היום תוסמך ידידתי אביטל אנגלברג לרבה. זה יקרה בניו-יורק, מטעם בית המדרש של הרב אבי וייס. יחד איתה תוסמכנה עוד חמש נשים. כל אלה מצטרפות לשתי נשים שהוסמכו בשבוע שעבר לרבות על ידי הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב הרצל הפטר, ראש בית המדרש הר־אל בירושלים. בעוד כמה שבועות יוענק לשתי נשים "היתר הוראה" בענייני הלכה מטעם הרב שלמה ריסקין. בכל המקרים מדובר ברבנים אורתודוקסים.
אם נדלג הישר מעבר להשתפכויות נוסח "הפמיניזם/ההגיון ניצח" ו"שהחיינו וקיימנו וגו'", אני חושב שנוכל להבחין בשני תהליכים מעניינים שאנחנו נמצאים בעיצומם:
1. אנחנו בתקופת ביניים בין קבלתן של נשים כפוסקות הלכה בחוגים אורתודוקסים לבין מבוכה/ביטול/זעם על נסיונות כאלה. ולא רק מצד גברים (ראו תגובתה של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי בכתבה של יאיר אטינגר). יש כבר היום נשים אורתודוקסיות לא מעטות שבקיאות מאוד בהלכה, מלמדות הלכה, אבל אינן מכונות "רבות" (פיוטרקובסקי אמרנו, נוסיף גם את מיכל טיקוצ'ינסקי, חנה הנקין, חנה גודינגר, רחלי שפרכר פרנקל, נועה לאו ועוד). למה יגרע חלקן? האם מי מהן תתחיל לכנות את עצמה רבה? או שמא תהיה התעקשות דווקאית על הבדלה בין "נשות הלכה" ל"רבות", כאשר הראשונות מבקשות להפגין יותר מסורתיות ופחות חדשנות?
2. מה שמביא אותי להתפתחות החשובה ביותר לדעתי, והיא, בפשטות, שבירתה של האורתודוקסיה. כאשר נשים אורתודוקסיות מכנות את עצמן רבות, נשים אורתודוקסיות אחרות מכנות עצמם נשות הלכה וקבוצות שלמות באורתודוקסיה לא מקבלות את הראשונות או פוסלות לגמרי את שתי הקבוצות, תיווצר עם הזמן אבחנה בין קהילות אורתודוקסיות שמקבלות נשים כרבות, אחרות כפוסקות, וכאלה שכלל לא מוכנות לשמוע על זה. מעמד האישה הוא מימד עקרוני ועמוק באופיה של כל קהילה, ושינויים רדיקלים שכאלה בו יביאו למאבק על התואר "אורתודוקסיה", ולבסוף לפיצול והמצאת כינויים שונים לזרמים שונים ("אורתודוקסיה מודרנית", "אורתודוקסיה פתוחה", "אורתודוקסיה נאמנה" וכו' וכו').
וזה ממש טוב. כי ריבוי קולות זה טוב. וגיוון זה טוב. ופריחה תרבותית זה טוב. אז מזל טוב.
מינים 