התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.

 

המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.

 

אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."

 

שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:

 

הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.

 

כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.

 

משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.

 

ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.

 

בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.

 

שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.

 

לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.

 

לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

הרב ליאור כהניסט, נעם פדרמן מאיים לטפל בשמאלנים.

אתמול נערכה האזכרה לרב מאיר כהנא. הרב דב ליאור, שנחשב אחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ניצל את ההזדמנות ויצא לאור ככהניסט.

נעם פדרמן מצידו אמר שהערבים הם דווקא לא הבעיה ושצריך לטפל בשמאלנים.

אל דאגה, לא רק שאיש מהם לא ייחקר בחשד להסתה, הם אפילו לא יסבלו מתגובות שליליות מסביבתם. ללא ספק, למדו כאן את הלקח מרצח רבין.

הרבנים מאחורי יגאל עמיר

לאחרונה ראה אור ספרו של דביר קריב, "יצחק: רצח רבין, הסיפור שלא סופר", שבעיקר מספר על החקירה שערך קריב, אז עובד החטיבה המודיעינית בשב"כ, ליגאל עמיר. אותי עניין בעיקר האם יש בו גילויים חדשים על הקשר, או חוסר הקשר, בין עמיר לרבנים שונים.

ובכן, על פי קריב עמיר טען שלא קיבל היתר בישירות מאף רב, אבל "ידע שזה מה שהם חושבים ולכן נכון שיפעל", מצד שני, קריב מצטט מספרו של כרמי גילון שבו עמיר מצוטט כאומר ש"ללא פסק הלכה או פסק דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים הייתי מתקשה לרצוח. אם לא היה לי גב… לא הייתי פועל".

על פי קריב עמיר הבין לפחות משלושה רבנים שעל רבין חל דין רודף. הראשון, לטענתו של עמיר, הוא הרב דוד קב, מבכירי הרבנים של ישיבת 'כרם ביבנה', שבה עמיר למד. על פי קריב עמיר הבין מתשובתו של קב לשאלתו בעניין, הגם שלא היתה מפורשת, שעל רבין חל דין רודף. (כמובן, יכול להיות שעמיר הבין לא נכון).

שם נוסף שהזכיר עמיר הוא הרב שמואל טל, ראש ישיבת 'תורת חיים', אז בנווה דקלים. גם כאן לא היתה תשובה ישירה אבל טל מלמל משהו כמו "תהיה זו מצווה", אבל אחר כך אמר "אל תעשה את זה, אסור לעשות את זה".

הרב השלישי שעמו התייעץ עמיר היה הרב משה צוריאל מישיבת 'שעלבים'. דביר לא מפרט מה דובר שם.

לא חייבים להניח שעמיר לא היה פועל אם לא היה מקבל היתר הלכתי. מצד שני, האווירה באותם ימים היתה אלימה מאוד. מספיק להזכיר מכתב רשמי ששלחו הרבנים דב ליאור, דניאל שילה ואליעזר מלמד בפברואר 1995 לארבעים רבנים אחרים ובו שאלו מה דינה של "הממשלה הרעה הזאת", והאם יש להזהירה שאם תמשיך "יהיו חייבים על פי התורה להחיל עליהם את דין ההלכה היהודית, כדין מוסר שמוסר נפשות יהודים וממונם לידי גויים" (זה לא מכתב פומבי – אני מביא אותו כדי להצביע על השיח שרווח). קריב מביא עדות שהרב שמואל דביר קרא מפורשות להרוג את רבין.

גינוי לא יספיק – יש לטפל במקורות הטרור היהודי

המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו הלילה למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

לא, זאת לא "היהדות" וגם לא "הדת". זו עמדה פרשנית מסויימת של כתבי הקודש, בתוספת לאומנות קיצונית. בכל המקרים שהיו, ובאלה שעוד חלילה יבואו, מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, "המערבי" לכאורה, שיש לדחות. לזה מוסיפים שובניזם לאומי מהזן הנחות ביותר.

את המצפון דוחים בשם הדת, מבלי להבין שהמהלך הזה עצמו הוא מודרני. מבלי להבין שבדת מסורתית דרך ארץ תמיד נחשבה לחלק אינטגרלי מרצון ה', וההלכה תמיד ניהלה דיאלוג עם המציאות. קוראים לזה פונדמנטליזם, והוא דומה למדי בכל הדתות.

קל מאוד לגנות רצח של תינוק אבל כנגד תופעות כאלה לא מספיק גינוי. על רבנים שרואים בכך רוע לצאת כנגד הרבנים המעודדים פרשנות דתית כזאת ופעילות כזאת. לצערי הרב הבעיה אינה מסתכמת בבנצי גופשטיין. לא תפתרו את הבעיה גם אם תשליכו את כולה לפתחו של הרב יצחק גינזבורג ובית מדרשו. הבעיה היא רבנים ציונים דתיים בכירים ומשפיעים.

כאשר הרב דב ליאור קובע ש"צריך לשאוף לניקיון ארצנו כולה [מערבים]", כאשר הרב אליקים לבנון קובע ש"כל ערביי ישראל חשודים בהשתייכות להגדרה זו [=רוצחים]", כאשר הרב שמואל אליהו אוסר להשכיר דירות לערבים, כאשר הרב ישראל רוזן קובע שיש לחמש "כל בחור וטוב לנשק להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות" – וכאשר אמירות אלה לא זוכות לתגובה של גינוי נחרץ – הבעיה היא בלב לבה של הציונות הדתית.

לכן האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא בשלב ראשון הוקאתם הפומבית של רבנים שכאלה, או לכל הפחות התייצבות תקיפה כנגד דבריהם. שנית, יש לקבוע באמירה ברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה.

יש לדחות את הפונדמנטליזם הרצחני בברור ובפומבי ויש לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

החרד"ל וההר

אתמול כתבתי בפייסבוק כך:

פשוט להתמוגג. המחלוקת על העלייה להר הבית קורעת את החרד"ל מבפנים: רבני הר מור נגד הרב דב ליאור, שטבון והגר נגד בן ארי ומרזל. העניין מאוד אידיאולוגי-תיאולוגי ולא רק הלכתי-טכני, ולא יכולה להיות עליו פשרה: עבור הרב טאו ולוויניו הר הבית הוא מחוץ לתחום עד בוא המשיח. זו העמדה החרדית המסרותית והקונצנזואלית שבזמנו החזיקו בה הרבנים קוק, האב והבן. הרב ליאור, כמו עוד כמה עשרות רבנים ציונים דתיים מתונים יותר, פרסמו החל מאמצע שנות התשעים פסיקות על פיהן מותר ואף רצוי לעלות,ך בניגוד גמור למסורת ההלכה. שני הצדדים רואים בעניין נקודת משען מהותית שנוגעת ליסודות אחיזת עם ישראל בארצו. וזה מה שכל כך מתוק בסיפור הזה, שמחלוקת הלכתית, ודווקא על הר הבית, מונעת איחוד בימין הקיצוני ועלולה להביא לבזבוז קולות עצום – ואף לתבוסת הימין כולו. הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך (ובמיוחד כשאתה מפגין חוש הומור).

היום נוספת התפתחות:

זוכרים שיש עימות פנים-חרד"לי בעניין העלייה להר הבית? זוכרים שזה מה שלא מאפשר לרשימת ישי-שטבון להתאחד עם רשימת בן ארי-מרזל? ובכן, לאחר שבן ארי, שמתעקש לעלות להר, הועף (ובמקומו יוצב ברוך מרזל), והרב משה הגר, שמתעקש שאיש לא יעלה להר, פרש (ובמקומו לא יוצב איש), נותר רק לחתום על האיחוד – אלא שאז הודיע בו ארי שהוא עולה הבוקר להר, מתוך פרינציפ כמובן. והנה, הוא קיבל שיחת טלפון בהולה מהרב דב ליאור שדרש ממנו לא לעלות "שכן מדובר בפרובוקציה שתעלה באיחוד עם מפלגת יחד" (כך על פי חנן גרינווד). מסתבר שאם רק רוצים אז עלייה להר הבית היא פתאום פרובוקציה ואפילו אפשר להימנע ממנה. למדנו משהו.

הרב ליאור, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית

עוד אתייחס לבחירות לרבנות העיר ירושלים בסטטוס או שניים, אבל בינתיים רק בקטנה, ראו הרשימה הזאת של רבני הציונות הדתית שתומכים במועמדותו של הרב אריה שטרן. אני מפנה את תשומת לבכם בעיקר לחמשת הרבנים הראשונים, ששמם מודגש ושאינם מנויים עם האחרים על פי הסדר האלפבתי אלא זוכים למעמד מיוחד: הרבנים ליכטנשטיין, דרורי, רבינוביץ', דרוקמן ואריאל. אלו כמובן זקני השבט (גם אם לא כל זקני השבט), הרבנים הבכירים ביותר.

את תשומת הלב שלי משך בעיקר שמו של הרה"ג דב ליאור, ואני רוצה להציע לפניכם תרגיל מחשבתי קטן. נניח שהרב ליאור היה מתבטא בעקביות, משך השנים האחרונות, בעד היתר הלכתי לנסיעה לבית הכנסת בשבת. או פוסק ששני גברים יכולים להתחתן. או תומך בכך שהרב הראשי הבא לישראל יהיה אישה, ולא גבר. האם אתם חושבים ששמו עדיין היה מופיע כאחד מבחירי הרבנים של הציונות הדתית?

אבל הרי הרב ליאור לא אמר את כל הדברים האלה. מה הוא בסך הכל אמר? שברוך גולדשטיין הוא קדוש, שמותר להחריב את כל עזה, ושיש לנקות את ישראל מערבים. מסתבר שעמדות כאלה לא פוגעות כהוא-זה במעמדו התורני של רב. מי שמחזיק שהרב ליאור הוא מבכירי הרבנים של הציונות הדתית גורס מן הסתם שעמדות אלה אינן עומדות בסתירה לערכי תורתנו הקדושה.

הרבנים רוזן וליאור מאבדים עשתונות

זה לא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו, אבל כדאי להיות מודעים לכך. הרב ישראל רוזן כתב במאמר לפני כמה ימים שדרושה "כניסה דורסנית" לעזה, כולל הרג של אזרחים, מתוך שאנו מחקים את דרכי החמאס עצמו(!). אתמול פסק הרב דוב ליאור שמותר להרוג חפים מפשע ולמעשה "מותר לשר הביטחון להורות אפילו על החרבת כל עזה כדי שהדרום לא ימשיך לסבול" – כלומר לכאורה על פי ההלכה מותר להשמיד מיליון וחצי איש כצעד הגנתי מרקטות ופצמ"רים. חסרי המוסר האלה מביישים את המסורת היהודית ואת כולנו.

 

 

עדכון 18:05:

עוד שתי הערות על דברי הרשע של הרב ליאור, אחת לימין ואחת לשמאל.

1.
לימין, ראו נא דברים אלה, שנכתבו על מצור צה"ל על ביירות:

במדה מסוימת חובה זו מוטלת גם על רבני ישראל, להפעיל את מידת הרחמנות שבתורה ושבהלכה, ביחוד כאשר ההלכה היא ברורה בנידון זה ומחייבת, פן יצא חילול השם חס וחלילה שיאמרו שתורת ישראל מאפשרת הריגת חפים מפשע עם מרצחים ללא הבחנה.

כלומר על פי דברים אלה דעות כמו של הרב ליאור הן חילול השם, ואילו תורת ישראל אינה מאפשרת הריגת חפים מפשע בכוונה תחילה יחד עם מרצחים. הכותב הוא הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה חלק ג, עמ' רסד). לא בדיוק שמאל קיצוני. (ותודה לאליעזר באומגרטן שהביא ציטוט זה לידיעתי)

2.
שמאל, שורה כמו "מותר לשר הביטחון להורות אפילו על החרבת כל עזה כדי שהדרום לא ימשיך לסבול" שכתב הרב ליאור היא שורה חמאסית משני טעמים. ראשית, זו שורה שהחמאס היו כותבים כדי להצדיק הרג של אזרחים ישראלים "כדי שעזה לא תמשיך לסבול". אלא שהכיבוש, המצור, התנאים האיומים במקום הכי צפוף בעולם שהוא הכלא הגדול בעולם – כל אלה אינם מצדיקים ירי על אזרחים. בדיוק כמו שמניעת ירי רקטות על אזרחים של צד א' לא מצדיק ירי ארטילרי על אזרחים של צד ב'. העיקרון הוא פשוט: המטרה לא מקדשת את האמצעים.

ואפרופו קדושה, זו נקודת הקישור השנייה. הן אצל החמאס והן אצל ליאור לא מדובר רק בסכסוך על טריטוריה או ריבונות לאומית. עבורם שניהם מדובר בסכסוך דתי, בו יש לפעול כבאי כוחו ומבצעי דינו של האל. מכאן גם הנחישות החד-מימדית והדוגמטיות חסרת הרחמים. זה הראש. אלה אנשים שיכולים להיות נחמדים מאוד לאחיהם וחבריהם, אבל לגלות רשעות ושפלות איומה כלפי כל מי שהם תופסים כאויב האל, ללא כל התחשבות בנסיבות וללא שום נכונות לפשרה. צריך לזכור שיש גם אנשים כאלה.

תורת המלך, סיבוב ב'

בג"צ דרש היום מהמדינה להסביר עד פברואר למה היא אינה מעמידה לדין את מחברי הספר 'תורת המלך' וכן הרב דב ליאור באשמת הסתה. בהרכב של שלושה שופטים, הנשיא גרוניס, המשנה לנשיא נאור והשופטת ארבל הוחלט לקדם את עתירתם של תנועות ואישים שונים (הזרמים הלא-אורתודקוסים, 'ציונות דתית ריאלית', קולך, מרכז הרצוג ללימודי יהדות, אסא כשר ועוד), שעתרו כנגד ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק. עוד נדרשת המדינה להשיב מדוע לא יושעה הרב דב ליאור לאלתר מתפקידו הציבורי עד לגמר הבדיקה וההליכים הפליליים והמשמעתיים.

העותרים טענו שהספר מסית בברור נגד לא-יהודים, ובמקרה זה ערבים. הם טוענים כי היועץ המשפטי לממשלה "קבע קטגוריה חדשה של הגנה מהסתה לגזענות והיא בירור הלכתי" – כלומר לכאורה משום שהספר עוסק בהלכה, בענייני דת, הוא לא יכול להיחשב הסתה.

נציג המדינה טען שאמנם המדיניות של היועץ היא "לנקוט בריסון כאשר מדובר בפרסומים שמסתמכים על מקורות דתיים[, אולם] בניגוד לטענת חבריי, ננקטת מדיניות של ריסון, אך אף אחד לא ייתן חסינות לרבנים או לכל אדם אחר מפני עבירה של הסתה לגזענות."

נותר להמתין לתשובתה הרשמית של המדינה.

—
דעתי: טוב שהיועץ המשפטי לממשלה נוקט בריסון כאשר מדובר בפרסומים דתיים. יש להתחשב במיוחד בחופש הדת, שנוסף על חופש הביטוי. ודאי שגם לזה יש גבול. באופן אישי נראה לי ש'תורת המלך' קרובה מאוד לגבול, אבל לא חוצה אותו. כלומר, אין כאן הסתה ברורה או בוטה לרצח. במקרה כזה עדיף שיתנו לאותם רבנים להביע את דעתם. זו דעה שמהווה (לצערי כמובן) חלק מהמרקם הרחב של היהדות. במסורת היהדות יש גזענות עמוקה ויש רצחנות פרועה, יש טמטום ויש כיעור ויש רשעות. זאת האמת העצובה וטוב לדעת את זה. עם זאת, בעוד שיש לאפשר לאותם רבנים לכתוב את דעתם, אין שום סיבה שהמדינה תמשיך לפרנס אותם. על המדינה להפסיק לממן בצורה כלשהי את ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר ולפטר לאלתר את הרב ליאור ממשרתו כרב של קריית-ארבע וחברון.

הרב רוזן מודה שאין לו ממש מושג על מה הוא חותם

הרב דב ליאור, מהרבנים הבכירים והאיומים ביותר של הציונות הדתית, אמר כפי הנראה בשיעור לא מזמן שהאתיופים אינם יהודים, וש"אוי ואבוי אם הבן שלך יתחתן עם אתיופית". כך לפחות על פי ח"כ אלעזר שטרן, שגינה את דבריו, וקבע שמדינת ישראל צריכה להפסיק לשלם לו את משכורתו. בעקבות כך, פורסמו שתי עצומות של רבנים נגד שטרן, אחת המכנה את שטרן "אפיקורוס", והשנייה שקובעת ש"הרב ליאור שליט"א מעולם לא אמר את הדברים שייחס לו ח"כ שטרן ודבריו בשקר יסודם" ושנדרש משטרן להתנצל. מעט לאחר מכן צעיר שרצה להגן על כבוד הרב ליאור ירק בפניו של שטרן.

עד כאן אינטריגות מבישות בתוככי הציונות הדתית שאינן בגדר מחזה יותר מדי נדיר בשנים האחרונות. מה שקלמן ליבסקינד חושף בראיון להלן מעניין הרבה יותר. בראיון עם הרב ישראל רוזן, פה גדול בזכות עצמו (אמר פעם שפעילי שמאל הם "מוסרים" ושיש לחמש אזרחים ולשלוח אותם לטבוח בפלסטינים בעזה כ"מיליציות בלתי נשלטות") אומר רוזן שהוא חתם על אחת העצומות נגד שטרן בכלל בלי לדעת מה בדיוק כתוב בה או האם יש אמת בדבריו של שטרן. ציטוט:

מי שחושב שרב חותם בהקשר כזה, ציבורי תקשורתי או אפילו כאן פוליטי או חצי פוליטי, זו מילה שמחייבת, זה רמב"ם, זה משנה, שדקדקנו בכל מילה, התשובה היא לא היא. כי אף אחד לא חושב כך. הכל תקשורת. […] עזוב אותי מהמילים האלה, 'האם אני יודע בדיוק מה הוא אמר או לא אמר'.

הרב רוזן, אפוא, מכחיש שיש איזשהו תוקף של אמת להצהרות רבניות למיניהן. "הכל תקשורת". בכך מתבררים שני דברים: (א) קהילות רבניות בישראל פעמים רבות אינן יותר מקליקות סגורות של יד רוחצת יד, מעגלי מקורבים שמגינים אחד על השני. למעשה, ההגנה הקולגיאלית הזאת מהאשמות כלפי רב מסויים חשובה לרבנים יותר מאשר האמת שנמצאת או לא נמצאת בהתקפה על אותו רב. ואם זה מזכיר לכם את ההגנה של הרב דרוקמן על הרב ועבריין המין מוטי אלון, זה כנראה מפני שכך השיטה פועלת.

זה כלפי פנים. כלפי חוץ מתברר (ב) שהרב רוזן ורבנים אחרים משתמשים במוניטין שלהם כאנשי דת ומנהיגים רוחניים בצורה לא ישרה, מפני שהם מוליכים שולל את הנוהים אחריהם, שחושבים בטעות שלחתימה של רב יש ערך, שכאשר יוצאת עצומה או מודעה חתומה על ידי רבנים, הם אשכרה יודעים על מה הם חותמים. אם תקשיבו לראיון של ליבסקינד תבינו שלא.

אז מה יש לנו כאן? הגנה אוטומטית על רבנים בידי רבנים, והונאה סיטונאית של חסידים בידי רבנים. יש הרבה דברים לומר על זה, מבזיון, דרך חרפה ועד חילול השם. אבל מעבר לכך התמונה שמתחילה לעלות כאן היא של עולם רבני שלפחות חלקו מושחת ומסואב, חלול ואופרטוניסטי, חסר ערכים ויושרה. עולם רבני שמתעניין בעיקר בעצמו ובכבוד חבריו. עולם רבני רקוב.