הרב אביחי רונצקי

מנהלת הזהות האורתודוקסית

סיפור הזה מסריח מארבע בחינות עקריות:

ראשית, משום שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא אמורה להשפיע על האופי הדתי של אזרחיה. שליחת נציגים ממומנים על ידי הממשלה "לקרב" חילונים לדת היא לא חלק מהמנדט שניתן לה במשטר דמוקרטי.

שנית, מפני שמדובר בתוכנית המפלה מראש חלקים גדולים מהדת היהודית כפי שהיא כיום. כפי שמגלה אור קשתי בכתבה המדוברת, זרמים חילוניים, לא-אורתודקוסים או אורתודקוסים-פלורליסטים נפסלו מראש, ואפילו ללא בדיקה רצינית. הגופים שנבחרו נבחרו ללא מכרז, והתוצאה היתה ברורה ומוכתבת מראש.

מכאן מגיעה גם הסיבה השלישית, והיא שמדובר בשורה התחתונה בעוד דרך למצוא סידור עבודה לאנ"ש – שוב משרד הדתות מעביר כספים לעמותות אורתודוקסיות שונות. אזרחי ישראל, אלו כספי המיסים שלכם.

ולבסוף, מדובר גם בדרך לא רעה עבור 'הבית היהודי' לייצר לעצמו מצביעים. על פי הניתוח של פרופ' אשר כהן בבחירות האחרונות שני מנדטים הגיעו אל המפלגה מציבור חילוני מובהק, מן הסתם ציבור חילוני שקרוב למסורת בעיקר מטעמים לאומיים-אתנוצנטריים, איילת שקד סטייל. התוכנית הזאת תגדיל את הציבור הזה – על חשבון כספי ציבור.

שתי הערות לסיום: 1) איפה יאיר לפיד? איפה רות קלדרון? מה ערכם של 19 המנדטים של 'יש עתיד'? 2) שימו לב שההתעוררות היהודית-פלורליסטית, כולל הפריחה בקרב הזרמים הלא-אורתודקוסים, מצליחה ועולה למרות כל זאת. אני לא מאמין שעלייתה תיבלם, ממש לא, אבל ראוי לשים לב לאופי האגרסיבי של האינדוקטרינציה מטעם הממסד האורתודוקסי (לא האורתודוקסיה כולה). הם מוכנים רק לקול אחד, לא לתחרות, לא למגוון. בשתי מילים: הם מפחדים.

מנהלת הזהות היהודית רוצה אותך(?)

'מנהלת הזהות היהודית' פותחת בפרוייקט שבמסגרתו יעסיקו חברים דומיננטים בקהילות, וישלמו להם על מנת שיעודדו פעילות "יהודית". לדברי בכיר במשרד הדתות, "בכל קהילה ייעשה תהליך לאיתור הדמות שמסוגלת לחולל תהליך של התחדשות המרקם הקהילתי. לפיכך בולט הצורך במינויו של אדם מתוך הקהילה, שיחולל את התהליך מבפנים באופן שיתקבל על דעת חברי הקהילה, ולא ייתפס כדבר שבא מבחוץ."

אז נניח שאנחנו לא מבינים מה יכולה להיות הבעיה בכך שהמשרד לשירותי דת יגייס אזרחים למטרות חינוך (או תרבות, או אינדוקטרינציה). או שזה כן קצת צורם לנו, אבל אנחנו (כמוני למשל) בעד תרבות יהודית וקהילתיות, אז אנחנו אומרים לעצמנו, יאללה, שיהיה. גם במקרים כאלה נגלה שיש בעיה, מפני שיש חשש שה"יהדות" שהמשרד לשירותי דת מבקש לעודד היא יהדות מזרם מסויים, וממנו בלבד.

הנה למשל הקריטריונים למשרה: "ניסיון של לפחות שנה אחת בעבודה חינוכית עם ציבור שאינו דתי", "הזדהות עם ערכי המורשת היהודית לדורותיה" ו"אישיות המייצגת בחייה באופן מעשי את ערכי היהדות".

נדמה לי שאני מתאים בול. האם יש סיכוי שהמשרד לשירותי דת ישכור אותי? ומה עם רב רפורמי או קונסרבטיבי? או רבה? ומה עם פמיניסטית דתיה שעולה לתורה? ומה עם קס אתיופי? ומה עם שומר מצוות שחי עם בן זוג? האם הם מייצגים לדעת משרד הדתות את ערכי היהדות? יהיה מעניין לעקוב ולראות האם יהיו כאלה בין המועסקים, או שמא כל אותן דמויות קהילתיות תהיינה מעוצבות על פי אותו שטאנץ והעסק כולו יתפקד כעוד מיזם לפרנסת אנ"ש.

ראיון עם מש"קית חינוך על פעולת הרבנות הצבאית

ראיון עם שקד אדרי, מש"קית חינוך שהשתחררה לפני שבעה חודשים מצה"ל.

אני הייתי מש"קית חינוך בנח"ל, באחד הגדודים. וכשכן רציתי כבר להוציא לפועל איזו פעילות חינוכית מעבר למור"ק [=מורשת קרב], חיל החינוך פשט את הרגל. לא היו תקציבים. לא היה מענה שהוא רלוונטי ומדבר שפה של חבר'ה. לצורך העניין המג"ד שלי היה בן שלושים, החיילים שלי היו בני שמונה-עשרה, לא היה משהו שנותן מענה ענייני, ערכי. והרבנות ממש תפסה את הנישה הזאת.

– באיזו שנה זה היה?

ב-2010. כאילו, רצינו להוציא סד"ח [=סדרת חינוך] לכל הגדוד. זה קטע של חיל חינוך, לקחת את החיילים לשבוע, ומדברים איתם על דילמות ערכיות וכו'. עכשיו, כשזה בחיל, זה איכשהו יותר ממלכתי, או פחות עם איזו אג'נדה פוליטית מסויימת. אבל לא היה לנו תקציב. ולחיל חינוך גם לא היה מספיק כוח אדם של מש"קיות שמעבירות את הסד"חים האלה. אז פנינו לרבנות הצבאית דרך הרבנות של היחידה, והם ארגנו שבוע שלם שהיה מכוסה מכל בחינה אפשרית. הם מימנו את זה. אבל המדריכים היו משלהם. מדריכים חיצוניים, לא מהצבא. דתיים. היום הראשון היה כולו בירושלים, וישנו בגוש עציון, ואחר כך עברנו סיור בחברון.

– אז?

אין בעיה שיסיירו בחברון. הם אחר כך גם עשו שם חצי שנה קו. אבל… לי לא היו אז את המילים להגיד את זה, אבל זה היה סוג של שטיפת מוח. באמת, בעיני. שלא היה לי איך להתנגד לה.

– מה היה שם שהיה שטיפת מוח?

לא היה אפילו ניסיון לצאת ממלכתי בשום צורה. הכל נעשה באוריינטציה דתית. לא עלו דילמות ערכיות. לא העמידו בפני החיילים… אני לא אומרת שצריך לגרום לחיילים להטיל ספק במשהו, כי בכל זאת הם באים לבצע איזושהי משימה. אבל זה היה מאוד מקומם שאם אני רוצה לעשות איתם, למשל, סיור סליחות, אני יכולה לעשות את זה רק דרך הרבנות, בהכרח זה יהיה סיור עם מישהו שהוא דתי.

– למה לחיל החינוך אין תקציב ולרבנות הצבאית יש תקציב?

לחיל החינוך יש תקציב, אבל הוא לא יודע להפעיל אותו. והרבנות הם מטוקטקים, הם מגיעים לכל מקום. בחיל החינוך אין דבר כזה שיגיע מישהו חיצוני, שאין לו חותמת של החיל. אם רציתי לקחת את החיילים לאיזוהי פעילות של חיל חינוך, זאת פעילות שאושרה על ידי הצבא. דרך הרבנות זה לא קורה. אין עליהם פיקוח. ולכן קל להם לארגן. נאמר אנחנו בחתמ"ר חברון, ולרב שם יש מכר בתקוע. או באפרת. הוא מארגן שהוא יבוא. אין שום פיקוח על התכנים. להבדיל מחיל חינוך, שהוא מבזבז המון זמן ומשאבים על קבלת אישורים, כי הם רוצים לשים על זה תו תקן שהחיילים יעברו משהו שהוא בקונצנזוס. עכשיו, [עם הרבנות] זה היה גם נורא כיף. זה היה בעטיפה של כיף ומתוק וסוכר, אבל בסופו של דבר זה היה יהודי, דתי, ו[עם מסר של ]"זאת הסיבה שבגללה אנחנו הולכים לצבא, כי אנחנו יהודים ודתיים ובאנו לשמור על ארץ הקודש." כאילו, זה היה הפאנץ' כל הזמן. גם אם זה לא נאמר בריש גלי, זה היה ברור מאוד ללוחמים. הם באים לשמור על המדינה והם באים לשמור על המדינה כי הם יהודים גאים. גאים במורשת המאוד ספציפית שלהם.

– שהיא דתיה.

שהיא דתיה. ולי זה היה מאוד קשה. כי אמור להיות לי חיל שאמור לגבות אותי, חיל חינוך, שאמור לתת לי מענה יותר ממלכתי – נקרא לזה כך, אין לי מילה אחרת. כל הזמן פימפמו להם: אתם סוג של צבא ה'. ככה אני הרגשתי, אולי בגלל שהייתי נוכחת בכל הפעילויות.

– תודה רבה.

תודה. נורא רציתי לומר את זה כל השנתיים של השרות שלי.

זהות יהודית, זהות ישראלית

רם פרומן, יו”ר 'הפורום החילוני' (לא מכיר), מתחיל את המאמר שלו טוב. הוא מונה את הסכנות שאצורות במנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי. הוא מסביר כיצד רונצקי שינה את פני הרבנות ולמעשה את פני צה"ל, כיצד הוא תפס את מקומות של חיל החינוך והביא במקום קצת היסטוריה וקצת ערכים אינדוקטרינציה לאומנית-אורתודוקסית.

אחר כך הוא עובר אל החילונים, וטוען נכונה ש"זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שהם נחותים תרבותית ו"ערכית"." נכון מאוד, וכמה עצוב שכך.

אבל המסקנה שלו היא שגויה לחלוטין: "הגיע הזמן לצמצם אם לא לבטל את מרכיב היהדות בזהותנו. על הישראלים להפסיק לעסוק ביהדות, לעסוק בישראליות ולהתחיל להתגאות בה."

זאת טעות חמורה.
ראשית, אני לא כל כך מבין מהי אותה "ישראליות" שאין בה כל יהדות. ערוץ 2? מרכז עזריאלי? יום הזיכרון? לא יודע.
שנית, מחיקת חלקים מהזהות זה לא תהליך פשוט. למעשה, מעטים מאוד מצליחים בו. נדמה לי שכפרוגרמה להמונים זה חסר תוחלת.
ושלישית, וזה העיקר, פרומן לצערי קנה בעצמו את הבדיה שרונצקי מנסה למכור לו ולנו, דהיינו ש"היהדות" היא אותה ישות לאומנית, קסנופובית, מיזוגנית, גזענית ולאומנית שחלקים שונים מהיהודים האורתודוקסים כל כך מתעקשים להזדהות ולפעול על פיה.

אבל העובדה שזן מכוער זה של יהדות צמח בארבעים השנים האחרונות במדינת ישראל אינה מלמדת דבר על דת ותרבות של יותר מאלפיים שנה. זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שזאת היהדות האותנטית והאמיתית. למעשה מדובר במוטציה רדודה של היהדות, תוצר של הכלאה לא מוצלחת בין אהבת הארץ, היבריס צבאי ולאומי, ושטח מאוכלס בשלושה מיליון פלסטינים שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. בתנאים אחרים, היהדות, גם זו הדתית, היתה נראית אחרת. ע"ע יהדות ארה"ב.

בכוחנו לנכס מחדש את היהדות ולטעת בה ערכים אחרים. למעשה, אם אני צודק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אין לנו למעשה ברירה. בינתיים אל לנו להתפתות לזהות את "היהדות" עם כל הכיעור של הפולקיזם האתנוצנטרי והשובניסטי. חבל על האנרגיה שלנו. לשם כך בדיוק הוקמה מנהלת הזהות היהודית.

הרב רונצקי ראש “מינהלת הזהות היהודית”

הרב רונצקי הוא מעתה ראש “מינהלת הזהות היהודית” במשרד לשירותי דת.

אנחנו נציע לפי הבנתנו את מה שנכון וראוי, מה באמת יחזק את הקשר של העם הזה לארץ, למורשת שלו. זה לא פולקלור, זה לא ידע יהודי, שיידעו יותר יהדות ויצליחו במשחק טריוויה. זה לחזק את הקשר של העם, לא לארץ, אלא לעצמו, למורשתו. זה דבר שהוא בעיני קיומי. אדם שלא מכיר את התנ”ך הוא, ברגעי משבר, לא יחזיק מעמד פה. היום זה נחלש מאוד, הזהות היהודית.

הזהות היהודית שנחלשת היום היא זו של אהבת הגר, מוסר הנביאים וההתבוננות המורכבת במציאות. הזהות היהודית שממש לא נחלשת היום היא זו שהופכת את היהדות ממערך תרבותי ודתי עשיר, מסועף ומורכב ליסוד לאומי פשטני אתנוצנטרי וקסנופובי. אין לי שום בעיה עם חיזוק הזהות היהודית, אלא שהשאלה היא לאיזה כיוון מחזקים אותה.

הכיוון של רונצקי נראה ברור: ה"קשר של העם" הוא ל"מורשת". ומהי המורשת? לא ביאליק, גורדון, בובר. גם לא הרמב"ם, קרוכמל, מנדלסון. גם לא שפינוזה, פרויד, איינשטיין. גם לא אבולעפיה, שבתי צבי, יעקב פרנק. גם לא אבן עזרא, אברבנאל, עגנון. גם לא פילון, יוספוס, הורדוס. הנה:

רוצים אמת, לא משהו אקדמי כזה לא ברור. רוצים את הדבר החי, התוסס, המחבר.

אמת, לא קשקשת של אקדמאים. אמת משמיים. אמת ואמונה. משה אמת ותורתו אמת. והאמת? היא כמובן אצל שומרי המצוות:

מה אני אציע לו? שבת חילונית? שבת של מה? אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים. איזו שבת יציעו? עם כל הכבוד. לראות טלוויזיה ביחד? ללכת לפאב? כאן נציע משהו אחר.

ברוך ה', רונצקי יציע משהו אחר. ה"זהות היהודית" מצטמצמת לשבת אורתודוקסית, לקיום מצוות. חוששני שהסיכוי הוא רב שמכל העושר והמורכבות של התרבות והדת היהודית נקבל מיסיונריות פשטנית של "ערכי משפחה" ו"מסורת", ושאלה ייקבעו על פי איזו דעת תורה. לפני שמינהלת הזהות היהודית דופקת אצלכם בדלת, דאגו להכשיר את המטבח.