הרב ברלנד

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

אדרבה על ברלנד

הירחון 'אדרבה', שמביא "קולות מעולם התשובה", מביא למעשה קולות של חוזרים בתשובה שלא מצאו את עצמם בחברה החרדית והקימו קהילות משלהם. חוזרים בתשובה אלה מבקשים לא לוותר על עברם החילוני, אלא ללמוד איך להביא את הטוב שבו אל תוך החרדיות.

בגיליון האחרון עורך 'אדרבה' חשבון נפש בכל הנוגע לפרשת ברלנד. עמית קדם כותב על השבר הגדול, ומסיק מזה מסקנות משמעותיות: על הפרט לקחת אחריות, ולא להשליך יהבו על הרב. הרב יכול להורות הלכה, אבל הוא לא יכול לשמש ככתובת לכל עניין אישי, ודאי כדאי שלא יהפוך לדמות שאי אפשר לערער על דבריה בכל הנוגע להחלטות יומיומיות. העובדה שדמות נערצת כרב ברלנד יכולה היתה לחטוא כפי שכנראה חטאה מערערת את מעמדה של "דעת תורה".

להלן תחילתו וסיומו של המאמר של קדם. קראו את מילותיו המביעות את עומק השבר. אלה קולות אמיצים מאוד ונחוצים מאוד, ואני ממליץ למי שרוצה להקשיב להם ולתמוך בהם לעשות מנוי לירחון.

"אנדרנלין של קדושה" בברסלב

לא מזמן כתב יאיר אטינגר על הרב ברלנד ומנהגיו המשונים, והנה כתבה שהתפרסמה אתמול, גם של אטינגר, על הרב ברלנד, גם היא על מנהגיו, שכוללים נסיעה ללא התחשבות ברמזורים והתגנבות לקבר יוסף ללא התחשבות בפלשתינאים. המעניין כאן לדעתי הוא ההצדקה להתלהבות שמושגת מהסיכונים שלוקחים החסידים של הרב:

כמה חסידים סיפרו שברלנד הורה לחמוק בדרך מ"דינים" – כוחות שליליים שמנסים לעצור את תנועתם, כמו רמזורים, תמרורים ושוטרי תנועה. הוא מעודד הסתכנות. לדברי החסיד נ', ברלנד לימד אותו כי "ברגע שאתה עושה השתדלות מעשית שכרוכה בסכנות מסוימות, זה קושר אותך במדרגה יותר גבוהה עם הצדיק". ובמקרה של שכם, עם יוסף.

חסיד אחר, בני מחלב, ממארגני הנסיעות לקבר יוסף, אמר: "כשאני נוסע לקבר יוסף אני יודע שיכול לקרות לי משהו, אבל אני מאמין ברב (ברלנד), ויש לי תחושה של ביטחון. אני קורא לזה אדרנלין של קדושה.
[…]
האם חסידי ברלנד רואים בפלסטינים, או בחיילי צה"ל המוצבים באזור שכם, "דינים" שצריך לעקוף ואולי להתעמת אתם? "הם לא זורקים אבנים ולא פוגעים באף אחד", אומר [ד"ר צבי] מרק. "על פי האתוס שלהם, אם מישהו לוקח אתו סכין, הוא פוגע באמונה. זה אתוס של ביטחון בהשם או ב'צדיק'. הם לוקחים סיכון וסומכים על הרב ברלנד, אבל אין להם כוונה לפגוע בנפש חיה. זה מצ'ואיזם דתי, לא מצ'ואיזם צבאי.

אותי משך כאן מאוד הביטוי "אנדרנלין של קדושה", ולדעתי הוא ממצה את העניין: ההתרגשות היא העיקר, וההתרגשות היא היא קדושה, משום שההתרגשות נתפסת כחיבור עם האלוהות. היא נתפסת כך משום שהיא מושגת על ידי עשיית מצווה (או שליחות לקראת מצוות), אולם תמהני אם אין זה אותו האנדרנלין שניתן להשיג בכל קפיצת באנג'י.

יחד עם זאת יש לציין כי זה בהחלט דומה למה שר' נחמן בעצמו הורה, כשדרש מחסידיו התבודדות והתפללות עד כדי אקסטאזה. אולם אין ספק שיש כאן פנייה אל המימד הרגשי-אקספרסיבי, ברוח התקופה, כתחליף לעבודה דתית רוטינית.

המרדף אחר החסידות

היום הביא יאיר אטינגר בהארץ ידיעה מעניינת אודות מנהגו החדש של הרב ברלנד, לאחר שלאחרונה זכה בחירות חדשה, אחרי שהתקומם כנגד בנו ונכדו שכלאו אותו בביתו בעבר. מסתבר שברלנד כעת נוהג לנסוע, באמצע הלילה, לקברי צדיקים בגליל. ומסתבר שחסידיו – בעידודו – רודפים אחריו:

[…] כל זה התרחש כחלק מ"מרדפים" מאורגנים שהונהגו בקהילת ברסלב "שובו בנים", בעקבות רבה המסתורי אליעזר ברלנד, שיצא בשלושת השבועות האחרונים לסדרת ביקורים בין קברי צדיקים בצפון. הרב עצמו מעודד את חסידיו להתלוות אליו ו"לרדוף" אחריו […] השיא היה בשבוע שעבר, בלילה שבין חמישי לשישי, אז דלקו אחר רכב השטח מסוג וולוו שהסיע את הרב ברלנד עשרות מכוניות ושלושה אוטובוסים ובהם, כך לפי הערכת החסידים, בין 800 ל-1,000 איש, כולל ילדים ונערים.

אז זה כמובן מסוכן ואולי מעט טיפשי, אבל אני חייב לומר: זאת רוח חסידות ברסלב! אני אומר את זה גם על רקע המחקר הנוכחי שלי, שעוסק גם בברסלב, ובעיקר בעיבודים הנוכחיים שלה. כך למשל, הרבנים המכובדים שלום ארוש ועופר ארז, שהם תלמידיו של הרב ברלנד. אם תקראו את ספריהם תקבלו המלצות לחיים טובים, תקבלו עידוד מתון לעבודת ה', תקבלו דגש על מצוות וכמובן גם קריאה "לשפוך את הלב" לפני ה' בהתבודדות. מה שלא תקבלו הוא טירוף. אלא שאצל ר' נחמן תקבלו טירוף.

מוסיף אטינגר מפי חסיד:

"אחרי כל התהפוכות שהיו אצלנו, השינוי העיקרי הוא שלרב יש פתאום חירות וחופש תנועה", סיפר אחד מחסידיו של הרב ברלנד, שגם בנו השתתף באחת הנסיעות. האב גם מנה סיבות חינוכיות ורוחניות למסעות בצפון. "בראש ובראשונה זה הכיסופים לצדיק. יש עניין בנסיעה אל הצדיק שקושרת את האדם עם הצדיק, וברדיפה אחריו. כתוב בנביא (הושע; י"א) "נרדפה לדעת את ה". העניין הוא שכשאתה רודף אתה לא סתם הולך בקרירות ובשאננות אלא מתלהב אחרי הדבר. זה מתקן לך התלהבויות שליליות שיש בך. אני הרגשתי את זה, מוחשית"

בלי קשר לאמיתות התיאוריה הפסיכולוגית-רוחנית הזאת, העובדה היא שאותו חסיד התלהב. קריאה בדבריו של ר' נחמן מעלה את אותו המסר: יש צורך בהתלהבות, בהתרגשות. אפילו באקסטזה. כרגע אצל הרב ברלנד יש את הרוח הזאת, לטוב ולרע.