הר הבית

על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.
 
מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).
 
מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.
 
הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?
 
ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר
 
הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)
 
הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.
 
הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.
 
המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.
 
יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.
 
יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.
 
כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.
:
WhatsApp Image 2018-06-17 at 23.21.00
התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

הקלטה של הרב צבי יהודה על הר הבית והפולמוס בתוך הציונות הדתית

אתר סרוגים מפרסם הקלטה נדירה של הרב צבי יהודה קוק בה הוא אוסר במפורש את העליה להר הבית. כמובן שידענו שהרצי"ה אסר על עליה להר, אבל בין העולים כיום יש באופן מובן רצון לעמעם את העניין. מה שמעניין בהקלטה הוא שהרצי"ה דוחה במפורש תירוצים לעליה להר שנשענים על מחקרים שונים שלכאורה מגלים איך ניתן לעלות מבלי לדרוך במקום המקדש ממש, ולכן לכאורה בצורה מותרת:
 
כל המחקרים וכל החיטוטים האלו, איזה צד שנקרא לזה. המכונים הלכתיים והמכונים מדעיים, נדחים מקל וחומר. מקדשי תיראו. מפני שציווה על מורא המקדש
 
שימו לב לנימוק לאיסור: "מורא המקדש". במאמר שפורסם לפני כחודשיים במקור ראשון טענתי שהתנועה המתגברת של עליה להר היום נובעת לא מפני שגילו פתאום דרך להתיר את העניין הלכתית (בעזרת מחקר כזה או אחר), אלא משום שתפיסת הקדושה של העולים להר עברה תמורה, והפכה מתפיסה שרואה בקדושה יסוד שממנו יש להתרחק ולירוא, קדושה של ייחוד ואיסור, לתפיסה שרואה בקדושה יסוד של ריבונות ושל שליטה, כלומר קדושה שלא הריחוק ממנה אלא השליטה עליה היא הזיקה הנכונה כלפי, אולי אף היא הנותנת לה תוקף. התהליך הזה מתרחש כמובן במסגרת הפיכת הר הבית לחלק מרכזי במאבק הלאומי בין מדינת ישראל לפלסטינים. דבריו של הרצי"ה מהווים ראיה נאה לתפיסה הקודמת, המסורתית יותר, של קדושת הר הבית.
 
בכתבה ב'סרוגים' מובא ציטוט ממאמר של הרב יצחק שילת, שטוען שהרצי"ה דווקא אישר עליה להר, והנה הוא לכאורה טועה (אגב, מה שלא מצוין הוא שמאמרו של שילת נכתב בתגובה למאמר שלי לעיל). מאחורי הקלעים יש כאן מאבק בין חלק הולך וגדל של רבני הציונות הדתית המרכזית, הרב שילת ביניהם, שמתירים עליה להר הבית, לבין רבני ישיבות הקו בהנהגת הרב צבי טאו, שאוסרים את העליה, ובעצם נאמנים לדרכו של הרצי"ה (והראי"ה, ופחות או יותר כל פוסק הלכתי גדול במאתיים השנים האחרונות). סביר שמישהו מהם הוא שמסר את ההקלטה הזאת לאתר 'סרוגים' כחלק מהפולמוס הזה.

טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ

אפרופו עיר הקודש בירתנו לנצח נצחים כי כך אמר דונלד טרמאפ – בגזרת האוונגליסטים חגיגה. ג'ון הייגי, מנהיג אוונגליסטי חובב ציון ידוע וחשוב, אמר שהכרזת טראמפ באה "בתזמון תנ"כי", בדיוק 100 שנה אחרי בלפור ו-50 שנה אחרי כיבוש העיר. "בשלב זה ישראל היא שעון העצר של אלוהים, עבור כל דבר שמתרחש בכל העולם, מכאן ועד ליום הדין".
 
הייגי טוען שהוא הסביר לטראמפ שחשוב להעביר את השגרירות דווקא השנה, בשנת היובל לשחרור העיר וכו'. טראמפ מצידו אמר ושוב ושוב לאוונגליסטים ששני דברים איפשרו לו לנצח בבחירות: התמיכה של אלוהים ושלהם, ושהוא לא שוכח את זה. עכשיו הייגי מאושר ומצפה לקץ.
 
אתם בטח מתים לדעת מה התחזית של הייגי למהלך האפוקליפסה. ובכן רוסיה פולשת אל ישראל יחד עם המוסלמים, נעצרת על ידי יד ה' צבאות. בשלב הבא מולך בעולם מנהיג האיחוד האירופי, שהוא במקרה (סתם, שום דבר לא במקרה) האנטיכריסט, הוא נלחם במנהיג סין, ושניהם עומדים להתרסק זה אל זה לקרב האחרון בהר מגידו, שהוא כמובן ארמגדון.
 
איך שהם נפגשים מגיעים צבאות השמיים בהנהגת ישו ומחסלים אותם. אז מולך ישו, מהר הבית, במשך אלף שנים. כפי שאמר הייגי ב-2012, בעת ביקורו בארץ, על הר הבית "יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."
 
אגב בניגוד לאוונגליסטים אחרים אצל הייגי לא מתים שני שליש מהיהודים, אלא כולם ניצלים, אם כי כמובן מקבלים את ישו כמשיח. כל זה אמור להתחיל בקרוב, כך שיש למה לחכות.
Capture

ירושלים השחורה, אבן השתיה וכהנים אתיופים – חביבה פדיה מדברת על יצירתה האחרונה

Captureחביבה פדיה היא דמות נערצת בעיני. לא רק שהיא פרופסור מוערכת למחשבת ישראל, מבקרת תרבות ואינטלקטואלית ציבורית מהמעלה הראשונה, אלא שהיא מהבודדים שמצליחים לשלב מחקר אקדמי עם יצירה ספרותית ואמנותית מקורית ומרשימה ביותר. היא עוסקת בלב ההוויה ומצליחה לא רק לדבר עליה אלא גם לדובב אותה.
 
יצירתה האחרונה נקראת 'שיבת ציון', מופע שיעלה מחר ובו היא משלבת שירה, תפילות וספוקן וורד, מילים מהמקורות ומילים מזמננו, ומעמידה זו מול זו וזו בתוך זו את ירושלים השחורה ואישה שחורה, מתוך אנלוגיה שמתוכה פורצים כאב ותקווה. ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות.
תומר: המופע עוסק בירושלים ומתרכז באבן השתיה. אבן השתיה היא "תשתית העולם", ואין צורך לציין שהיא גם ממלאת תפקיד לא רק דתי אלא פוליטי מאוד במרחב היהודי-מוסלמי בזמן הזה. את מביאה למופע יסודות של התפיסה הקבלית של אבן השתיה. תוכלי לספר מעט על כך, ועל התרומה שזה מציע לשיח?
 
חביבה: הקבלה ואחריה החסידות הביאו הסתכלות על אבן השתיה לא רק כאוביקט קונקרטי במרכז קונקרטי של קדושה. לפי המדרש דויד השליך אבן לתהום שחסמה את ההתפרצות הכאוטית של המים ואיפשרה את בניית המקדש. בקבלה, האבן מקבלת משמעות סימבולית, ויותר מזה: ספיריטואלית. האבן מרושתת מעין שתי וערב ובעצם על ידי זה היא סוג של שפה שמכילה את הכל. היא לא רק חוסמת את המים היא שקועה בתוכם ויש בה הכלה של המים. כך לפי ספר הזהר. ר' נחמן מברסלב עוד מעמיק מאד את אבן השתיה את היסוד האימהי שבה, את היסוד הנקבי שבצדיק עצמו, את העובדה שהאבן כלשונו מכילה את כל הצמצומים.
 
פה אני רואה תרומה ענקית לשיח על הר הבית ועל אבן השתיה. היכולת להפנים קיומה של רשת והיכולת להכיל את כל הצמצומים. הרי מה קורה כשיש קונפליקט? כל אחד מתמסר לנרטיב שלו שהוא הוא הצמצום. מבחינתו הוא לא היה מתקיים בלי הצמצום ההכרחי לאור הזהות שלו, ומבחינת האחר – הצמצום מונע את הדיאלוג. אבן השתיה לפי התפיסה שלי כאן היא סוג של מטריקס, נרטיב-על שמתעלה מעל כל הצמצומים מכיל אותם יחדיו .
 
תומר: האם העיסוק באבן השתיה מבחינתך הוא סוג של מדרש מודרני על אותו axis mundi שכולנו סובבים סביבו, במחול שלפעמים הופך אלים? האם את מציעה תיקון? אולי תיאורגיה?
 
חביבה: באמת זה סוג של מדרש מודרני ואין לי בעיה עם זה. אין לנו באמת דרך להתחמק מקיומם של מיתוסים וסיפורים. מלבד הדרך של המחיקה קיימת דרך של פרשנות, והיא הדרך העיקרית של מטאמורפוזות והתמרות. המחול הזה נוקב ויורד עד השיתין – השיתין הן כנראה המקור לביטוי אבן השתיה – אבן ההשתתה. אני מציעה שנקבל את זה שכאן עדיף לנו להמשיך בתוך הקיום הקונקרטי בישראל של מטה עם הר הבית הממשי להמשיך עם החלום והפירושים הנהדרים לאבן השתיה הספיריטואלית.
 
רעיון ההכלה, רעיון האימהות, הרישות, המטאמורפוזות, לפי אחת המסורות האבן מרושתת בשם בן ע"ב… זה זורק אותי ל-72 מיתרים, 70 גלויות 70 קולות 70 פזורות שבאיסופן אני רואה את המוזיקה של קולות מים רבים…
אין צורך לגעת ישירות באבן כדי לשאוב ממנה חיים. להיפך, הרי בפולחן חג הסוכות הזליפו מים כדי להשקות את האבן. מים בניגוד למזבח שממנו יצאו שאריות דם הקורבנות. התיקון שאני רואה פה הוא בשירה ובהעברת הדגש אל המים החיים.
 
תומר: המופע עוסק בירושלים כתשוקה אוטופית עבור יוצאי אתיופיה היהודים. למה בחרת דווקא את הזווית הזאת? ואיך הקשר עם מוסיקה והטקסט האתיופים הופך ליותר מגימיק?
 
חביבה: זה בא משילוב של הערכה, הערצה, אהבה, חמלה והזדהות. זה מגוון הרגשות שלי אל יוצאי אתיופה ולמטען העמוק שהם מביאים איתם. החמלה וההזדהות זה גם בגלל הכאב שכל קבוצת הגירה נחבטת בו באופן כה קשה אל הקרקע. והם מגיעים עם חזון עצום בדבר ירושלים, זה ממש מיסודות המיתוס הקדום שלהם, לפני ההוויה הפוסט-חורבנית.
 
זאת נקודה חשובה: המקדש וירושלים בתודעתם לא עברו את השבר של החורבן, הריסוק של הגלות. באופן דיאלקטי הם מייצגים עבורי את ירושלים שאני אוהבת, איתם ודרכם אני מאמינה שוב בעיר המוזהבת הזאת שאינני יודעת עוד היכן היא באמת שוכנת. הם לא יכולים לחלל את זיכרה להגיד עליה מלה רעה.
 
מבחינתי זה לא גימיק זו מהות. צריך לזכור: הקייסים הם כהנים. וירושלים היא עיר המקדש ועיר אבן השתיה. מזמורי תהילים שלהם מלאים בפרשנות ובמדרש בנושא דויד המלך ויסוד המקדש. הם בשבילי "קופסא שחורה" ששימרה זיכרון כמיהה וגעגועים שמוזרמים עכשיו אל הישראליות. מצד אחד זו עלייה שספגה פגיעה קשה וכמעט נרמסה ונמצאת במאבקים ומצד שני אני רואה בהם מורי דרך.
 
תומר: למה ירושלים השחורה? מה שחור בה?
 
חביבה: ירושלים של מעלה שאליה התחברו בגלות עוד לא סיימה באמת לנחות בירושלים של מטה ולהתחבר אליה. השסע עוד קיים. הפיצול והשבר לא התאחו. עדיין לא רואים את ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו". הפיצול הזה כאילו ירושלים הרוחנית רצתה להתמקם בירושלים של מטה אבל הגלות שעוד מושלת בתוכנו לא נותנת לה מנוח. הפיצול לא קיים רק בציר האנכי – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה אלא בעיקר בציר האופקי – העיר העשירה והעיר הענייה עיר שבעה ועיר רעבה ירושלים הרוחנית היתה המולדת של הגולים ושל הפליטים והיום זה הרבה פעמים השחורים שבתוכנו לכן ירושלים שחורה.
 
ירושלים השחורה היא האידיאה של הבדידות של אותה עיר שאיננה נרגעת שנודדת בלילות ובפרברי הערים הגדולות נמצאת בשוליים של המרכזים התוססים בדרום תל אביב למשל אבל גם בדימונה ובקרית גת ובבאר שבע, במקומות שהם גם לא מרכז אבל גם לא פריפריהו מלאים מצד אחד בעושר ובתוכן של קהילות המהגרים ומצד שני מתייסרים בריקות של שום מקום.
 
תומר: בהמשך לכך, דמויות מיתיות נשיות הופכות באופן מעיין לשחורות במיתוסים הגדולים של המסורות הדתיות. יש לנו את המדונה השחורה, גם האלה קאלי היא שחורה, ומוכרות גם דמויות שחורות של האלה איזיס (Isis) ועוד אלות. האם ירושלים השחורה היא הנקבה השחורה "שלנו"? מה בינה לבין אותן אלות שחורות?
 
חביבה: זאת השוואה נכונה והיא מאד נוגעת בי… אז קודם כל ירושלים היא באמת עיר שחורה. גם בסלנג תל אביב היא העיר הלבנה שצמחה מהחולות… ירושלים לפעמים בזילזול שחורה כי קוראים ל"דוסים" שחורים. אבל לעומקו של דבר היא שחורה בגלל הצל הגדול על ההרים בגלל ששערות השולמית הן שחורות כמו ששר עליה והטיב להבין אותה פול צלאן… שזה לא מקרי שהוא עובר מפוגת המוות לשירת ירושלים ולנסיון – הנואש – להאחז באידיאה של ירושלים: "אימרי זאת כך שירושלים ישנה" כמעכבת בעד החידלון. צלאן מצוטט במופע. ירושלים היא שחורה כמו האימהות שהן אדמה. "אל תראוני שאני שחרחורת" אומרת השולמית בשיר השירים וסביר להניח שעורה של מלכת שבא היה כהה. ואת השיר של ירושלים אני שמה בפי אומנית ספוקן וורד צעירה ממוצא אתיופי, אורית טשומה, שהיא הציון הצעירה השחרחורת הסובלת מסחרחורת שלי.
 
תומר: ביצירות שלך, האקדמיות והאמנויוות, חשוב יסוד הזמן, כמו גם מוטיב הנדודים, והגלות. גם ביצירה הזאת את משתפת דורות שונים של יוצרים ומכליאה יצירות מתקופות שונות, כמו גם עוסקת בגלות וגאולה. למה לדעתך חשוב לנו להתבונן ביסודות הקיומיים הללו? ולמה דרך אמנות?
 
חביבה: האיזון בין זמן ובין מקום הוא קריטי לחיים שפויים. מקום נטול זמן או מקום, אתר הסובל מיתר הטענה של זמן, עלולים להיות גהינום. הזמן כמשך דינאמי, כפעימה, הוא הזמן הנחוץ יותר לאיזון הזה. ירושלים היא אחד היסודות העתיקים ביותר של מקדש וקדושה, שהופכים בהמשך בסיס לתפיסות של לאומי, קונפליקטים ומלחמות ואני שואפת להחזיר את זה למקום הרוחני.
 
ה"משך" כתנועה של הזמן נותן גם בסיס בעיני ל"מנוחה" במקום, המשך הוא גם הציר הבין דורי. הקייסים האתיופיים דומים מאוד למנהיגים המובילים את העדה על בסיס שילוב של כהונה חכמה ושירה. כמו הלוויים הם שרים וכמו הכהנים הם על פי הדגם הקדום של "כי שפתי כהן ישמרו דעת". הם פתוחים הם מכילים הם מורישים ומלמדים שירה. אפשר לראות את הדור הצעיר של הילדים והנוער שעוסק בספוקן וורד ובראפ כגילגול כהונת השיר של הקייסים. הם נעים בצורה טבעית יותר בין קודש ובין חול. האמנות כמרחב שלישי שנפתח שמכיל שמאפשר לתקן את הטראומה באמצעות יצירה, היא התיאורגיה הקטנה של הרגע הזה עם האמת שבו.
 
 

שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

Capture

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

מעט על קבוצת נשים הפועלות למען בית המקדש

אתמול שודרה כתבה של דנה ויס על קבוצת נשים שפועלת למען הקמת בית המקדש. הקבוצה מהווה עוד קול ממגוון הקולות החדשים שעלו בציונות הדתית בעשור האחרון. בהקשר להר הבית מדובר כמובן באקטיביזם פוליטי בעל מאפיינים לא רק דתיים אלא לאומיים (הרבה דיבור על "ריבונות" למשל), ושיתוף פעולה עם פוליטיקאים באופן חסר תקדים (ושהיה בין הסיבות לשני גלי האלימות בקייצים הקודמים). בהקשר לפמיניזם דתי, יש כאן עוד העצמה של נשים, שבעצם ממציאות לעצמן מקום הלכתי ודתי היכן שלא היה (כאן יש דמיון לנשות השאלים, לאפנת הפרשות החלה, למניינים שוויוניים ועוד). שימו לב גם בכתבה למימד הדתי-חוויתי (ולא ההלכתי) שמאוד חשוב לאותן נשים: מדברות על "לפגוש" את הקב"ה בהר, על כך שההר הוא "חדר המיטות" של אלוהים וישראל, ועוד. גם אני מופיע בכמה סגמנטים קצרצרים בכתבה.

Capture