נדב שרגאי על המהפכה ההלכתית שבעליה להר הבית

מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:

 

האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.

 

מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.

 

אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.

התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.

ארנון סגל ואנוכי על פרה אדומה ובית המקדש

השבוע שודר פרק בתוכניתה של גל גבאי 'פרשת דרכים' שעוסקת בפרשת השבוע, הפעם על פרשת חקת ובתוכה על עניין פרה אדומה, כלומר אותה פרה חומה-אדמומית שמעפרה מכינים נוזל שמטהר את כולנו מטומאת מתים, ומכשיר אותנו לעבודת המקדש.

בפרק הזה מראיינת גבאי את הרב אילעאי עופרן, ובאופן ספציפי לגבי הפרה האדומה את ארנון סגל ואותי. סגל כמובן נלהב לקראת אפשרות לידתה של פרה אדומה (עובדים על זה ברפת נסתרת איפשהו בישראל), ואילו אני טוען שכל סיפור בית המקדש הוא ניסיון מעט גמלוני לחזור אל מציאות שגם כשהיא היתה רלוונטית מבחינה דתית לאנשים שחיו אותה (והיום היא לא) היא היתה רחוקה משלמות (ולראייה, בתקופת שני בתי המקדש עם ישראל חטא כהוגן).

לקראת סוף הדברים של סגל ושלי, כולם ברבע שעה הראשונה של התוכנית, אני טוען שלא צריך להתרגש גם אם תיוולד פרה אדומה, כי לא זה מה שיקפיץ אנשים לפעילות אקטיבית לבניית המקדש. זאת עדיין דעתי, אם כי אני חייב לומר שמאז דיברתי עם גרשם גורנברג, עיתונאי וחוקר שכתב, בין השאר, את הספר The End of Days על כל סיפור הר הבית בזמננו, והוא אמר שלדעתו היוולדותה של פרה כזאת תעורר מוטיבציה מיוחדת, משום שאנשים שבעניין יפרשו זאת כסימן לרצון אלוהי לפעולה.