הרב יצחק גינזבורג

25 שנה לטבח גולדשטיין: על חשיבות הנקמה על פי הרב כהנא

היום מלאו 25 שנה לבוקר שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע יותר מ–120. לפני חמש שנים, במלאת 20 שנה לטבח, כתבתי מאמר למוסף הארץ בו ניסיתי לבאר את חשיבות הנקמה בתיאולוגיה של הרב יצחק גינזבורג, שכתב מיד אחרי הטבח מאמר המשבח את גולדשטיין ('ברוך הגבר'). לא ידעתי אז שחמש שנים אחרי כן אזדקק לעמוד על חשיבות מוטיב הנקמה בתיאולוגיה של הרב מאיר כהנא.

כפי שניתן לראות בתמונת גולדשטיין שתלויה בביתו של איתמר בן גביר מעל לדיוקן הרוצח נמצא הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", המסיים את דברי השבח של האל לגבי פנחס, שהוא כידוע הקנאי הארכיטיפי מספר במדבר. כלומר הפסוק מהלל מעשה קנאות, במקרה זה את מעשהו של גולדשטיין (כדאי לזכור זאת כשבן גביר אומר שהתמונה שם רק כי גולדשטיין היה רופא נחמד).

פעולתו של גולדשטיין והפסוק מתאימים שניהם לתורתו של הרב כהנא, ששמה את הנקמה כעיקר אמונה מרכזי. כפי שביארו אדם אפטרמן וגדליה אפטרמן במאמר מ-2015, כהנא האמין שהנקמה בגויים (בעיקר על השואה) הכרחית לצורך תיקונו של העם היהודי ואף תיקונו של הקב"ה. שניהם פגומים, נפולים, וזקוקים לנקמה על מנת לחזור לגדלותם.

"אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – והרי מי לא רוצה להחיות את אלוהים? לכן "מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה […] ויתור האדם על נקמה, פסול ותועבה הוא!" – לא מסובך. במקום אחר הוא כותב כי "רק הנקמה מוכיחה כי יש אלוהים בעולם".

בקיצור, הנקמה מצווה גדולה. כפי שמבארים האחים אפטרמן במאמרם, כהנא האמין שמדינת ישראל קמה מתוך חטאי הגויים, על מנת שיתאפשר לעם היהודי לבצע בהם נקמה ולרפא את אלוהים (כלומר ההפך מתורת הרב קוק, על פיה מדינת ישראל קמה כאתחלתא דגאולה מתוך עוצמת האל).

על פי כהנא תפקיד המדינה הוא לנקום, ובראש ובראשונה לטהר את ארץ ישראל מלא-יהודים. "היום, שאכן החזיר אותנו הקב"ה בחסדו לארצנו ולשלטוננו, שוב עלינו להשתתף אתו במחיית עמלק", ועמלק הוא כל מי שנלחם ביהודים. ועל פי כהנא ממילא כל לא-יהודי בארץ צריך לגרש או להרוג על פי מצוות "לא תחנם".

אז הנה בתמצית תורתו של הרב כהנא, ואם בן ארי, בן גביר, גופשטיין ומרזל, שמגדירים עצמם תלמידיו של הרב כהנא, הם תלמידים נאמנים, זה מה שהם ירצו לעשות אם רק יהיה להם הכוח. יחד עם תורת הגזע שכהנא הציע, מדובר בשני מרכיבי היסוד של האנטישמיות הנאצית: גזענות, והשמדה. במילה: ג'נוסייד. נדמה לי שיואב קיש וניר ברקת כבר אמרו שאם לא תהיה ברירה גם הכהניסטים יכנסו לממשלת הליכוד. עד לכאן הגענו.

Capture

דבר תורה של הרב גינזבורג, ישיבת פרי הארץ, רחלים

captureלקראת סוף השבוע (בכל זאת, כבר רביעי) דבר תורה (תישארו עד הסוף, לא תצטערו) מאת הרב יצחק גינזבורג (תורת המלך, ברוך הגבר):
 
"סוס בגימטריא זה המדינה". לא חשבתם על זה, נכון? אז הנה. כבר מעניין. עכשיו, את הסוס צריך להרוג. "אני לא רוצה לנשוך, להרוג, את האנשים – רק את הממסד" אומר הרב גינזבורג. את הישראלים – לא להרוג. את הממסד – להרוג. עד כאן הכל מובן?
 
עכשיו, "הנושא שלנו הערב הוא חובת מחאה". חייבים למחות. זאת מצווה. כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עושה דבר רע. זה לא הרב גינזבורג, זה התלמוד. "הוכח תוכיח את עמיתך". זה גם לא הרב גינזבורג, זאת התורה. אז מצווה.
 
עכשיו ציטוט ארוך: "הסוס שלנו היום עושה דם יהודי הפקר, לכן צריך לפגוע בסוס. כנגד זה צריך יהודי כזה שמפקיר את עצמו, נקרא הפקרות דקדושה – מפקיר את הדם שלו (את הדימוי שלו, כאשר מוחה בסגנון שאינו 'פוליטיקלי קורקט') בשביל הערבות של 'כל ישראל ערבין זה בזה'."
 
פירוש: המדינה שלנו נותנת ליהודים להירצח. לכן צריך יהודי שמפקיר את עצמו, שמסכן את התדמית שלו כשהוא מוחה באופן לא תקין, למען הכלל.
 
למשל, כמו שמשון. "הוא גם אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". הוא הולך והורג המון פלישתים, ומשלם על כך בחייו. אבל הוא גיבור. זה דומה למי שלוקח ערבות על היהודי ש"נמצא בסכנת פיגוע בדרך". מבינים? צריך למחות כמו שמשון, כי זו פירושה של ערבות עם מי שבסכנת פיגוע.
 
מתי יש למחות? "על מה הרבי [מליובאוויטש] אמר שיש "חובת המחאה"? הרבה דברים, ואחד מהם חוק מיהו יהודי. גם שלמות הארץ, גם פיגוע – יש חובת מחאה." אם יש פיגוע, יש חובת מחאה. ואם מחית, "אתה הרווחת שלא תענש על הערבות" – מי שמוחה לא נענש. הוא את שלו עשה.
 
אז מה עושים? "הטיפול היחיד שיכול כאן לעזור מיד – טיפול נמרץ, מידי – אך ורק פעולות תגמול כואבות".
 
עד כאן לשון קדשו. והאמת והשלום אהבו.
 
את כל זה מלמד הרב גינזבורג יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד בו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018. הוא נושא את דבר התורה הזה ברחלים. בישיבת 'פרי הארץ'. באוקטובר אותה שנה, אחרי עוד פיגוע בו נרצחים זיו חג'בי וקים לבנגרונד באזור התעשיה ברקן שבשומרון, יוצאים על פי החשד חמישה מתלמידי הישיבה וזורקים סלעים על המכונית בה נסעה עיישא ראבי.
 

 

ואם אני הייתי יכול לסכם לכם את כל זה בקלות איך זה שהשב"כ ומשטרת ישראל לא יכולים, ואיך זה שהרב גינזבורג עדיין לא נחקר על הסתה?

הארכת מעצרו של מאיר אטינגר

המדינה האריכה את מעצרו המנהלי של מאיר אטינגר בעוד ארבעה חודשים, והוא שובת רעב כבר 14 יום. שני דברים על זה:

* מעצרים מנהליים מהווים מהלך אנטי-דמוקרטי. גם מי שמוכן להצדיק אותם כעניין של חירום לטיפול בפצצות מתקתקות, לא יכול לתרץ הארכת מעצר שכזה בחודשים רבים. אם יש ראיה כנגד אטינגר, העמידוהו למשפט. אם אין, ישוחרר. הדברים חלים באותה מידה על העיתונאי מוחמד אלקיק, השובת רעב מזה 70 יום במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ונשקפת סכנה לחייו.

* אשתו של אטינגר: "כל הרעיונות שלו הם בהתייעצות עם דעת תורה, בעיקר של הרב יצחק גינזבורג ממנו הוא יונק את הרעיונות שלו ומנסה להיות השופר שלו."
ספרו לי עוד על כמה צעירי הגבעות לא מושפעים מרבנים.

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

2014-10-11_224356

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.

מתקרבים לגינזבורג, כבר אמרנו?

"אם כעת נוהגים לשלוח חיילים חפים מפשע למלחמות מסוכנות, נעדיף לפגוע במחפים על פשע, וגם באלה שעל הגבול בין להיות חפים מפשע לבין מחפים על פשע (כמו תינוקות בני משפחת הרשעים, שאמנם כעת חפים מפשע אבל כמעט בודאי יגדלו להיות מחפים על פשע). פגיעה בהם תביא לריווח לא רק בטווח המיידי – בו הכרח שתהיה פגיעה בחפים מפשע – אלא גם בטווח הרחוק."

הרב יוסי אליצור ממליץ לפגוע בתינוקות פלסטינים. כן, זה אותו רב שכתב את 'תורת המלך'. תוצרת יצהר, אלא מה. הבעיה, כפי שכותב אורי משגב. היא שבשבועיים האחרונים אנחנו שומעים לא מעט הצעות שמתדמות לדבריו של אליצור, על הצורך בתגובה "לא מידתית", הענשה קולקטיבית, ניתוק חשמל ומים, "יחטפו-יחטפו" ועוד שלל הצעות וססמאות חינניות שכאלה.

הזהרו רבותי, אתם הולכים ומתקרבים למי שחשבתם שהוא האחר המכוער של המחנה הציוני-דתי (או הימני), למי שאהבתם להצביע עליו מרחוק ולרחוץ בנקיון כפיים כאילו הוא לא שייך, כאילו הוא לא אתם.

חרד"ל מתקרב לגינזבורג

לפני שבועיים התראיינתי באנגלית לעיתונאי מסוכנות ידיעות זרה. הנושא: גוש אמונים ותג מחיר. חלק הארי של הראיון התמצה בניסיון שלי לשכנע את המראיין שמדובר בקבוצות שונות, חברתית ואידיאולוגית, שהקשר ביניהן רופף במקרה הטוב. אלה בתי מדרש שונים, מטאפורית ומילולית, כאשר הראשון נשען על עיבוד פוליטי לתורותיו של הרב קוק, ואילו השני יוצא מתוך הגותו והנהגתו של הרב יצחק גינזבורג, שבעצמו מגיע מחב"ד. כפי שראינו לאחרונה בסקר שבוצע באונ' אריאל, הזיהוי השגוי הזה הוא לא נחלתם של עיתונאים מחו"ל בלבד, אלא של רוב הציבור בארץ.

והנה, ביום שישי זה בעלון בית הכנסת 'עולם קטן', כנראה עלון בית הכנסת הפופולרי ביותר כיום, מפרסם העורך, יוסף רוסו, את הפסקה המטורפת להלן. רוסו הוא חרד"ל נאמן של הציונות הדתית, ואפשר לומר שהועדה הרוחנית של העלון, שמאשרת את תוכנו, מורכבת מהרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. ללא ספק, בדבריו אלה הוא מתקרב מאוד לתפיסה הגינזבורגית. גם הרצון לנקמה, גם הדגש על חוסר מידתיות, על פראיות חסר רסן ומתפרצת שלכאורה דווקא היא התגובה החכמה, גם הדיבורים על כך שמדובר בשיעור שעם ישראל צריך ללמד את העולם, וכמובן עטיפת כל האלימות המשתוללת הזאת כאהבת ישראל וסולידריות.

אני לא טוען שיש כאן זהות מוחלטת, בהחלט לא. אבל קרבה רעיונית יש ויש. תנועה מהחרד"ל אל מעיינות 'עוד יוסף חי', וגמיעה לא זהירה של הסגנון המתקתק והתוכן הארסי. מתיחת הזהות בין אלימות לאהבה, הרעיון שליהודים לא רק מותר אלא אף חובה להתנהג בפראיות ברוטלית, התפיסה שעל ידי זה הם מלמדים את העולם ואת עצמם ערכים ומפגינים סולידריות, הדיבור הנונשלנטי על "ממלכה ישראלית"… מישהו כאן קרא את 'תורת המלך' ומירקר לעצמו פסקאות נבחרות.

2014-06-18_2209362

הרב גינזבורג נותן לגיטימציה להשתוללות

במוסף 'צדק' של מקור ראשון (גיליון 872, 25.4.14, עמ' 1-2) מפרסם יהודה יפרח חלקים מדרשה שנשא הרב גינזבורג בפסח האחרון. בדרשה כפי הנראה מסביר הרב מדוע תלמידי הישבה ביצהר, הישיבה אשר הוא נשיאה, מבצעים פעולות תג מחיר. הוא לא מגנה את הפעולות, ולמעשה נותן להן לגיטימציה. על פי הציטוטים שמביא יפרח, מסביר הרב גינזבורג שהישיבה שלו בעצם מולידה את עם ישראל מחדש:

התופעות של החבר'ה הטובים שעושים כל מיני מעשים, אלו סימנים של חבלי לידה. יש רחם – בכל אתר במדינה ייתכן שיש רחם שמוליד ראש חדש, אבל כאן ביצהר יש רחם מיוחד, זו הישיבה, והמטרה של הרחם היא שיוולד ממנה עם חדש. […] אנחנו באמצע תהליך לידה ויש חבלי לידה – וחבלים זה 'גויישקייט' ['גוי-יות', מהות של גויים – ת.פ.], זה 'גוי מקרב גוי' [דברים ד, לד: יציאת עם ישראל מתוך העם המצרי – ת.פ.], ולכן עושים מעשים שהם כמו גויים, מקריבים קורבנות בחוץ ועושים כל מני מעשי גויים. […] יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. אלו צירים נטו, חבלי לידה. הוא משתחרר מהשיעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד. אף אחד לא ואמר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכרגע הבחור נולד, כמו שאמרנו, כשנולדים קצת משתוללים, כמו גוי, שזה הצירים.

יפרח מפרש את דבריו של הרב גינזבורג כמתייחסים למעשי 'תג מחיר', ולדעתי זו אכן הפרשנות המתבקשת. כאמור, הרב ג' נותן למעשים הללו לגיטימציה: הם חלק אינטגרלי בתהליך ההתפתחות של תלמיד הישיבה, של יציאתו מעבדות לחירות. כמו שאומרים, זה לא באג, זה פיצ'ר.

ושימו לב למשותף בין הדברים האלה לבין מה שכתבתי במאמרי על הגותו של גינזבורג לפני חודשיים: האלימות כמשהו טבעי, מתפרץ בספונטניות, שלא ממש צריך או ראוי לרסן אותו. היהדות המתחדשת (זו שישיבתו של הרב ג' מפתחת) גם היא כמשהו טבעי, אורגני, מתפרץ, משתחרר. עם כל הדיבור כאן על מעשי "גויים" נראה שעל פי הרב גינזבורג יש קשר הדוק דווקא בין היהדות לאלימות.

לצערי המאמר של יפרח טרם עלה לרשת.