בית המקדש כמנדלה

בתחילת השבוע ישבתי במשרדו של הרב בני לאו, ועל הקיר ראיתי את אחת התמונות להלן (זו שמצולמת גרוע בסלולרי כמובן). סובלני סובלני, אמרתי לעצמי, אבל שתהיה לו ככה מנדלה בודהיסטית על הקיר? מבט קרוב יותר גילה שמדובר בתרשים בית המקדש על פי ר' יחיאל הלל (המאה ה-17). סיפרתי לר' בני על הדמיון וצילמתי למזכרת. ברשת גיליתי את הספר 'בנין הבית' של הלל, ובו תרשים נוסף, שונה במקצת אך עדיין שומר על הדמיון למנדלה – ראו להלן, וראו גם שתי מנדלות מהבודהיזם הטיבטי להשוואה.

אז מה העניין? העניין הוא שמקדש אינו רק מזבח. עבור התודעה הפרה-מודרנית מקדש הוא גם ציר סביבו סובב העולם כולו, וממילא גם מפה ליקום. המקדש הבנוי על פי פרופורציות מדוקדקות מאפשר לנו לערוך טקסים ששומרים על ההוויה כולה ולמעשה מכוננים אותה כל יום מחדש. המנדלה היא תבנית ארכיטיפית שאנחנו מוצאים בתרבויות רבות ונבדלות. פעמצים רבות היא מייצגת, או נכון יותר מביאה לידי ביטוי, את הקוסמוס בזעיר אנפין (למקובלים: תרתי משמע). לכן אני לא חושב שצריך לדבר כאן על השפעה ישירה, אלא על דפוסי מחשבה דומים. ושימו לב עד כמה המתכננים העכשוויים של בית המקדש השלישי (למשל יהודה עציון) רחוקים מהתודעה המנדלית הזאת, ובעצם משרטטים בניין, לא ציר-עולם.

 

 

 

דת ומדינה, אריק כרמון ובני לאו

סיון רהב מאיר פרסמה בעמוד הפייבוק שלה חילופי דברים מרתקים בין ד"ר אריק כרמון, עד לא מזמן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, והרב ד"ר בני לאו.

מהצד האחד, זועק כרמון כנגד ההדתה של המדינה, ומביא כדוגמא את מכתבו של אל"מ עופר וינטר מ'צוק איתן' (מכתב שגם אני חושב שהתעלל קשות בגבול הרגיש בין דת למדינה). על פי כרמון "האלוהים הוא תופעה/ישות/עניין פרטי לחלוטין […] ואין מקום לאלוהים בספרה הציבורית", שחייבת להתנהל על טהרת הדמוקרטיה, שהיא לדעת כרמון חילונית לחלוטין.

מהצד השני, עונה לאו (במכתב יפיפה לדעתי, שראוי להיות מודפס כמאמר בעיתון הראשון שיהיה לו שכל לקחת אותו), שהדמוקרטיה אינה חילונית, אלא "צורת שלטון [אשר…] את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו." לדעתי לאו צודק ששורשי עקרונות הדמוקרטיה, וההומניזם בכלל, ברעיון צלם אלוהים והמעמד העצום שהעניקה היהדות, ואחריה המונותאיזם בכלל, לאדם. וראו גם הצהרת העצמאות של ארה"ב לעדות על מקומו של אלוהים (נכון, הדאיסטי) בעולם הערכי של מנסחיה.

נחזור לכרמון: כרמון בעצם מבקש להעביר את היהדות תהליך של פרוטסטנטיזציה, ולהפוך אותה מדת של קולקטיב, לאום, לדת פרטית. כמובן, אין ספק שכל דת במערב המודרני עוברת תהליך של פרוטסטנטיזציה, שהרי אי אפשר שלא להיות מושפעים מרוחות הזמן. אפשר גם לומר שראוי שכך, שהרי אבותינו לא חשבו על רעיון זכויות האדם, על הפמיניזם, על המדינה המודרנית, וכל אלה היום הם חלק מהותי מעולמנו הפוליטי ועולמנו הערכי. אבל האם אין כאן דרישה שמצמצמת בצורה לא הוגנת את המסורת היהודית? והאם אכן אי אפשר שאלוהים יציץ אף לרגע במרחב הציבורי? הרי גם בארצות הברית, בה מקפידים להפריד דת ומדינה, הוא מופיע ללא סוף.

לאו לא מתייחס לטענת כרמון על אלוהים במרחב הציבורי, אבל מבהיר שאלוהים במרחב הפרטי, בנפשו, הוא שעומד מאחורי נאמנותו לדמוקרטיה. הוא מבהיר: "אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי", כלומר דווקא המסורת היהודית היא שמבהירה לו שעל כל אדם לקבל זכות בחירה וכו'. קראו אותו, יש לו עוד כמה נקודות חשובות.

הפולמוס הזה כמובן רחוק מלהיות ממוצה.

עדכונים מחזית ברית הזוגיות

אחרי ההכרזה המרעננת מצד הרב מלמד, עוד כתבו בסופ"ש זה הרב חיים נבון, הרב יובל שרלו והרב בני לאו בעד כינון סוג מסויים של ברית זוגיות. מסתמן מומנטום חיובי לעניין.

הרב נבון כותב ש"כרב, מצער אותי שזוגות מגיעים אליי רק משום שהם חייבים. אני מאמין שהם היו באים אליי ואל חבריי גם מרצונם החופשי. אני מניח גם שבסופו של דבר יהיו במדינת ישראל נישואים אזרחיים. השאלה היא האם זה יקרה רק אחרי שנצליח להשניא על חצי העם את הנישואים כדת משה וישראל." (מתוך הטור שלו, 'טיפול נקודתי', במקור ראשון)

הרב שרלו מבקש למנות ועדה של אנשי מקצוע שתנסח את החוק, ומזהיר שיש להבין ש"שימוש בכוח המדינה כדי לעצב את הציבוריות הישראלית נעשה קשה יותר ויותר, והוא מתקדם למצב בו הדבר יהיה בלתי אפשרי." (מתוך הטור שלו בעלון בית הכנסת 'שבתון')

הרב לאו כותב שהוא "מחפש ניסוח הולם לחקיקה […] שיותר את מושג הנישואים על פי פרשנותו ההלכתית (כדת משה וישראל) וישחרר את מי שאינו חפץ או יכול להינשא כל לקיים מסגרת חיים משותפת המוכרת על ידי המדינה." (במוסף 'צדק' במקור ראשון).

ובטור שלו במוסף 'ערב שבת' של מעריב כותב יאיר שלג מילים נכוחות וחשובות על הנושא: שימו לב להבחנה בין עיצוב המרחב הציבורי לבין התערבות בחייו של הפרט, לדחיית ההתנגדות הידועה בשם "רשימות יוחסין", ולאתגר שהוא מציב בפני ההלכה:

אחרי מות הרב יוסף

הרב עובדיה יוסף ז"ל נקבר. את ההספד הקצר שלי עליו כבר כתבתי, ואני רוצה לומר כמה מילים על משמעות מותו לחברה בישראל.

מבחינה פוליטית: ש"ס תאבד מכוחה. אם בפילוג (ישי מול דרעי) או בצמיחתן של רשימות מתחרות (כבר בבחירות האחרונות ראינו את הרב אמנון יצחק והרב חיים אמסלם עושים זאת), ימיה של ש"ס ככוח פוליטי דומיננטי, אף ממליכת מלכים בפוליטיקה הישראלית, תמו. אריה דרעי זעק אתמול בהלוויה "מי יאחד אותנו??" התשובה: אף אחד. עבור מעריציה וחסידיה של ש"ס, אלה חדשות רעות. עבור מי שמעוניין בפחות דת ותקציבי דת בפוליטיקה, אלה חדשות טובות.

מבחינה הלכתית: מפעלו הגדול של הרב עובדיה היה איחוד ההלכה. תחת הכותרת "להחזיר עטרה ליושנה" הוא ביקש לכונן מסגרת אחידה שתחייב לפחות את יוצאי מדינות ערב (בלי להתחשב בהבדלים ביניהם) ואם אפשר אז את כל היהודים כולם. הרב בני לאו אמר אתמול ליאיר אטנגר ש"הוא בנה כור היתוך הלכתי שהתיימר לחייב את כולם". גם הסיפור הזה נגמר. "גדול" כמוהו אין, ולא רואים עוד כזה באופק. עבור מי שאחידות ההלכה היא חלומו, אלה חדשות רעות. אישית, יש מעט רעיונות דוחים ומסוכנים יותר בעיני מהרעיון של אחדות שהיא אחידות, ולכן אני מאוד שמח שהוא הפך להיסטוריה. כעת יוכלו להרים ראשן מסורות הלכתיות (בעיקר מזרחיות) אחרות, מסורות חדשות תתפתחנה, והעושר יגדל והגיוון יפרח.

מבחינה חברתית: בכל פעם שמנהיג דתי מת, יש הזדמנות פז לשינוי, ויש שינוי. אם נדמה את החברה הדתית למכונה מרובת גלגלי שיניים הקשורים לקפיץ, מותו של מנהיג פירושו נפילתו של גלגל ראשי. הגלגלים האחרים מתחילים מיד להסתחרר, ולוקח מעט זמן עד שהמערכת מתייצבת. בינתיים המרחב משתחרר. דברים קורים. גם אחר כך, בעיקר במקרה כמו זה שבו אין מחליף בקנה מידה שאפילו קרוב לזה שמת, הדברים לא יחזרו להיות כפי שהיו. אבל לאן הם ילכו? אני לא יודע. זה תלוי לדעתי הרבה במערך הפוליטי החדש שיתהווה, ובמספר גורמים נוספים כמובן. הנה שאלה מעניינת לדוגמה: האם בגלל שאין מנהיג ספרדי בסדר גודל של הרב עובדיה יאמצו רבים מחסידיו החרדים דפוסים חברתיים של חרדים ליטאים, כלומר עוד יותר ממה שכבר אימצו, מפני שלליטאים יש עוד כמה "גדויילים" (שגם הולכים ואוזלים) ושלכאורה מבטאים יהדות אמיתית או כשרה יותר? או אולי דווקא יחזרו לדפוסים של "מסורתיות" רגועה יותר? נחיה ונראה. יהיה מעניין.