על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.

 

בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי

 

אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.

 

בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.

 

הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.

 

אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.

 

אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.

 

בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.