'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.

הרב אריאל מתיר כניסה לקודש הקודשים

שוחרי המקדש עולים מדרגה (כן, תרתי משמע, למה לא): עד עכשיו התפלמסו פוסקי הלכה האם מותרת או לא העלייה להר הבית תוך הימנעות מכניסה למקום בו עמד פעם המקדש (הר הבית גדול מתחום המקדש), שכן כולנו טמאי מת ואין פרה אדומה שתטהר אותנו. והנה מגיע הרב אריאל ומתיר כניסה לא רק להר הבית, ולא רק לתחום המקדש, אלא לכיפת הסלע, מקום קודש הקודשים עצמו, אליו היה נכנס רק כהן גדול ביום כיפור.

כמובן שיש איסור הלכתי חמור על הכניסה לשם, אבל הרב אריאל מצא פרצה: "דין כיבוש": "חשוב שלעיתים מזומנות יכנס אחד העולים לכיפת הסלע, במטרה מוצהרת כדי להוכיח בעלות יהודית על המקום ובכך לקיים מצות כיבוש". שימו לב עד כמה ההלכה גמישה אם רק רוצים. עוד מוסיף הרב ופוסק כי "מטרת העלייה להר כיום עניינה העיקרי הוא להגביר את העליה להר." עלייה לשם עלייה, מה יותר ברור מזה?

הרושם שעולה מדברים אלה הוא שאין כאן עניין אמיתי בשמירת ההלכה, ואפילו השאיפות הדתיות הלגיטימיות (לתפילה וכו') הן לא המניע המרכזי לעלייה להר. יש כאן עניין של הפגנת בעלות. של ריבונות. של לאומנות. נכון, הלאומיות היהודית אינה נבדלת לחלוטין מהדת היהודית. אבל כדאי לעשות סדר ולהבין מהו מרכז הכובד של השאיפה המתגברת לעלות להר. זו יותר לאומנות בתחפושת דתית מאשר דת, וככזו היא עוד ביטוי של תסכולה של הציונות הדתית מאבדן חלום א"י השלמה. הנושא הזה מורכב ורב צדדי, ואני בהחלט חושב שיש ליהודים זכות להתפלל על ההר, אבל האין הזעקות על פגיעה בזכויות הפולחן הדתי צריכות להיבחן גם על הרקע הזה?

הרב אריאל מורחק מהר הבית

אתר כיפה מדווח כי

המשטרה הודיעה היום (ה') לרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, כי הוא מורחק לצמיתות מהר הבית וכי מעתה ואילך הוא מנוע מלעלות אליו. ההוראה הגיעה לאחר שהרב אריאל ניסה לעלות אתמול, ראש חודש, להר הבית. הרב אריאל ציין כי הוראת המשטרה לא נומקה או הוסברה.

את הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש", אני כמובן לא מכיר, אין לי חיבה מיוחדת למערך אמונותיו, אבל להרחיק אדם דתי ממוקד אמונתו לצמיתות זו אכזריות איומה ומעשה שקשה להצדיק בדמוקרטיה. כל הסיפור על כך שאסור להתפלל בהר-הבית הוא בכלל מגוחך, ונדמה לי שיש גבול עד כמה צריך "להתחשב ברגשות" המוסלמים שם (כמו ברגשות מאמינים בכל מקום – דהיינו, יש לזה גבול הגיוני). אלא אם הרב אריאל עשה או איים לעשות משהו אלים בפירוש, הרחקתו ממוקד חייו הדתיים היא לדעתי מזעזעת וחייבת להתבטל.