הרב שג"ר

ספר חדש של הרב שג"ר

הוצאת רסלינג הוציאה ממש עכשיו ספר חדש של הרב שג"ר. קיבלתי אותו לקריאה מוקדמת, ויש בו דרשות מעניינות וכמה רעיונות נועזים, כדרכו של הרב. הנה למשל קטע מתוך דרשה ליום העצמאות, תחת הכותרת "שלום פוסט-ציוני דתי":

העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, אינה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי.
[…]
בשביל להיכנס אל ארץ הנס והפלא ולנחול אותה, וגם להתברך באותו כלי מחזיק ברכה – "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – יש להיות מוכנים לדבר בכמה שפות; והרי השלום הוא המובן העמוק של הקודש העליון המכיל את ההפכים. אם כן, אין ספק שתפיסתה של הציונות הדתית כיום אינה יכולה להביא לשלום שאותו מבקשים למצער חלקים גדולים בעם היושב בציון. לכן עליה לתפוס את עצמה באופן רדיקלי ולהיפתח אל הרוח הפוסטמודרנית, ובעקבות השינוי הזה היא תמצא את הנסתר שבעולם הדתי, את המיסטי – כיום אי-אפשר לאחוז בדת בלא הגרעין המיסטי שלה. על הציונות הדתית להיות, ברוח הזמן, 'פוסט-ציונות דתית'.
[…]
כעת, אפשרות החידוש קיימת, והיא עומדת לפתחה של הציונות הדתית. אם תנקוט אותה, תוכל הציונות הדתית להוביל לקראת השלום המיוחל, שלום פרדוקסלי הרואה את האחר, הערבי, כשייך למולדת, בלי לוותר על תחושת הבית במולדת. בדרך זו אפשר יהיה למצוא את האינטימיות שבזר ועם הזר. זו תהיה הרמוניה מסוג אחר, ניגון של לעתיד לבוא.

דברים פרובוקטיבים, ללא ספק. לשג"ר היתה כמעט אובססיה עם הפוסט-מודרניזם, והוא ראה בו פתח לישועה מיסטית. המגע הישיר, המיסטי, עם האלוהות היה מאוד משמעותי בשבילו (קצת כמו שהשמחה היתה משמעותית בשביל ר' נחמן, וד"ל), ולכן המצב הפוסט-מודרני נשא בקרבו ברכה. כאן נראה לי שההשגה המיסטית ההרמונית וכוללת ההפכים מאפשרת לשג"ר לוותר על הבעלות הריבונית על חלקים מהארץ ולראות את הפלסטינים כשותפים לבעלות זו, כבני בית במקום שגם אנחנו בני בית. בימים האלה קצת קשה לראות את האופק הזה. אבל הוא קיים.

2014-07-31_1854152

הרב שג"ר על החרד"ל והדתל"ש

בימים האחרונים קראתי מעט מספרו החדש של הרב שג"ר ז"ל (אולי אפשר כבר לחבר סטייל האר"י ולכתוב שגרז"ל?), לוחות ושברי לוחות (ידיעות ספרים). למרות פשטנות מסויימת פה ושם, אין ספק ששג"ר הוא הרב הישראלי שהתמודד עם החשיבה הפוסטמודרניסטית בצורה המעמיקה והרחבה ביותר, ודבריו חשובים ומעניינים. מומלץ. להלן דווקא פסקה שלו הנוגעת לתהליכי החרדו"ל העוברים על חלקים מהציונות הדתית, שאני חושב שגם מביאה משהו כללי מדרך פרשנותו של שג"ר. (עמ' 370, ויש המשך.)

והנה ההמשך (עמ' 371):

שג"ר מדבר על הכנסתה של "תורת ארץ ישראל" של הרב קוק כסעיף של השולחן ערוך, דהיינו כמצוות אנשים מלומדה, כחובה, ולא כמהפכה רוחנית אליה התכוון הראי"ה (ואף ראשוני 'גוש אמונים' הקוקיסטים, כפי שכתבתי במאמר שפורסם שלשום). ושוב הדגשים האופייניים של הרב שג"ר: המרחק בין האדם למצווה כניכור שמביא לחולשה בעבודת ה', המכאניזציה של ההלכה כמנגנון שהופך דתיים לדתל"שים, או בעודם מקיימי מצוות, או כפשוטו, כפי שהוא מפרט בעמוד הבא (372): "הדתל"שיות בורחת מן הניכור ושואפת לשקם חיים ישירים וטבעיים יותר".