הר הבית

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

מעט על קבוצת נשים הפועלות למען בית המקדש

אתמול שודרה כתבה של דנה ויס על קבוצת נשים שפועלת למען הקמת בית המקדש. הקבוצה מהווה עוד קול ממגוון הקולות החדשים שעלו בציונות הדתית בעשור האחרון. בהקשר להר הבית מדובר כמובן באקטיביזם פוליטי בעל מאפיינים לא רק דתיים אלא לאומיים (הרבה דיבור על "ריבונות" למשל), ושיתוף פעולה עם פוליטיקאים באופן חסר תקדים (ושהיה בין הסיבות לשני גלי האלימות בקייצים הקודמים). בהקשר לפמיניזם דתי, יש כאן עוד העצמה של נשים, שבעצם ממציאות לעצמן מקום הלכתי ודתי היכן שלא היה (כאן יש דמיון לנשות השאלים, לאפנת הפרשות החלה, למניינים שוויוניים ועוד). שימו לב גם בכתבה למימד הדתי-חוויתי (ולא ההלכתי) שמאוד חשוב לאותן נשים: מדברות על "לפגוש" את הקב"ה בהר, על כך שההר הוא "חדר המיטות" של אלוהים וישראל, ועוד. גם אני מופיע בכמה סגמנטים קצרצרים בכתבה.

Capture

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:
 
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
 
הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.
 
אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.
 
ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

קיצור תולדות מהומות הר הבית וגילוי קטן

בקיץ 2014 ישראל חוותה גל של אלימות שהניצוץ שהוביל להתלקחותו היה הפעילות הפוליטית המתעצמת של ח"כים מהליכוד (ואורי אריאל מהבית היהודי) בעניין הר הבית. משה פייגלין עלה כל ראש חודש בהפגנתיות, ציפי חוטובלי דיברה על "הקמת המקדש [… כסמל] הריבונות המתחדשת של עם ישראל" ומירי רגב כינסה לא פחות מ-15 פעם בתוך שנה וחצי את ועדת הפנים של הכנסת לדיון בעניין הסטטוס קוו, ואף קבעה שהוא "חייב להסתיים" וש"אם מאיימים עלינו באינתיפאדה, אז שתהיה אינתיפאדה ונראה מה זו אינתיפאדה". ואכן, ראינו.

כדי לסיים את גל המהומות היה צריך נתניהו לנסוע לירדן, להיפגש עם המלך עבדאללה, ולהבטיח לו למנוע עליית פוליטיקאים יהודים להר.

בספטמבר 2015 שוב החל גל של מהומות, שיצא שוב מהר הבית, שוב בגלל דיבורים על שינוי הסטטוס קוו ובניית המקדש. לקראת ראש השנה הודיעו כמה ארגוני שוחרי הר הבית על כוונתם לחגוג את ראש השנה בעלייה על הר הבית. בין העולים היה גם שר החקלאות אורי אריאל וצעירי מפלגת הליכוד. הפלסטינים הפיצו את קריאת הקרב "אל אקצא בסכנה", ויום אחרי כן פרצו המהומות.

כשגל המהומות לא נרגע כתבתי בפייסבוק שאם הוא לא יסתיים במהרה נתניהו יהיה צריך ללכת רחוק יותר ולהבטיח בפיו שיהודים לא יתפללו על ההר. ואכן, בסוף אוקטובר כך היה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלת ישראל התחייב ש"מוסלמים יתפללו בהר הבית, ולא מוסלמים יבקרו שם". כמו כן הובטח לרשת את ההר במצלמות.

כעת מתברר מדו"ח של ארגון "קבוצת המשבר הבינלאומית" שנתניהו התחייב עוד בנובמבר 2014 לעבדאללה לצמצם עליית יהודים דתיים להר הבית. חופש הדת על הר הבית נפגע בצורה מצערת מאוד.

דבר אחרון: פסח בכל שנה מהווה נקודה רגישה בהר הבית. יש לקוות שהמועד יעבור בשלום ומגמת הרגיעה של המהומות הנוכחיות תמשיך.

צילום הערב לכבודו של ישראל אלדד

צילום הערב לכבודו של ישראל אלדד, במלאת עשרים שנה לפטירתו. מדברים בנו אריה, יהודה עציון, ד"ר ברוך פלח ואני. עציון מביא שלל מאמרים ודברי הגות של אלדד על הר הבית, פלח מציג את עמדתו של אלדד בנושא ומסביר למה הר הבית מבחינה רציונלית לגמרי של היהודים ורק שלהם, ואילו אני נותן הרצאה תחת הכותרת "על קדושה וריבונות – הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום", החל מ-1:23:35. היה מעניין ונעים.

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

הרב טאו והמטאפיזיקה של הר הבית

הרב טאו, מנהיג 'ישיבות הקו' של הזרם החרד"לי בציונות הדתית, תוקף את העולים להר הבית בחריפות:

"זה שיכולה לבוא פרחחית עם סכין מהמטבח ולדקור חייל יהודי, שעומד עם מדים של צבאנו שמייצגים את עמנו, זה אומר שכבודנו נגרע. זה בגלל יחס לא נכון למקום המקדש. אנחנו פוגעים בכבוד שלנו ומביאים לזה שמנסים לשחוט אותנו כמו ששוחטים תרנגולת בסכין, בצורה שפלה מאוד."

כלומר העליה להר הבית היא פגיעה בכבוד: של הקדוש (לעם), ולכן של העם (הקדוש). פגיעה בכבוד של העם מאפשרת פגיעה פיזית בגוף הפרטים שבעם בצורה חסרת כבוד.

אבל לא רק העולים להר מפחיתים מכבוד הר הבית, אלא גם מצעד הגאווה בירושלים, שמפחית מכבוד ההר ולכן מפחית מכבוד העם: "כשרוצים שתהיה כתובה על משכב זכור, כשזה קורה בירושלים והיא הופכת לבמה לנאצות הכי גדולות כנגד משפחה ונורמליות, זה פועל שיטושטש ההבדל בין קדושת הר הבית לקדושת שאר המקומות"

אבל רגע, יש גם בעיה עם האייפונים שלנו: "אנחנו קודם כל צריכים להשתחרר מהאייפונים שלנו, מתוך זה נהפוך להיות מכריעים בחברה ונוכל להכריע את רוח התקופה והזמן."

בקיצור, מיטב פיתולי תורת הסוד והמטאפיזיקה הקוקיסטית-טאואיסטית – רק כדי ליישר קו עם המיינסטרים החרדי. בשביל זה אכן צריך להיות רב גדול.

נדב שרגאי מסכם את הסטטוס קוו על הר הבית, ומסביר מה השתנה לפני שבוע

נדב שרגאי, אחד האנשים המלומדים ביותר בעולם בהיסטוריה המודרנית של הר הבית, מסכם את תולדות הסטטוס קוו שם עבור המעוניינים. כאן אביא מדבריו בסוף המאמר, שמסבירים מה השתנה לפני שבוע:

מבחינה זו מהוות ההבנות שאליהן הגיע ג'ון קרי [ויש להוסיף: שהוסכמו והוכרזו בהודעה רשמית על ידי ראש הממשלה נתניהו] חידוש מרחיק לכת, לטוב ולרע. הסטטוס קוו של דיין היה מוכתב ומעומעם; הוא איפשר ליהודים להמשיך ולהאמין שלא ויתרו על הר הבית, שכן לא היה זה הסכם לדורות. למוסלמים איפשרו הנהלים שהכתיב דיין לדחות טענות בדבר שיתוף פעולה כביכול עם ישראל, ולטעון שמדובר בפשרה שנכפתה עליהם.

יתרונו הגדול של הסטטוס קוו היה גם חסרונו הגדול. היהודים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על תפילה בהר. המוסלמים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על הכותל, שאותו הם מכנים "אל־בוראק". מבחינה זאת, הבנות קרי הן תקדים היסטורי.

מהותית – אין בהבנות חדש, ולמרות זאת, זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל מודיעה קבל עם ועולם ובאופן רשמי שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים. מצד שני – זוהי גם הפעם הראשונה שבה מתפרסמת הודעה רשמית, הן מצד ארה"ב והן מצד ירדן, המכירה בכך שיהודים יוכלו לבקר בהר הבית (בניגוד לתפילה שם). […]

כך או אחרת, ברור לחלוטין כי הבנות קרי, שאותן אישרו נתניהו והמלך עבדאללה, "הורגות" בפועל את הקמפיין הציבורי והפוליטי בעד שינוי הסטטוס קוו בהר ומימוש זכות התפילה בו. את הקמפיין הזה הובילו בשנתיים האחרונות דמויות ציבוריות כשר אורי אריאל, סגן שר הביטחון אלי בן דהן (בתפקידו הקודם כסגן שר דתות), סגנית השר ציפי חוטובלי ומירי רגב, בתפקידה כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת.

ואני אוסיף: הן הורגות את הקמפיין הפוליטי, אבל הן תדרבנה את אנשי השטח לפעול ביתר תעוזה, וזה יכול להיות מסוכן.