הרה קרישנה

הרה קרישנה ברע ובטוב

בסופ"ש האחרון התפרסמה ב-'7 ימים' כתבה של יאנה פבזנר בשן על קבוצת הרה-קרישנה שחיה בחריש. נכון, אין כאן משהו יוצא דופן. המדיה אוהבת להתעסק ב"כתות" ומדי פעם כל מני קבוצות שכאלה גם אוהבות שמתעסקים בהן, אם כי לרוב התקשורת מציירת תמונה חד מימדית ושלילית בהחלט של אותם אנשים, ומשתתפת עם הקוראים במשחק הישן של הבה נראה כמה הם פסיכים, ונוכיח לעצמנו כמה אנחנו נורמלים.

הכתבה של פבזנר בשן אמנם מציירת את אנשי הקבוצה בצורה שלילית, אולם לטעמי לא בצורה סנסציונית, ומכל מני מקורות שהגיעו אלי, בצורה מדוייקת. הסיפור שם מתמקד בדורית לובן, שיחד עם בן זוגה גד עומדים בראש הקבוצה. לובן היא כנראה אישה מניפולטיבית למדי, והיא מנצלת את כוחה לרעה, בכך שהיא מעוררת בחברי הקהילה זכרונות כוזבים של ניצול מיני על ידי הוריהם (ובכך מנתקת ביניהם), וכן מפחידה אותם בסיפורים על "דתיים" שמגיעים (לפעמים כשדים) להטריד אותם.

אבל הדבר המעניין באמת בכל הסיפור הזה הוא מבחינתי התערבותה של תנועת הרה-קרישנה העולמית, כלומר ISKCON. תנועה זו, שצמחה בארה"ב במחצית השנייה של שנות השישים ומונה סביב מאה אלף איש, כבר עברה בעבר משברים קשים, כאשר אחרי מות מייסדה התגלה שהסגנים שהשאיר ניצלו מינית חסידים ואף שבבתי הספר שלה התרחשו מקרים של ניצול מיני. המשבר היה עצום, אמונית וכספית, אבל התנועה הצליחה לשקם את עצמה בתהליך ארוך וכואב. (כתבתי על הקבוצה ותלאותיה כאן)

בכתבה מסופר על שני בכירים בתנועה העולמית שהגיעו לחריש ובדקו את העניינים. גם הם הגיעו למסקנה שמשהו מאוד לא בריא מתרחש שם, וניסו ומנסים בכל מני דרכים לשפר את המצב (כמובן שאין להם שום יכולת לפרק את הקבוצה). זו לדעתי דוגמא יפה ומעוררת תקווה לתנועה דתית חדשה שמגלה בתוך עצמה את הכוחות לביקורת פנימית ולתיקון.

הכתבה כולה כאן.

(ורק הערה: לא מובן לי דיוקנו של האל שיווה בעמוד האחרון. הוא בכלל ממשפחה אחרת מתוך הפנתאון. אישית אני יותר מתחבר אליו מאשר אל קרישנה, אבל למה לערבב?)

יום עיון על כתות ויחס המדינה לתנועות דתיות חדשות

יום העיון שדיווחתי עליו כאן, על כתות וטיפולה של המדינה בכתות, התקיים אתמול במכון ואן-ליר. היה מעניין למדי, ובעיקר, רב-רגש. אמרו לי שבדיונים פוליטיים לפעמים הטונים עוד יותר גבוהים, אבל אני לא זוכר מתי ראיתי כאלה אמוציות ביום עיון. בכ"א, הנה הוידאו, בשני חלקים: הרצאות פתיחה, ורב-שיח.

הבעיה בתיאולוגיה של התנועה הרפורמית

אחרי שבשבוע שעבר פרסם ה-Forward נתונים לא נעימים על הצמצום במספרי החברים בזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב, כותב השבוע הרב הרפורמי דנה אוון קפלן על הבעייתיות שהוא מוצא בתיאולוגיה הרפורמית. הבעיתיות היא שהיא ליברלית קצת יותר מדי – עד כדי כך שאין לה כל גבול. משום כך קל מאוד לאנשים להיכנס לתחומה, אבל גם קל להם מאוד לצאת. הנה המשך דבריו:

One might think that most people would prefer a congregation that allows each member to find his or her own comfort level rather than one that requires all sorts of obligations, theological as well as ritualistic. That is not necessarily true.

Yes, many potential members are deterred by high upfront demands. But for those who join, the commitment is much greater. Since most of the members in a demanding congregation are deeply committed and religiously active, the collective religious experience is much more fulfilling.

כלומר בזרמים שבהם הדרישות קשוחות יותר, יהיו יותר אנשים שזה לא יתאים להם, אבל למי שזה כן יתאים, זה יתאים לאורך זמן – נאמנותו תהיה עמוקה יותר.

ועוד דבר אומר שם דנה: יש אנשים שפשוט מתאים להם שקשוחים איתם. שמגבילים אותם. לא לכולם מתאים החופש לבחור, מכל מני סיבות – כן, לאו דווקא מאותו ו"מנוס מחירות" אריך-פרומי, למרות שגם הוא כמובן קיים. אני חושב שיש בזה גם את אותה חוכמה שמבינה שכדי לברוא עולם צריך גם דין ושכדי לבנות משהו, צריך קירות. המציאות שלנו אינה רק חסד, וזה רע שהיא כך. לא צריך לשאוף שהיא כן תהיה כך (למרות שבעומק בעומק, היא תמיד ולנצח כך. אם כי אנחנו לא חיים בעומק. אם כי ראוי להיות מודעים לעומק. טוב, הפלגתי למיסטיקה).

וזה מזכיר לי כתבה ישנה שלי על תנועת ההרה-קרישנה (ISKCON), בה הבעתי את הערכתי למבצע המדהים שהצליח להוציא לפועל מייסדה, סוואמי פרבהופאדה. הנה:

סיפורם של חסידי קרישנה המערביים [… הוא] אחד הניסויים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בהשתלה דתית: מה שניסה, ובמידה רבה הצליח, הגורו של התנועה, בָּהקְטיוֶדאנטה סוואמי פְּרָאבְּהוּפָּדָה לעשות הוא לקחת תנועה דתית ולהעביר אותה, קומפלט, לתוך קרביה של תרבות זרה לחלוטין. בשונה מרוב הזרמים הניו אייגי'סטים, כאן לא היה דילול, לא של המסר ולא של המסורת. בתנועה של פרבהופדה הקפידו על כל מצווה, קלה כחמורה, ולמרות זאת (ואולי בזכות זאת?) היא זכתה לפופולריות עצומה, ופרחה והתפשטה בצורה מרשימה (גם כיום מספר חבריה חוצה בקלות את סף המאה אלף).

מה ששתלתי שם היה אותו "ואולי בזכות זאת" – דהיינו כן, לעיתים תנועה דתית פורחת לא למרות, אלא בזכות גדריה החמורים והקשוחים. אנשים אוהבים גם קשיחות, וזהו רק הלך הרוח הליברלי-כמובן-מאיליו של רובנו שלא מאפשר לנו להבין את זה בצורה פשוטה.