מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:
האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.
מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.
אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.
התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.
