הרב יהושע פפר

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

מעשה באשה וחלוק – סרטה של נורית יעקובס-ינון

אתמול בערב השתתפתי בערב שהתקיים בבית אבי חי ושהוקדש לסרטה של נורית יעקובס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק'. הסרט מעלה את בעיית הטבילה של גיורות מול שלושה דיינים, בעירום + חלוק במקווה. השתתפו בערב, משמאל לימין בתמונה, הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, אני, הרב והדיין יהושע פפר, נורית יוצרת הסרט, והנחתה את הכל גל גבאי המעולה.
 
באופן מובן, הרב פפר, שאני מעריך אותו על שהגיע לדבר מול קהל לא אוהד, ייצג את עמדת ההלכה השמרנית, וטען בתוקף שאי אפשר לשנות את המצב ושאין דרך להתגייר לבד מטבילת אישה מול שלושה גברים. ההלכה היא ההלכה, המדרון הוא חלקלק, ומי שלא מאמין בתקפותה הנצחית של המסורת, או מלומד בדרכי ההלכה, ממילא לא מבין את העניין.
 
הרבנית עו"ד ד"ר טיקוצ'ינסקי, שדווקא מלומדת בדרכי ההלכה, ייצגה את ההלכה הפתוחה יותר לשינוי וביקורת, והזכירה מאמר חשוב שהיא כתבה כבר לפני כמעט עשור. במאמר היא הציגה פתרונות הלכתיים למצב שהוא לדעתה לא טוב ולא מחויב המציאות. על פי טיקוצ'ינסקי לא מדובר במסורת קבועה, ועד לפני מאה-מאתיים שנה נשים הטבילו גיורות (היא הציגה, למשל, תעודת גיור של אישה מצרפת שנשים הטבילו אותה). לדידה ניתן הלכתית לאפשר גיור שבו גברים נמצאים מחוץ לחדר והבלנית מפקחת על הטבילה.
 
אני ביקשתי לעמוד על המימד המגדרי של העניין, ולא רק ההלכתי. המקווה הרי הוא כיום מציאות הלכתית מחייבת וחודשית רק עבור נשים. מכל הטומאות שמוזכרות בתורה ואצל חז"ל – זב, מצורע, זרע וכו' – רק טומאת הנידה נשארה רלוונטית לחיינו. למה? מנקודת מבט חוץ-הלכתית, לא-אמונית, אפשר לשאול האם העובדה שרק גברים פסקו הלכה במשך אלפיים השנים האחרונות הביאה לכך שטומאות שקשורות לגברים נעלמו, והטומאה שקשורה לנשים לא רק נשארה, לא רק התעצמה, אלא הפכה לסמל. מי שלא מקבל את הדוֹגמה על פיה כל פיתולי ההלכה ירדו קומפלט מהר סיני יכול לחשוד שזה לא במקרה.
 
מנקודת מבט פנים-הלכתית, כן-אמונית, צריך לשאול איך טבילת אישה עירומה + חלוק במים, מול שלושה גברים שעומדים מעליה, נכנסת איכשהו בגדר כלשהו של "צניעות"? במסורת שבה ה"צניעות" מועלית על נס, שבה שירת נשים נחשבת סכנה להרהור חטא ומתקיימים דיונים מלומדים על עובי הגרביונים עבור ילדה בת שלוש, האם הגיוני שמוסד הגיור ייראה כך? שוב: מנקודת מבט *הלכתית ואמונית דווקא*, האם עולה על הדעת שהמסורת שלנו, שכמעט אובססיבית בקשר למיניות ולהסתרת נשים, תאפשר לשלושה גברים להתבונן באישה יורדת לבריכת מים כשלגופה חלוק בלבד? הדיסוננס המזעזע הזה מעורר לכל הפחות תחושות מוזרות, ולכל היותר חשד באשר למוטיבציה, ואולי חלילה ליושרה, של הפוסקים.
haluk