הרב קוק

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

הרב יוסף אביב"י על קבלת הראי"ה

בחג הייתי אצל חמיי באלון שבות (מי שלא ראה 500 בורגנים אשכנזים סרוגי כיפה מנענעים יחד את לולביהם לא ראה דיסוננס קוגניטיבי לובש בשר ודם), והנה ראיתי על שולחן הסלון ספר שיצא זה עתה מישיבת הר עציון ('מה אהבתי תורתך', בעריכת יצחק רקנטי, שאול ברט וראובן ציגלר), קובץ מאמרים שהיה אמור לצאת לרגל 40 שנה לישיבה, ויצא לרגל 45 שנה מחוסר תקציב.

בערב + תפילת מוסף של בוקר קראתי את מאמריהם המעניינים והיפים על הלכה ומוסר של הרב ד"ר קלמן נוימן והרב חיים נבון, קצת ממאמרו של הרב ברוך גיגי, קצת ממאמרו של הרב יעקב מדן, ואחרון אבל המלהיב ביותר, מאמרו של הרב יוסף אביב"י (אחד המומחים הגדולים ביותר לקבלת האר"י כיום) תחת הכותרת "אקדמות לקבלת הראי"ה". מאמר מאיר עיניים, מפתיע, חשוב, ולדעתי כזה שקשה יהיה לדיונים עתידיים בדרכו הרוחנית של הרב קוק להתעלם ממנו.

הרב קוק היה בקיא בקבלה כמובן, אבל לא ממש כתב קבלה. כלומר, הוא השתמש בביטויים ומונחים קבליים בכתיבתו, אבל שזר אותם בכתיבתו הפואטית בצורה שנראית רנדומלית, וממילא כתיבתו גם לא עסקה בתיאור העולמות העליונים או בדרכי תיקונם. והנה, אביב"י, כמומחה לעניין, פורש לפנינו את אחד ההבדלים המרכזיים בין קבלת הרב קוק למסורת הקבלה שלפניו.

על פי אביב"י בעוד שמקובלים לפני הראי"ה ראו את הספירות, כלומר את מידותיו השונות של האל, כדרכי הובלתו את העולם, כמידות של משפט והנהגה, ככוחות שונים שעל ידם הוא משפיע בצורות שונות משפעו ומאיר באופנים שונים את הבריאה – ראה הרב קוק את הספירות כמידות *התנהגותיות* של האל, אליהן על האדם להידמות. כלומר, הרב קוק, אפשר לומר, העמיד את הקבלה על ראשה: במקום דרכי פעולה של האל בעולם המשפיעות על האדם, מהלך ההאצלה כולו (עולמות, פרצופים, ספירות) הינו שיקוף של דרכי פעולה של האדם המנסה להידמות לאל. המיקוד עובר מהאל לאדם, ומהורדת שפע לתיקון עצמי. ובעצם המיקוד עובר מקיום מצוות לצורך גבוה, לקיום מצוות כפעולות מוסריות.

לא זאת אף זאת: לא רק שיש כאן חידוש עצום ומהפכני, אלא שעל פי אביב"י מקורו של הרב קוק, כאשר ביקש להעמיד חידוש עצום זה, לא היה בספרות הקבלית, ואפילו לא בחיזיון נבואי פרטי שהתגלה לו, אלא – שימו לב – מתוך כתבי הרמן כהן. כן. הפילוסוף היהודי הנאו-קאנטיאני. הנה אביב"י:

מדרשתו של הרמן כהן נטל הראי"ה את התארים המוסריים של הא-לוה. […] זהו חידושו הגדול של הראי"ה – האצילות היא ההתנהגות הא-לוהית, מערכת הספירות היא מערכת הדרכים האידיאליים שהא-לוה מהלך בהן, ושאיפת האדם וכל ההוויה היא להדבק בא-לוה, להתנהג כמותו וללכת אחר ספירותיו, דרכיו ואידיאליו. (עמ' קעח)

מדהים. אביב"י כמעט שלא מוסיף מילה של הערכה ערכית לדבריו. האם הוא שמח מחידושו של הראי"ה? האם הוא רואה בו שיפור של הקבלה הלוריאנית? האם לדעתו מדובר בהתפתחות אורגנית של המסורת הקבלית? אבל יש לי את הניחוש שלי לדעתו של אביב"י על העניין. אתן לכם לגבש את דעתכם בעצמכם.

20141009_1916492

הרב קוק חוגג את "יום כבוש ירושלים", ראשית שנות העשרים

הרב אברהם יצחק הכהן קוק ידע להעריך כיבושה של עיר. בעיקר אם מדובר בירושלים. בראשית שנות העשרים הוא חיבר תפילה מיוחדת "לחגיגת יום כבוש ירושלים ע"י צבאות בריטניה". את  העם הבריטי התפילה מכנה "גוי איתן, אוהב משפט וצדק":

למעשה, הרב קוק אהד את השלטון הבריטי מספיק כדי לחבר גם תפילה מיוחדת לשלומו של מלך אנגליה דאז, ג'ורג' החמישי. מאי 1923:

על יחסו המיוחד של הרב קוק למלכות הוא קיבל גם את "אות הכבוד מפקד-הכבוד של אזרחי הקיסרות הבריטית הנעלה ביותר" מאת הנציב העליון של פלסטינה, הרברט סמואל, ביוני 1923, על פי פקודה מהמלך ג'ורג'. הרב קוק ענד את אות הכבוד הזה והצטלם עמו, אף שהיה בצורת צלב (ולכן כיסה את אחת מזרועותיו):

יום ירושלים שמח.

:

התמונות מהספר 'מלאכים כבני אדם', מאת שמחה רז, הוצאת קול המבשר, 1993

עוד קצת על "לנבוכי הדור"

יהודה מירסקי, תלמיד ותיק של כתבי הראי"ה (שגם כותב בימים אלה ביוגרפיה באנגלית על הרב קוק) כותב באתר Jewish Ideas Daily רשימה קצרה על "לנבוכי הדור". אחרי כל המהומה שהתעוררה כשיצא הקובץ "המודלף", ואחרי שהחיבור גם יצא לאור באופן מצונזר על ידי מכון הרצי"ה, כותב מירסקי ומציין מה יש בו, ולא פחות מעניין, מה אין בו:

The volume is full of similarly far-reaching thoughts. Kook's formulations can be arresting and profound—if also dated, naïve, and apologetic. What cannot fail to strike a reader is the drama of his wrestling with his own affinities to the revolutionary spirit of his times. Especially remarkable in this respect are his comments on the moral and spiritual value of other religious traditions, to which he accords a significant place in the religious past, present, and redemptive future. No less noteworthy is his emphasis on universal ethics as the foundation on which Judaism seeks to build and which Jewish nationalism must serve. Both themes abide in Kook's later work, but there they are embedded within broader and more obviously mystical contexts; here, they are salient and central.

And there is one glaring absence—namely, the land of Israel, which, in marked contrast to its centrality in Kook's later writings, plays no conceptual role in the theological or educational programs he lays out here. To someone like myself, who has spent years working on Kook's neglected early writings, this absence, along with the emphasis placed on universal ethics and the assertion that halakhah itself will evolve along those same universalist lines toward the messianic future, is hardly surprising. But it is deeply unsettling to the official keepers of the Kook flame and to the religious vanguard of the settler movement, which traces much of its motivating zeal to his later teachings.

יפה מאוד. ולמי שרוצה לבדוק בעצמו, האתר גם מביא לינק לקובץ כולו ב-pdf.

קובץ נסתר של הראי"ה קוק

אתר כיפה דיווח השבוע ש"גרסה מחתרתית של כתבי הרב קוק בשם 'לנבוכי הדור', עוברת בחשאיות בין תלמידי חכמים בכירים", ובגרסה זו תורות של הרב שלא פורסמו, בהן, על פי אודי אברמוביץ', מומחה לעניין,

אמירות נועזות מאוד שאינני מכיר במקומות אחרים. התכנים אמנם מקבילים למה שמתייחס אליו הראי"ה ב"אגרות הראי"ה חלק א'", או ב"פנקס יפו"- אך "לנבוכי הדור" מציג כאן ניסוחים הרבה יותר רדיקליים […] אחד הרעיונות המובהקים המובאים ב"לנבוכי הדור" הוא שבעת שיבתו של עם ישראל אל ארץ ישראל, כשהתורה שבעל פה תחזור לירושלים בעת שיבת ציון, יהיה ניתן לחדש בה דברים, גם אם הם עומדים בסתירה עם התלמוד.

לא רע, הא? מזה זמן רב ידוע כי כתביו של הרב נערכו, ופעמים רבות צונזרו, על ידי בנו ותלמידו הנזיר, ובשנים האחרונות יוצאים לאור קבצים לא ערוכים של כתביו. החיבור הנ"ל לא יצא לאור כספר, אבל ניתן להשיגו כקובץ פי-די-אף. אני עצמי עדיין לא קראתי את הקובץ (טוב, אני לא תלמיד חכם בכיר), אבל כמובן מלקק שפתי בציפייה, וגם אתם, שאינכם תלמידי חכמים בכירים, יכולים עכשיו לקרוא את כתב יד קדשו, כאן. ואם הלינק לא פועל או שהקובץ הורד משם, כתבו אלי מייל ואשלח אליכם את הגרסה הזו, שאני מקווה שהיא טובה.

עדכון 6.4.12: העלתי את הקובץ לכאן ונדמה לי שאפשר להוריד אותו בקלות אחרי המתנה קצרה מטעמי פרסום.