הרב אליצור סגל

חופש הביטוי של הרב אליצור סגל ויחסי דת ומדינה

דינו של הרב אליצור סגל נגזר אתמול אחרי שהואשם בהעלבת עובד ציבור על שכתב דברים חריפים נגד הרב ישראל וייס בעת הפינוי מרצועת עזה. השופטת אילתה זיסקינד גזרה על סגל חצי שנת מאסר על תנאי, פיצוי אישי של 4,000 שקל לווייס וכן תשלום של 3,000 שקל לקופת המדינה.

אני לא מכיר את הרב אליצור סגל, וכנראה שאם הייתי מכיר לא הייתי חבר שלו, אבל אין שום סיבה שאדם במדינה בדמוקרטית לא יוכל לומר את דעתו על עובד ציבור, גם אם דעתו פוגענית ואפילו אם היא מנוסחת בגסות. מה לעשות, חופש הביטוי. "העלבת עובד ציבור", כפי שכתב יפה יוסי גורביץ הוא סעיף די מטופש בחוק, שמשמש בעיקר, כך נראה, כדי לבוא חשבון עם מי שמעצבן את השלטון.

זה באופן עקרוני. ועכשיו הערה לגבי הקשר של כל זה לסוגיית דת ומדינה. מה בעצם כתב הרב סגל על הרב וייס? ככה:

נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו.

כלומר, זה לא שהוא קרא לו בן *&%#. הוא בחן אותו מבחינת חטאיו על פי ההלכה. אז נכון שיש כאן לכאורה טיפה של הסתה. אבל הרי סגל לא הואשם בהסתה. לדעתי מה שהפריע במיוחד למדינה כאן הוא שרבוב שפה הלכתית אל המרחב הציבורי. התבוננות הלכתית (פונדמנטליסטית למדי) במעשי הרב הראשי לצה"ל, ושפיטתו על פי הסטנדרטים ההלכתיים. לנוכח זה עצביה של המדינה קצרים ורגישים. בצדק, אגב, משום שמדובר במערכת חוק מתחרה לזו הממלכתית, ואין שתי מערכות חוק יכולות לדור בכפיפה פוליטית אחת. בית המשפט הוא הראשון שיזהה זאת, ויגיב באלימות. ועם זאת, הדבר הנכון היה להבליג על הדברים ולאפשר את חופש הביטוי של הרב אליצור, שחשוב יותר – דווקא לחוק הדמוקרט-ליברלי – מהתנצחות על מערכי-חוק ונקמנות קטנונית.

עדכון – מוסיף אצלי בפייסבוק פרופ' מוטי ענברי, מומחה לציונות הדתית המשיחית: אני דווקא מכיר את סגל. אני חושב שהשופטת חטפה קריזה עליו כי הוא סירב להשפט על פי חוקי מדינת ישראל, כמו עמרם בלוי מנטורי קרתא, והוא צחק לה בפנים, שזה כמו ביזוי בתי המשפט.