה להופיע במקומות, זמנים, פעולות ובני אדם, באה לידי ביטוי בהשראה, בהתפעמות, בתחושת הוד או יראה, וכו'. היום אנחנו לפעמים מייחסים מעין קדושה כזאת גם ליצירות אמנות.

שימו לב ששתי ה"קדושות" האלה משחקות על מגרשים שונים לחלוטין: האחד מסורתי, פומבי וקהילתי, השני מיידי, סובייקטיבי ואישי. מה קורה ששתיהן נפגשות? הנה למשל בשו"ת סמס הזה מ'עולם קטן' של מחר: השואל מתעניין בקדושה מהסוג השני, בחיבור לאל, ולכן רוצה לעלות להר הבית, בתקווה שירגיש שם משהו. הרב אבינר מנחה אותו אל הקדושה מהסוג הראשון: פשוט תקיים עוד מצוות, חבוב!

מעבר למקרה האנקדוטלי, יש כאן מתח אמיתי ואתגר אמיתי למסורת ההלכה, כאשר יותר ויותר שומרי מצוות מתעניינים דווקא בסוג השני של הקדושה.

המשטרה מנעה משומר מצוות לעלות להר הבית רק משום שהוא שומר מצוות

ב'מקור ראשון' של השבת כותב ארנון סגל​ על מנהג מגונה במיוחד של משטרת ישראל. סגל הוא פעיל מרכזי בתנועות שוחרי הר הבית. הוא רגיל לזה שהעולים להר מופרדים ליהודים ותיירים, כאשר האחרונים עולים בחופשיות והראשונים מעוכבים ומתושאלים. אבל לאחרונה קרו כמה מקרים בהם יהודים חובשי כיפה לא הורשו לעלות להר רק משום שהם חובשי כיפה.

סגל מספר (קישור התגובות) על מקרה שאירע בשבוע שעבר בו סטודנט מהאונ' העברית הגיע יחד עם כיתתו והמרצה פרופ' רוני אלנבלום לסיור בהר, ולא הורשה לעלות להר רק משום שזוהה כשומר מצוות. שאר הקבוצה עלתה להר.

אני מקווה שמיותר לציין שמדובר במהלך תמוה ומגונה ביותר מצד המשטרה. יש כאן שימוש גס בפרקטיקת profiling ומניעת מעבר חופשי לאדם שכל חטאו הוא שהוא משתייך לקבוצה מסויימת. העניין חמור עוד יותר כאשר מדובר באדם שמבקש לבקר במקום שעבורו הוא קדוש ובעל חשיבות ייחודית. שאלתי את סגל על העניין ולהלן תשובותיו:

ש: האם העניין הזה הוא מנהג קבוע של המשטרה? אם כן ממתי?
ת: מנהג קבוע בהחלט, הולך ומחריף לאחרונה, בייחוד מאז פגישת עבדאללה ונתניהו בסתיו האחרון.

ש: איך העניין בדיוק מתבצע? האם המשטרה פשוט עוצרת כל חובש כיפה? מקשה על חובשי כיפה? מתשאלת אנשים האם הם הניחו תפילין בבוקר ואם כן לא מאפשרת להם מעבר?
ת: אין גבול ליצירתיות המשטרתית בעניין. אף אחד לא טורח לומר לנו בדיוק מהם הקריטריונים, אבל לכולם ברור שכך זה עובד. כשאנחנו שואלים למה תיירים חולפים על פנינו ואילו אנחנו נדרשים לחכות עונים לנו 'אתם יודעים למה' (בחודשיים וחצי האחרונים, לפחות בשלוש הזדמנויות שונות נדרשתי לחכות בכניסה שעתיים-שלוש ואף יותר. בחלק מהפעמים אפילו לא זכינו להיכנס בסוף). אני מתרשם שהקריטריון הוא כיפה על הראש או אפילו תחושה כללית שמדובר באדם דתי או 'לאומני'.

ש: האם פנית למשרד לביטחון פנים? לכנסת? לכאורה אפלייה כזאת אמורה לעורר זעקה.
ת: תראה בכתבה, שאלתי וזכיתי לתגובות מעליבות ממש ["המשרד אינו מתערב בשיקולים מבצעיים של משטרת ישראל"]. בקיצור, איכשהו העניין לא מתרומם מספיק. הכלבים נובחים כבר שנים אבל השיירה עוברת.

יש לקוות שהמשרד לביטחון פנים יורה למשטרה להפסיק את המנהג השערורייתי הזה.