הרב מאיר כהנא

כהנא זה לא רק גזענות

היכן שפעם עמדו יוסף בורג וזבולון המר עומדים היום כהניסטים. תוך חמישים שנה הגיעה הנהגת הציונות הדתית מהניסיון האמיץ לגשר בין המסורת למודרנה להחלפת המסורת בקליפה קנאית של גזענות ושנאה. זה מדכא למדי, אבל זה לא הכל.


אני שם לב שקשה לשכנע רבים שיש הבדל בין סמוטריץ' לבן גביר, אבל לטעמי מדובר בשתי תפיסות עולם נבדלות. אני כמובן לא מכחיש את הגזענות הממארת של סמוטריץ'. הייתי זה שפרסם ראשון את "תוכנית ההכרעה" שלו, בה הוא מציע לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או ג'נוסייד. אבל בן גביר זה סיפור שונה. ביחס למדינה, ביחס לחוק, בשיקולי ריאל-פוליטיק ובנכונות להתפשר, ביחס לנורמות חברתיות וכמובן בסגנון. אלה הבדלים משמעותיים. זה בית מדרש אחר.

לוז ההבדל נמצא ביחס למדינת ישראל. הציונות של הרב מאיר כהנא היתה אמביוולנטית במקרה הטוב. כפי שכותב שאול מגיד בספר שעומד לצאת ובמאמר ב-The Tablet, אחרי עלייתו לישראל הלך כהנא והתאכזב ממדינת ישראל. הוא סבר שהמדינה חילונית ו"נורמלית" מדי, וראה בה מסגרת זרה, "גויית", לא יהודית. ציונות "אמיתית", על פי כהנא, פירושה מדינת הלכה, נקייה מלא-יהודים. התפשרות, אפילו תועלתנית, עם המבנה הנוכחי של מדינת ישראל מחלישה ומדללת את התוקף של היהדות ושל ההבטחה האלוהית על הארץ.

כפי שכותב מגיד, כשכהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט, מד). בשל חילוניותה של המדינה כהנא לא ראה במדינת ישראל ישות יהודית לגיטימית, והודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה. אל האחרונים נאמנותו מוגבלת. שבועתו נפסלה והוא התבקש להישבע שוב כמקובל, מה שאכן עשה.

עם כל גזענותו, ואף עם תקוותו למדינת הלכה, סמוטריץ' רואה במדינה כפי שהיא כיום מסגרת לגיטימית ואת חוקיה כמחייבים. בן גביר לא (כדאי גם לעקוב אחרי שבועתו של בן גביר אם וכאשר ייכנס לכנסת). הסמליות שבאימוץ בן גביר על ידי מפלגת "הציונות הדתית" היא פלסטית, אבל הבוטות שלה לא צריכה להסתיר את האמת שהיא מחזיקה: לאורך השנתיים האחרונות הציונות הדתית שוב ושוב שיתפה פעולה עם ממשיכי דרכו של הרב כהנא. הכהניזם שפעם נדחה בברור על ידי מנהיגיה של המפד"ל, הפך בן בית.

אין זה דבר פעוט עבור ממשיכי דרכם של הרב ריינס והרב קוק, שקידשו את המדינה שכהנא דחה. מגיד קושר את הפופולריות העולה של תורת כהנא בקרב הציונות הדתית לשברונו של הקוקיזם, ואני חושב שהוא צודק. רק עם אבדן התקווה המשיחית שהביא איתו גוש אמונים, רק אם ההכרה שהיהודים החילונים לא עומדים לחזור בהמוניהם בתשובה בעקבות המפגש עם יהודה ושומרון, שנסיגות משטחים כבושים קורות שוב ושוב בניגוד להבטחתו של הרצי"ה, ושבאופן כללי שום משיח לא עומד פתאום לנחות עלינו, נזנח הקוקיזם כמסגרת טוטלית ונפתח הפתח לאימוצם של דרכים ורעיונות אחרים.

כמו העניין הסרוג המתגבר בחסידות, בפמיניזם, בליברטריאניות, בשמרנות, כמו הלייטיות והדתל"שיות והלהט"ביות הדתית, גם הכהניזם סולל לעצמו מסילות בתוככי הציונות הדתית. כמו אותם כיוונים אחרים גם הוא מחליף את הרומנטיקה המשיחית הקוקניקית, אלא שהוא מחליף אותה באקטיביזם פונדמנטליסטי, אלים וגזעני באופן בוטה. במקום הממלכתיות והנאמנות למדינה הוא מציע אנטי-ממלכתיות וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית.

בן גביר, מרזל, גופשטיין בן ארי – אלה אינם אלא הזרוע הפוליטית של נוער הגבעות. כמו אותם צעירים שעורכים פוגרומים בפלסטינים ותוקפים חיילים ושוטרים, אין להם נאמנות לדבר מלבד לאתוס הפונדמנטליסטי שלהם. איתמר בן גביר ינסה ככל יכולתו לפרק את מדינת ישראל מתוך הכנסת.

Capture1 (1)

בבחירות לקו בארבע מכות. הציונות הדתית

ראשית, באופן הכי פשוט, כוחה המסומן פוליטית ירד משמונה לחמישה מנדטים, שישה אם נוסיף את אלי בן דהן שנכנס עם הליכוד. בכל מקרה מדובר בצמצום.
 
נכון, הציונות הדתית מיוצגת הן בליכוד והן בכחול-לבן, אבל רק כנספח, ורק בתפקידי-משנה. נכון, מטרת העל של המפלגה המגזרית – תקציבים לכל מני יוזמות ופרוייקטים, בישראל ובשטחים – תושג. אבל שוב, אם כל מה שרצינו זה להיות על תקן משגיח-הכשרות/השנורר הלאומי היינו יכולים להיות חרדים או להישאר מזרוחניקים.
 
שנית, המפלגה המגזרית עברה לידי החרד"ל. החרדים הלאומיים, בין 10% ל-15% מהציונות הדתית וכאחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שולטים כרגע על המסגרת הפוליטית של הציונות הדתית כולה. הרב פרץ וסמוטריץ' שניהם חרד"ל כתום עמוק, גם אם מסוגים מעט שונים.
 
זה אומר שתפיסת עולמם אינה תומכת באינטגרציה עם החברה הכללית (ואף לא עם אורתודוקסים שונים מהם) ולא באימוץ של רעיונות וערכים מודרניים. הם יחשדו בהומניזם, פמיניזם, ליברליזם וגם הדמוקרטיה עבורם היא על תנאי. בכך, ובאדיקות ההלכתית שלהם, הם שונים מאוד מרוב הציונות הדתית.
 
זה אומר שלרוב הציונות הדתית אין ייצוג במסגרת הפוליטית המובהקת שאמורה לייצג אותם. אם יאיר לפיד היה משכיל לשמור על נכסים ותיקים וחדשים כמו עליזה לביא, תהלה פרידמן ומשה קינלי טור-פז במקומות ריאלים הם היו יכולים עכשיו להיכנס לנישה הזאת באופן טבעי. במצה הנוכחי יש רק את אלעזר שטרן. אמנם, צביקה האוזר ויועז הנדל כבר צייצו בטוויטר שהם ייצגו את הסרוגים הנורמלים. קשה לי להאמין אבל נראה.
 
כל זה אומר שיש ציבור גדול וחשוב שאין לו בעצם נציגים בכנסת. וזה אומר שמערכת היחסים בין החרד"ל לשאר הציונות הדתית נכנסת לשלב חדש, של תלות חד-צדדית. זה לא יכול להיגמר טוב.
 
שלישית, בבחירות האלה הנראטיב הקוקיסטי הידוע על פיו הציונות הדתית (שמאמינה) תחליף את הציונות החילונית (שהתעייפה), קיבל סטירה לפנים (עקיבא ביגמן כתב על זה היטב אצלו בפייס).
 
הרי מה היה לנו שם? סיפור מרגש על סרוגי-כיפה שנחלצים להרים את סוכת דוד (מדינת ישראל) הנפולה בדיוק כשזו מאבדת תקווה וכוח. הם, השואבים את כוחם וצדקת דרכם לא מזכויות היסטוריות (בן גוריון) או ממשפט העמים (הרצל) אלא מהבטחה אלוקית, הם אלה שיביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת, כלומר אל הגאולה השלמה.
 
אמנם, לצורך כך צריך שהעם יבין שהם מושיעיו. אין בעיה, מסביר הרב קוק, ברגע האמת יתעורר הניצוץ החבוי בתוככי כל יהודי ויאשר שהוא והיא אכן מאוד מעוניינים שסרוגי-הכיפה הצדיקים ינהיגו אותו. מאז שנות השבעים ממתינים אפוא ציונים-דתיים שההנהגה החילונית תשקע ושהם יחליפו אותה.
 
אעפס זה לא קרה. בינתיים הקוקיזם כמסגרת אידיאולוגית חיה כבר מזמן מת, אבל את אותה הנחה של החלפת הנהגה היה אפשר למצוא במובלע אצל נפתלי בנט ובמוצהר אצל משה פייגלין. האחרון הרי קיווה שאותו ניצוץ יהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד. ובנט פשוט רכב על התקווה הזאת בקרב מעגלים שונים בציבור הדתי לאומי.
 
אבל הניצוץ מסרב להתעורר. ולא רק אצל כל העם, אלא אפילו אצל מספיק מצביעים כדי להעביר את שני הנ"ל מעל אחוז החסימה! עם ישראל אמר לא רבתי להנהגה ציונית דתית ואף לשאיפת הנהגה ציונית דתית. מסתבר שלגמרי רוצים חילונים עייפים ולא דתיים חדורי אמונה. אמנם פייגלין עדיין דבק בקונספציה והכריז ש"ילדנו תודעה חדשה אצל דור שלם", אבל האמת היא שאני לא זוכר דחייה כל כך ברורה של הנראטיב הקוקיסטי הזה, ריסוק כל כך מובהק של היומרה הריקה והמתנשאת הזאת.
 
ורביעית ואחרונה, כמובן, הזיהום הכהניסטי. את הבלוק הטכני בינתיים לא מפרקים, והגזענות הכהניסטית כבר מחלחלת לורידים. עוד רגע וישכחו שאי פעם היה הבדל בין הרב קוק לרב כהנא. רציתם עוד מעיכה קטנה של מורשת הרב קוק? קיבלתם.
Capture

התמונה מויקיפדיה

25 שנה לטבח גולדשטיין: על חשיבות הנקמה על פי הרב כהנא

היום מלאו 25 שנה לבוקר שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע יותר מ–120. לפני חמש שנים, במלאת 20 שנה לטבח, כתבתי מאמר למוסף הארץ בו ניסיתי לבאר את חשיבות הנקמה בתיאולוגיה של הרב יצחק גינזבורג, שכתב מיד אחרי הטבח מאמר המשבח את גולדשטיין ('ברוך הגבר'). לא ידעתי אז שחמש שנים אחרי כן אזדקק לעמוד על חשיבות מוטיב הנקמה בתיאולוגיה של הרב מאיר כהנא.

כפי שניתן לראות בתמונת גולדשטיין שתלויה בביתו של איתמר בן גביר מעל לדיוקן הרוצח נמצא הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", המסיים את דברי השבח של האל לגבי פנחס, שהוא כידוע הקנאי הארכיטיפי מספר במדבר. כלומר הפסוק מהלל מעשה קנאות, במקרה זה את מעשהו של גולדשטיין (כדאי לזכור זאת כשבן גביר אומר שהתמונה שם רק כי גולדשטיין היה רופא נחמד).

פעולתו של גולדשטיין והפסוק מתאימים שניהם לתורתו של הרב כהנא, ששמה את הנקמה כעיקר אמונה מרכזי. כפי שביארו אדם אפטרמן וגדליה אפטרמן במאמר מ-2015, כהנא האמין שהנקמה בגויים (בעיקר על השואה) הכרחית לצורך תיקונו של העם היהודי ואף תיקונו של הקב"ה. שניהם פגומים, נפולים, וזקוקים לנקמה על מנת לחזור לגדלותם.

"אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – והרי מי לא רוצה להחיות את אלוהים? לכן "מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה […] ויתור האדם על נקמה, פסול ותועבה הוא!" – לא מסובך. במקום אחר הוא כותב כי "רק הנקמה מוכיחה כי יש אלוהים בעולם".

בקיצור, הנקמה מצווה גדולה. כפי שמבארים האחים אפטרמן במאמרם, כהנא האמין שמדינת ישראל קמה מתוך חטאי הגויים, על מנת שיתאפשר לעם היהודי לבצע בהם נקמה ולרפא את אלוהים (כלומר ההפך מתורת הרב קוק, על פיה מדינת ישראל קמה כאתחלתא דגאולה מתוך עוצמת האל).

על פי כהנא תפקיד המדינה הוא לנקום, ובראש ובראשונה לטהר את ארץ ישראל מלא-יהודים. "היום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו, שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק", ועמלק הוא כל מי שנלחם ביהודים. ועל פי כהנא ממילא כל לא-יהודי בארץ צריך לגרש או להרוג על פי מצוות "לא תחנם".

אז הנה בתמצית תורתו של הרב כהנא, ואם בן ארי, בן גביר, גופשטיין ומרזל, שמגדירים עצמם תלמידיו של הרב כהנא, הם תלמידים נאמנים, זה מה שהם ירצו לעשות אם רק יהיה להם הכוח. יחד עם תורת הגזע שכהנא הציע, מדובר בשני מרכיבי היסוד של האנטישמיות הנאצית: גזענות, והשמדה. במילה: ג'נוסייד. נדמה לי שיואב קיש וניר ברקת כבר אמרו שאם לא תהיה ברירה גם הכהניסטים יכנסו לממשלת הליכוד. עד לכאן הגענו.

Capture

הציונות הדתית שוברת טאבו

לכל קהילה יש גבולות. גבולות אתניים, גבולות כלכליים, גבולות דתיים, גבולות מוסריים. הגבולות למעשה הם אלה שמגדירים מהי קהילה ספציפית. הגבולות החזקים ביותר הם אלה שפריצתם היא טאבו. הטאבו הוא מעשה כל כך חמור שכדי להימנע מלעשותו יש, בתנאים מסויימים, למות. במסורת היהודית קוראים לזה "יהרג ובל יעבור". עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים. שני האחרונים מוכרים מכל חברה בעולם. הראשון הפך לטאבו ספציפי למסורת הזאת, ועבר ממנה הלאה למסורות אחרות.
 
בתקופה שלנו גזענות היא טאבו. זה לא שאנחנו חושבים ש"לא ראוי להיות גזענים". הרבה מעבר לזה: אנחנו חושבים שגזענות – בשפה מסורתית – היא תועבה. שגזענות היא חטא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אין כאן מסתורין גדול: אחרי התוצאות שהביאו תורות גזע באירופה ובארה"ב במאות השנים האחרונות ברור למה החברה שלנו דוחה גזענות בשאט נפש. אנחנו לא רוצים לחזור לזמן שאנשים שועבדו או נרצחו רק בגלל מוצאם האתני.
 
גם המוסדות המשפטיים והדמוקרטיים שלנו מבוססים על הקביעה האפריורית שכל בני האדם נולדו שווים. הגזענות היא ערעור כל העולם המערבי המודרני. השוויון בין בני האדם הוא אחד מיסודות עולם הערכים שלנו, והוא מופיע במסמכים מכוננים, מהכרזת העצמאות האמריקאית ועד מגילת העצמאות הישראלית.
 
העובר על טאבו נמצא בבעיה. בשפה מסורתית, נדבקה בו טומאה. הוא מצורע. יש להרחיקו מהמחנה. הוא או היא יוכלו לחזור רק אחרי שיקיימו טקס כלשהו שיכפר עליהם או יטהר אותם. עד אז הם טמאים. לא רק זה, אלא כל מי שבא איתם במגע טמא. כי טומאה היא מהות מדבקת. מי שטמא מדביק את כל סביבתו.
 
אם להמשיך את הכיוון הזה (שהציע ג'ונתן היידט במאמר לפני שנה וחצי), ניתן מכאן להבין את ההתעקשות של השבועות האחרונים על שימוש במונח "בלוק טכני" בנוגע לאיחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי עם עוצמה יהודית. לאמור: אנחנו לא באמת נוגעים בהם. אנחנו רק עוזרים להם קצת, כדי שהם יעזרו אחר כך לנו קצת. אבל הכל רק בכאילו. לכן אנחנו לא מקבלים את טומאתם, טומאת הגזענים הכהניסטים. הולכים עם ומרגישים בלי.
 
האנשים שחשבו על הקונץ-פטנט הפורמליסטי הזה דווקא מבינים דבר או שניים בהלכות טומאה, אבל לא השכילו לדעת שאין דבר כזה חצי שיתוף-פעולה, והציבור הרחב לא ממש מבין למה יש דברים שמותר "בשינוי". מי שרץ עם כהניסטים סופג את טומאתם. והמפלגה הציונית-דתית היא כיום טמאה בטומאת הגזענות.
 
ומי שמארגן את הריצה עם הכהניסטים גם הוא נדבק בטומאתם. נתניהו היום טמא בטומאת הגזענות. כך אפשר להבין את הודעת הגינוי הנדירה מאייפאק. הארגון, כמו ארגונים אחרים, מותח את הגבול בגזענות בוטה. זה טאבו. ואנשיו גם ידעו שאם לא יגנו את המעשה גם בהם תידבק טומאת הגזענות. לא היתה להם ברירה.
 
התגובות עד כה בציבור הציוני-דתי מאכזבות. לבד מבודדים – הרבנים אמנון בזק, משה ליכטנשטיין, והרב בני לאו, עמית קולא, מנכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג – כולם בוחרים לשתוק ולהיטמא, או אף לתמוך בגלוי בהפצת הטומאה (דרוקמן, יצחק לוי). דמויות אחרות, כמו העיתונאית יפעת ארליך, שיש לה כנראה יותר אומץ ציבורי ומצפון מאשר כל רבני 'צהר' יחדיו, מצליחות לסמן ניצוצות של אור בתוך החשכה. הרוב מתגלים כחלשי אופי.
 
המסקנה היא פשוטה: גזענות אינה טאבו עבורם. וזה לא שלאנשים האלה אין טאבו. חילול שבת, בעילת נידה, אכילת שרצים, נישואים עם לא-יהודים, שוויון זכויות ללהט"ב – כל אלה מהווים שדות מאיימים מאוד של טאבו עבורם, והם לא היו חולמים לרוץ, לא בבלוק טכני ולא במגדל תיאורטי, עם מפלגה שמקדמת אותם. אבל גזענות, מסתבר, אינה טאבו. ערך השוויון המהותי בין כל בני האדם, שהוא אחד הבסיסים של המסורת היהודית כולה ("צלם אלוהים"), אינו בעולם הערכים שלהם. הפחד מטומאת הגזענות אינו גדול. חלקם, אפשר לשער, אף מעוניינים להתפלש בה.
 
חלקים גדולים מהציבור בישראל (כמובן לא כולם) רואים מול עיניהם איך בציונות הדתית נדבקת טומאה. מהיום והלאה הבית היהודי תישא את טומאת הכהניזם. לא מן הנמנע שבעתיד מינוי שר חינוך חובש כיפה סרוגה יתקל ברתיעה גדולה מאי פעם. כיצד ניתן למי שמשלים עם כהניזם לחנך את ילדינו? חובשי כיפה ייחשדו בכל מקום בהעלמת עין מגזענות, ותוכחות מכיוון רבנים סרוגים לא ילקחו ברצינות – הרי הם עצמם לא מוסריים. ובפינויי ההתנחלויות שיגיעו? האדישות היחסית מתקופת הריסת גוש קטיף תהיה אמא תרזה לעומת חוסר האמפתיה ואף השמחה לאיד. ניקוי המצפון הסיטונאי של הציבור החילוני ("למה שנרחם עליהם? הרי הם גזענים") יהיה חריף ואכזרי.
 
אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע הציונות הדתית מתגלה במלוא קטנותה. כמי שרואה עצמו בשוליים הרחבים של הציבור הזה וכמי שרוב רובה של ממשפחתו המורחבת שייך לציבור הזה, לי אישית, כבר כתבתי, זה שובר את הלב. אבל אין מנוס מהמסקנה שנפשם של רבים רבים בציבור הזה הושחתה.
 
כפי שכתב יאיר שלג, אף הוא בן לציבור הזה, בשישי ב'מקור ראשון',
כל זה קורה, כי בתהליך ארוך הפך הערך של ארץ ישראל […] למעין פֶטיש שמצדיק פגיעה בכל ערך אחר. […] במבט של 52 שנים ממעוף הציפור, נראה שדווקא לא כהנא צדק, אלא ליבוביץ צדק. השליטה ביו"ש אכן מפוררת את חישוקי החברה הישראלית, וכנראה גם את עצם יכולתה להתקיים כמדינה יהודית, או דמוקרטית.
 
בדיוק כך.
איחוד מפלגות הימין

הרב ליאור כהניסט, נעם פדרמן מאיים לטפל בשמאלנים.

rarara

אתמול נערכה האזכרה לרב מאיר כהנא. הרב דב ליאור, שנחשב אחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ניצל את ההזדמנות ויצא לאור ככהניסט.

נעם פדרמן מצידו אמר שהערבים הם דווקא לא הבעיה ושצריך לטפל בשמאלנים.

אל דאגה, לא רק שאיש מהם לא ייחקר בחשד להסתה, הם אפילו לא יסבלו מתגובות שליליות מסביבתם. ללא ספק, למדו כאן את הלקח מרצח רבין.