הרב יצחק גינזבורג

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.

תורת המלך, סיבוב ב'

בג"צ דרש היום מהמדינה להסביר עד פברואר למה היא אינה מעמידה לדין את מחברי הספר 'תורת המלך' וכן הרב דב ליאור באשמת הסתה. בהרכב של שלושה שופטים, הנשיא גרוניס, המשנה לנשיא נאור והשופטת ארבל הוחלט לקדם את עתירתם של תנועות ואישים שונים (הזרמים הלא-אורתודקוסים, 'ציונות דתית ריאלית', קולך, מרכז הרצוג ללימודי יהדות, אסא כשר ועוד), שעתרו כנגד ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק. עוד נדרשת המדינה להשיב מדוע לא יושעה הרב דב ליאור לאלתר מתפקידו הציבורי עד לגמר הבדיקה וההליכים הפליליים והמשמעתיים.

העותרים טענו שהספר מסית בברור נגד לא-יהודים, ובמקרה זה ערבים. הם טוענים כי היועץ המשפטי לממשלה "קבע קטגוריה חדשה של הגנה מהסתה לגזענות והיא בירור הלכתי" – כלומר לכאורה משום שהספר עוסק בהלכה, בענייני דת, הוא לא יכול להיחשב הסתה.

נציג המדינה טען שאמנם המדיניות של היועץ היא "לנקוט בריסון כאשר מדובר בפרסומים שמסתמכים על מקורות דתיים[, אולם] בניגוד לטענת חבריי, ננקטת מדיניות של ריסון, אך אף אחד לא ייתן חסינות לרבנים או לכל אדם אחר מפני עבירה של הסתה לגזענות."

נותר להמתין לתשובתה הרשמית של המדינה.


דעתי: טוב שהיועץ המשפטי לממשלה נוקט בריסון כאשר מדובר בפרסומים דתיים. יש להתחשב במיוחד בחופש הדת, שנוסף על חופש הביטוי. ודאי שגם לזה יש גבול. באופן אישי נראה לי ש'תורת המלך' קרובה מאוד לגבול, אבל לא חוצה אותו. כלומר, אין כאן הסתה ברורה או בוטה לרצח. במקרה כזה עדיף שיתנו לאותם רבנים להביע את דעתם. זו דעה שמהווה (לצערי כמובן) חלק מהמרקם הרחב של היהדות. במסורת היהדות יש גזענות עמוקה ויש רצחנות פרועה, יש טמטום ויש כיעור ויש רשעות. זאת האמת העצובה וטוב לדעת את זה. עם זאת, בעוד שיש לאפשר לאותם רבנים לכתוב את דעתם, אין שום סיבה שהמדינה תמשיך לפרנס אותם. על המדינה להפסיק לממן בצורה כלשהי את ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר ולפטר לאלתר את הרב ליאור ממשרתו כרב של קריית-ארבע וחברון.

בלוג לרב יצחק גינזבורג

הרב יצחק גינזבורג הבין where it's at ופתח בלוג. בכך הוא מצטרף לרבים וטובים, ואפילו לכמה רבנים, כמו למשל ה"רב צעיר" הזה, או כמו למשל הרב מיכאל לייטמן, שגם לו יש בלוג. ומה בבלוג של גינזבורג? דברי הגות קצרים, כלומר הגיגים, שעוסקים כמובן בקבלה וחסידות. בכך הוא דומה מאוד ללייטמן, שבבלוגו מוצגים קטעים משיעוריו. בבלוג של הרב גינזבורג נטען שהוא כותב את כל הרשימות בעצמו, ונראה שהוא גם כותב אותן במיוחד לבלוג (שלא כמו לייטמן), אבל ממה שראיתי לא מדובר במאמרים מסודרים ובטח שלא בהצצה למחשבותיו האישיות של הרב, וזאת בניגוד לבלוג של "רב צעיר", שכן מביא דעות ומתייחס למציאות.

שתי דוגמאות מהבלוג החדש: הרב גינזבורג כותב על "תיקון מדינת ישראל בעשרה שלבים" (שבתחילתם על כולם לגלות אמון מלא בתורה, ובסופם כולנו חיים במדינת הלכה – אבל איך בכלל מגיעים לשלב הראשון???), או על "ארבעת המרכיבים של הדת העולמית" (שהיא, כמובן, "היהדות, עם 613 מצוות ליהודים ו-7 מצוות ללא-יהודים"). שנאמר, נו.

ב"אודות" כתוב ש

He is acknowledged by both the religious and academic communities as an integrator of the mystical tradition as has not been seen in Judaism for many generations.

יפה שלוקחים ברצינות גם את דעת האקדמאים.

אז מה אפשר לומר על תופעת הרבנים המבלגגים? שזה היה יכול להיות טוב, אם היה מדובר ממש בבלוג, ולא אתר תדמיתי שמכיל רשימות קצרות וסתמיות. כמו שזה, זה מזכיר יותר את "הבלוג" שפתח בנימין נתניהו. ניסיון כושל וחסר הבנה בנוגע לחוקי הז'אנר, שבהתאם לכך נקרא כמעט אך ורק על ידי הסורקים של גוגל. אבל אולי זו רק ההתחלה, וכל ההתחלות מגומגמות. אם הוא רוצה, יכול הרב גינזבורג לקבל עצות מתלמידו המוכשר ניר מנוסי, שהבלוג שלו בהחלט לא סתמי.