הרב חיים נבון

הרב חיים נבון והכיבוש הנאו-ליברלי של הציונות הדתית

Captureמאמר קצר שמכה כברק. חנה פנחסי משווה בין המאמר של הרב חיים נבון "על אחווה ואחריות: מבט יהודי על השוק החופשי" מהגיליון האחרון של השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות – Hashiloach, עם מאמר אחר, שנבון עצמו כתב לפני 15 שנה תחת הכותרת "לשאלת תפישתה הכלכלית של התורה". מסתבר שלפני לא יותר מדי זמן נבון החזיק בתפיסות סוציאליסטיות למדי.
אז נבון כתב כי "ההלכה מגבילה את התחרות, כדי לתקן את תוצאותיה, ולהגן על החלשים יותר, שאינם מסוגלים להצליח בתחרות חופשית"
ועוד כתב: "בשוק חופשי אנשים אמנם נותנים צדקה, אך התנהלותם בתחום הכלכלי היא אנוכית במוצהר […] זו אינה דרכה של תורת ה'".
כיום נבון עובד בקרן תקווה ישראל, אולי השופר המרכזי (בוודאי העשיר ביותר) של עמדות שמרניות חברתית וליברליות כלכלית בישראל, ובעצמו מהווה את אחד הקולות הבולטים של הציונות הדתית הרפובליקאית. איך שכוחות השוק עובדים, בחיי.
שתי נקודות עולות מתוך כך:
1. ראשית, זוהי ראיה מרהיבה לשינוי הקיצוני שהתחולל בקרב האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של הציונות הדתית בעשור האחרון. מתנועה בעלת קו סוציאל-דמוקרטי מובהק היא הפכה לחזית הנאו-ליברליזם, שלא לומר ליברטריאניזם. זה כשלעצמו מראה עד כמה מדובר באופנה, ולא בתפיסה מבוססת.
2. השימוש הבומבסטי, שבדיעבד מתגלה כמופקר, בהכרזות כמו מה ש"ההלכה" מצווה והקביעות באשר ל"דרכה של תורת ה'" צריך להזכיר לנו שכל שימוש של רב במונחים האלה צריך להילקח במידה של ספקנות בריאה וחצי חיוך. 15 שנה וכבר ההלכה השתנתה, ודרכה של תורה הפכה לרחוב מילטון פרידמן. כי למה לא.

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:
 
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
 
הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.
 
אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.
 
ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

רבנים נגד הרבנות

קריאה על הסדר במוסף 'יומן' של מקור ראשון:

חגי סגל: "הרבנות הראשית היא גוף חולה, אטום לסביבה, ובעל השפעה קטלנית על דימוי היהדות בישראל. […] רבים מתלמידי הרב קוק מתקשים לראות בהתרסקות הרבנות הראשית. בסוף גם הם יבינו שאין ברירה."

הרב חיים נבון: "הגיע הזמן להעלות את השאלה האם הרבנות צריכה לנהל באופן ריכוזי את שרותי הדת. […] כדאי מאוד להפריט את שירותי הדת."

הרב נחום רבינוביץ': "אין שום דין שקובע שהרבנות הראשית תקבע את ההלכה לכולם. […] רבנות שלא מטפלת בבעיות העיקריות, היא חושבת שלא יבואו איתה חשבון?"

כבר שנים שאני מצביע על הסיאוב והאטימות של הרבנות, קורא להוציא מידה את הכוח המונופוליסטי על שירותי הדת במדינה, כותב על הנזק שהיא מעוללת ליהדות בארץ, מנבא שלא יארך הזמן לפני שהמוסד המעוות הזה יאבד לגיטימציה אפילו בקרב המגזר האחרון ששמר לו אמונים, הציונות הדתית.

אז כן, אם אתם שואלים אותי, נחמד לראות את העמדות ה"שערוריתיות", ה"לא הלכתיות" וה"כופרניות" שלך הופכות למובן מאליו החדש. נחמד מאוד.

הרב חיים נבון על הפרדת דת והפרטת דת

in-God-we-trust

הרב חיים נבון כתב מאמר (מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' האחרון) על יחסי דת ומדינה בישראל, בו הוא מחד מדגיש את חיוניות אי-הפרדת דת ממדינה בישראל, ומאידך קורא להפרטת שירותי הדת, דהיינו לסיום ההגמוניה האורתודוקסית מטעם המדינה.

לגבי אי-הפרדת דת ממדינה, אני מסכים איתו. צריך להבין: יש מודלים רבים של יחסי דת ומדינה, וגם במדינות שנחשבות בהחלט ליברליות (כמו אנגליה, שוודיה, גרמניה) ישנה כנסייה רשמית או מימון של שירותי דת. זה מקובל. נבון מוסיף וטוען נכונה לדעתי שההפרדה בין דת ומדינה עבור הדת היהודית עוד קשה יותר מעבור הנצרות, דווקא משום אופייה האתני-לאומי של היהדות, לעומת אופייה האוניברסלי ובד בבד פרטי-סובייקטיבי של הנצרות. זה כמובן לא אומר שמדינת הלכה באה בחשבון. זה אומר שתמיכה ואכיפה של מוסדות דת ושל מנהגים (חגים, תכני לימוד) מסויימים של הדת אינה סותרת בהכרח משטר דמוקרטי-ליברלי, וייתכן שאף רצויה.

לגבי הפרטת שירותי הדת, לפחות במובן של סיום הכפייה האורתודוקסית, אני ודאי מסכים, וכל מאמר של רב אורתודוקסי התומך בכך הוא מבורך. אמנם, הרב נבון מבסס את נימוקיו כאן התפיסה הקפיטליסטית הבסיסית ועל ההנחה ששליטה ממשלתית בגוף ציבורי מתגלה בדרך כלל כבלתי-יעילה, ואף מתדרדרת לשחיתות. הוא גם מרגיע את קוראיו וחוזה שגם במקרה כזה רוב אזרחי ישראל היהודיים יהיו מעוניינים ממילא עדיין בשירותי הרבנות האורתודוקסית: "אם אנחנו מאמינים שה'סחורה' הרוחנית שלנו היא הטובה ביותר – ואני ודאי מאמין בזה – אין לנו מה לפחד מתחרות, ואין לנו שום סיבה להסתתר מתחת לסינורה של המדינה."

יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שלא (לדעתי חלקים ניכרים מהציבור יבחרו אחרת, ודאי ככל שיעבור הזמן), אבל גם אם כן, הייתי שמח אם במקום נימוקים תועלתניים היה הרב נבון מציג עמדה עקרונית ובהירה: למדינה אסור לכפות חוקי דת על איש, נקודה. בין אם זה יעיל ובין אם לא, דת הנכפית על אדם ריקה מערך. למעשה, יש לה ערך שלילי. אני מחכה לרב שיצעק את הדבר המובן מאליו הזה לדעתי.

דת ומדינה בישראל – הספר

לאחרונה יצא ספרם של הפרופסורים דני סטטמן וגדעון ספיר על "דת ומדינה בישראל" (הוצאת אונ' חיפה וידיעות ספרים). באווירה הכל כך עמוסה ומתוחה בנושא זה בישראל, קשה להאמין עד כמה השיח בעיני דת ומדינה בישראל הוא דל, ואני לא מתכון רק לרמת הטיעונים. פשוט כמעט שלא יצאו ספרים בנושא. על כן ספרם של סטטמן וספיר הוא חיוני ומבורך. טרם קראתי אותו, וכשאקרא ודאי אכתוב עליו. בינתיים הנה ביקורת של הרב חיים נבון שהתפרסמה עליו היום באתר 'מידה'.

36200049013b

איך דווקא דתיים שוכחים את מעמדה המיוחד של הדת

הרב חיים נבון התייחס הבוקר בסטטוס שכתב לתרעומת שהועלתה על דבר תשדירי ספירת העומר שמשודרים כחלק ממהדורת החדשות בערוץ הראשון ומספרים לצופים אילו מעשים מותרים ואילו אסורים במהלך העומר. על פי נבון המתלוננים "כלואים בקונכייתם הנאורה ובטוחים לחלוטין שהם העולם כולו", בעוד שלמעשה "יש בישראל הרבה-הרבה אנשים שספירת העומר חשובה להם הרבה יותר מאשר, נאמר, ההופעה של הרולינג סטונז. אתם יודעים מה? אפילו יותר מהעדכון היומי על מזג האוויר."

אני רוצה לחרוג מעניין ספירת העומר (לי אין בעיה עקרונית עם העניין, למרות שהביצוע הנוכחי פטרוני ומעורר אנטגוניזם), ולנצל את ההזדמנות ולהתייחס להשוואה שעושה כאן הרב נבון, מפני שהיא נפוצה, ודווקא מפי שומרי מצוות. דהיינו, נוהגים להשוות חוקים הנוגעים לענייני דת לחוקים אחרים, אירועי דת לאירועי ספורט, ושידורי דת ל'אח הגדול' (או במקרה זה ל'רולינג סטונז').

כתבתי *דווקא* שומרי מצוות מפני שהייתי מנחש ש*דווקא* הם יבינו שדת היא תחום שונה ומיוחד במרחב הציבורי. זה לא פשוט עוד אחד מהדברים "שהציבור מתעניין בהם" או עוד אחד מהחוקים שנכפים על הציבור. זה לא ספורט או תרבות או מוזיקת פופ או מזג האויר. זו דת, וחופש דת הוא תחום מיוחד במשפט הדמוקרטי. לא בגלל שדת אינה חשובה, אלא להפך, כי היא חשובה במיוחד. כי דת, או החוסר-בדת, הם חלק מהותי מהזהות שלנו. וזה אומר שאי אפשר פשוט להשוות אותה לתחומים אחרים ולומר שזאת לא בעיה, למשל, שמשדרים את ספירת העומר, כי מדווחים גם על נינט. נינט חשובה הרבה פחות לזהותם של הצופים מאשר ספירת העומר. לכן העניין כאן הרבה יותר רגיש, וטוב שכך.

מתי שומרי מצוות נזכרים שלדת יש מעמד מיוחד ולכן אין לכפות עניינים הנוגעים לה על הפרט? בדרך כלל כשהכפייה היא לכיוון שלהם. משירת נשים ועד גיוס לצה"ל, נזעקות קבוצות שונות מבין הציבור הדתי ומוחות שמדובר בהפרה של זכויותיהם הדתיות. לעיתים בצדק. אז שום אין בעיה לשום שומר מצוות להבין שדת היא תחום מיוחד, שיש עליו הגנות מיוחדות בחוק. ו-ב-צ-ד-ק.

לכן מה שכתב הרב נבון חותר תחת האינטרסים שלו. משל למה הדבר דומה? לקהילה יהודית שתידרש על פי חוק אירופאי חדש לא למול את בניהם. אותה קהילה תתנגד לכפיית האיסור הזה בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם גם מנועים על פי חוק לכבות סיגריות על התינוק שלהם, אז מה הבעיה? למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מילה קשורה לדת, וכיבויי סיגריות אינו. התערבות בפרקטיקה דתית היא משהו שהחוק בדמוקרטיה מגן מפניו (לא בכל מחיר כמובן).

עוד דוגמא: קהילה יהודית שתידרש על פי חוק לא לקיים בבריכה בישוב שלה הפרדה בין המינים (נאמר שהמחוקק טוען שזה מפלה נשים לרעה). אותה קהילה תתנגד לכפייה של רחיצה משותפת בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם מחוייבים במציל, אז למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מציל לא קשור מבחינתם לדת, ושחייה מעורבת כן. אין החוק ההוא מכשיר את החוק הזה.

בקיצור, יש הבדל מהותי בין מנהגים דתיים לבין חלקים אחרים מהמרחב הציבורי. כך לגבי שומרי מצוות, וכך לגבי חילונים. אין לכפות לא על אלו, ולא על אלו. ואי אפשר לקבל רק את הזכויות של המעמד המיוחד של הדת בלי החובות.

עדכונים מחזית ברית הזוגיות

אחרי ההכרזה המרעננת מצד הרב מלמד, עוד כתבו בסופ"ש זה הרב חיים נבון, הרב יובל שרלו והרב בני לאו בעד כינון סוג מסויים של ברית זוגיות. מסתמן מומנטום חיובי לעניין.

הרב נבון כותב ש"כרב, מצער אותי שזוגות מגיעים אליי רק משום שהם חייבים. אני מאמין שהם היו באים אליי ואל חבריי גם מרצונם החופשי. אני מניח גם שבסופו של דבר יהיו במדינת ישראל נישואים אזרחיים. השאלה היא האם זה יקרה רק אחרי שנצליח להשניא על חצי העם את הנישואים כדת משה וישראל." (מתוך הטור שלו, 'טיפול נקודתי', במקור ראשון)

הרב שרלו מבקש למנות ועדה של אנשי מקצוע שתנסח את החוק, ומזהיר שיש להבין ש"שימוש בכוח המדינה כדי לעצב את הציבוריות הישראלית נעשה קשה יותר ויותר, והוא מתקדם למצב בו הדבר יהיה בלתי אפשרי." (מתוך הטור שלו בעלון בית הכנסת 'שבתון')

הרב לאו כותב שהוא "מחפש ניסוח הולם לחקיקה […] שיותר את מושג הנישואים על פי פרשנותו ההלכתית (כדת משה וישראל) וישחרר את מי שאינו חפץ או יכול להינשא כל לקיים מסגרת חיים משותפת המוכרת על ידי המדינה." (במוסף 'צדק' במקור ראשון).

ובטור שלו במוסף 'ערב שבת' של מעריב כותב יאיר שלג מילים נכוחות וחשובות על הנושא: שימו לב להבחנה בין עיצוב המרחב הציבורי לבין התערבות בחייו של הפרט, לדחיית ההתנגדות הידועה בשם "רשימות יוחסין", ולאתגר שהוא מציב בפני ההלכה:

2013-11-16_194556