הרבי מליובאוויטש

הרבי מליובאוויטש וגיל העולם

לאחרונה יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר 'תשובות לשאלות החיים' מאת הרבי מליובאוויטש (מנחם מנדל שניאורסון). הספר הזה מצטרף לז'אנר של ספרי "עזרה עצמית" יהודיים (כתבתי עליו כאן) שעורכים פופולריזציה לתכנים מסורתיים ומציגים אותם כמשאבים למען שיפור חייו של הפרט המודרני.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא אמונה מסויימת של הרבי. כידוע, יחד עם גדולתו וייחודו היו לרבי מליובאוויטש כמה אמונות מוזרות. המפורסמת בהן היא שהוא עצמו המשיח, אולם רק קצת פחות מוזרה היא דבקותו העיקשת באמונה שגיל העולם הוא בדיוק כמניין השנים העברי, דהיינו פחות מששת אלפים שנה. הרבי שלל את הממצאים שהיקום הוא בן מיליארדי שנים, וממילא שלל גם את האבולוציה.

בפסקאות המובאות להלן הוא משתמש בידע המדעי הלא מבוטל שלו כדי להטיל ספק בגילם של המאובנים. ראו לאיזו רמה של להטוטנות הוא נדרש רק כדי שלא יהיה חייב להודות שהיקום זקן קצת יותר מכמה אלפי שנים.

rabi

כאן דף הספר.

האם הרבי מליובאוויטש סבר שהוא המשיח? פולמוס אקדמי

בגליון מוסף 'שבת' של מקור ראשון האחרון ראיין אריאל הורוביץ את ד"ר אלון דהן בקשר לתנועת חב"ד. דהן כתב את המחקר הטוב ביותר לדעתי על תפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, מחקר שעתה לשמחתי הרבה (פשוט כל הדוקטורט מצולם אצלי בארון וזה לא אסתטי) ייצא כספר. בין השאר, דהן טוען שהרבי סבר מתחילת דרכו שהוא המשיח, ושגם כיום הרוב המוחלט של חסידי חב"ד בטוחים שאכן כך.

שתי הטענות הללו, לעניות דעתי, נכונות בהחלט. על תודעתו המשיחית של הרבי כתבתי בעצמי מאמר שהופיע ב'תכלת' ז"ל והסתמך גם על מחקרו של דהן, ומשיחות עם חסידים בהווה ולשעבר ברור לי שרוב החסידות כיום היא "משיחית", והויכוח הוא רק על מידת הפומביות שיש לתת לאמונה הזאת.

והנה, בצורה קצת תמוהה הביאו לצד הראיון עם דהן תגובה ארוכה מפי ד"ר יחיאל הררי, שכתב לא מזמן את הספר 'סודו של הרבי'. על הספר הזה כבר כתבתי ב'עין השביעית' שהוא אינו אלה כתב הגיוגרפי שאינו מחדש דבר, נסמך על מחקרם הגדול של הפרופסורים פרידמן והיילמן ומסתיר עובדות שהיו יכולות להביך את חסידי חב"ד.

הררי טוען בתגובתו שהוא "לא יודע" אם הרבי סבר שבהוא המשיח או לא, וששאר טענותיו של דהן גם אינן מחזיקות מים. אלא מה? הררי הוא חסיד חב"ד, וכזה ששיך לחלק הקטן שמנסה להכחיש שהרבי התכוון שהוא המשיח. תגובתו לוקה בחוסר יושרה שכן הוא אינו מגלה שהוא צד פנימי בעניין, וכמו ספרו, מגלה נרפות אינטלקטואלית.

האם הרבי סבר שהוא המשיח ואף רמז מפורשות שהוא המשיח? בהחלט כן. ראו הדוקטורט של דהן, ראו המאמר שלי לעיל, וראו למשל גם את שירת "יחי אדוננו … המלך המשיח" ששרו חסידיו של הרבי מולו, ובעידדו. וזה רק סרטון אחד מני כמה.

'ישראל היום' מביאים "גילויים" על הרבי

גיליון שישי האחרון של 'ישראל היום' הביא כתבה לא חתומה בה הובטחו לקוראים "גילויים מתוך הספר החדש", על הרבי מליובאוויטש. "הספר החדש" הוא ספרו של ד"ר יחיאל הררי, "סודו של הרבי" (ידיעות ספרים).

דא עקא, הגילויים שהובאו בכתבה לא היו חדשים, ולא היו מספרו של הררי. מדובר בדברים שפורסמו כבר לפני כשנתיים בספרם הביוגרפי של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, "הרבי מלובביץ': בחייו ובחיים שאחרי חייו" (מרכז זלמן שזר, דביר). אגב, באופן מעניין גילויים על הרבי שיש בהם כדי להביך את חב"ד לא הובאו בכתבה. אולי זה סודו של הרבי, שלא מספרים עליו את כל מה שידוע.

שלחתי רשימה קצרה ל'עין השביעית' שמנסה להביא קצת גאולה לעולם על ידי הבאת דברים בשם אומרם.

מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב […] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

מסתבר שחב"ד היא אנטי-ציונית

המדינה מכבדת אדם בזכות להדליק משואה ביום העצמאות שלה, והוא משתמש במעמד שניתן לו כדי לקדם אג'נדה משיחית הזוייה, ותוך כדי כך כדי לרמוס ברגל גסה את כבודה של המדינה, ולמעשה להתכחש לקיומה.

כפי שכתב יפה שחר אילן, הביזיון שהתחולל בטקס הדלקת המשואות השנה היה שווה רק בשביל שיהיה לכולם ברור שחב"ד היא חסידות אנטי-ציונית. היא חייבת להיות כך, לא רק מפני שהיא חרדית וכמו כל הממסד החרדי מסרבת להכיר בכשרותה של המדינה החילונית (שמממנת אותו), אלא גם ובעיקר מפני שבראשה עומד אותו משיח מת/חי, "נשיאם של ישראל", שהוא המנהיג של העם, וממילא לא יתכן מנהיג אחר תחתיו או לצדדיו.

אבל לא רק מאז הטירוף המשיחי היתה חב"ד אנטי-ציונית. הרבי הקודם, הריי"ץ, יצא בתקיפות רבה כנגד הציונות, והמשיך את דרכו הרבי מליובאוויטש האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון. עמדה זאת היתה קשוחה מאוד עד מלחמת ששת הימים, ורק אחריה מעט התרככה, וזאת מפני שהנצחון נתפס כנס שמבשר על בואו של המשיח – כלומר ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הפכה לכלי משחק בידיו של הטוען לכתר המשיחיות, ולכן – ורק לכן – חשובה. אבל שלא יהיה ספק: חב"ד היתה ונשארה אנטי-ציונית. מה שלא הפריע לה להתנגד לכל ויתור על ריבנות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, זאת שוב מפני שגם הכיבוש, תוצאת הניצחון, היה ממבשרי הגאולה הקרובה. עדות להשקפה מעניינת זו ניתן למצוא במאמר שכתב בבטאון כפר חב"ד עורכו, ר' אהרון דב הלפרין ב-1983, שהביע:

התנגדות גמורה לציונות ולאומיות, יחד עם האיסור החמור למסור אף שעל מהשטחים שהעניק לנו הקב"ה.

וכך הגענו עד לזמננו אנו, בו מדינת ישראל, שמנסה בכל כוחה לחבק את אזרחיה ולהכניסם תחת כנפי האתוס הציוני, מקבלת בתמורה יריקה עסיסית בפניה, כאשר הרב שמעון רוזנברג, בניגוד למה שהבטיח שיאמר, הכריז כי כולנו בצפייה ש"הרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושהוא מדליק את המשואה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" (צפו בדבריו כאן). ולא ברור מה יותר פתטי: אמונתם הילדותית של החסידים בשובו מהמתים של רבם, או רצונה המתחנן של המדינה בשיתוף הפעולה של אותם חסידים משיחיים, אנטי-ציונים, בטקס הממלכתי ביותר שיש לה.

להכרזה המגוחכת של הרב רוזנברג קדמה פארסה לא פחות מגוכחת, ואצטט את אילן בעניין זה. אילן מספר על התנגדות רבני חב"ד לכך שרוזנברג ידליק את המשואה:

את עמדת הרבנים הסביר אחד מבכירי רבני חב"ד טוביה בלוי באתר "בחדרי חרדים": "הרבי התנגד לציונות בצורה חריפה מאוד, והוא הכיר במדינה כמציאות קיימת ותו לא". בלוי גם ציין: "יש להוסיף את המקום עצמו בו מתקיים הטקס, שהוא מקום שלא ראוי להיות בו, מקום שנקרא על שם אותו אחד שכולנו יודעים מי הוא היה". אותו אחד שלא נוקבים אפילו בשמו הוא כזכור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.  אצל החרדים נהוג להגיב על דברי תועבה מהסוג של בלוי במילים עפרא לפומיה. עפר לפיך. כשהכוונה היא פשוט: אולי תסתום.

אם רוזנברג היה עושה לרבנים טובה והולך להדליק משואה נגד עמדתם, אולי זה היה נגמר שם. אבל, אתר כיכר השבת מדווח שרוזנברג הביך את החסידות כשהודיע שלא ידליק משואה נגד עמדת הרבנים. כך היה עלול ליצור סקנדל לאומי. הרבנים  מיהרו להתקפל והורו לו שלא יבטל את השתתפותו. הסיבה: ביטול ההשתתפות יגרום לחילול השם גדול. תרגום: חילול השם משמעותו שכל הציבור (ולא רק מי שקורא אתרים חרדיים) יבין שחב"ד נגד המדינה.

ולכן בכל זאת התירו לו את העניין, שכאמור הסתיים בבזיון. כדאי לזכור את כל זה בפעם הבאה שהחסידים הנחמדים של חב"ד יציעו לכם להניח תפילין או לקפוץ אליהם לקבלת שבת. הם ממש נחמדים, הם רק נגד קיומה של המדינה.

הכתוביות מראות את מה שהרב רוזנברג היה אמור לומר. בפועל הוא קבע שהרבי הוא המשיח, ושהמדינה היא "ארץ ישראל"

מעט אלילות בחב"ד, כי כנראה אי אפשר לגמרי בלי

שני לינקים מעניינים לדיונים ועדויות על הביטויים הקיצוניים יותר של האלילות החב"דית בימינו.

ראשית כאן, בבלוג של ד"ר יחיאל הררי, שכתב דוקטורט נאה על הרעיון המשיחי אצל הרב גינזבורג, וכיום מרצה במכללת ספיר, ומתעניין מאוד באופן אישי בתורת חב"ד (ובנאדם נחמד באופן כללי). הררי כתב מאמר שמבקר את "מצב המחקר האקדמי אודות חב"ד", ושתוקף ספציפית את מאמרו האחרון בראשית של ד"ר אלון דהן (שכתבתי עליו מעט כאן), שהוא לדעתי כנראה המומחה האקדמי הגדול כיום לתורתו המיסטית של הרבי מליובאוויטש (ושבדוקטורט שלו נעזרתי רבות כאשר כתבתי את מאמרי על התיאולוגיה המשיחית של הרבי) . הררי טוען שדהן מעליל עלילות על החסידות ומנפח תופעה שולית ביותר – ראיית הרבי כאלוהות עצמה – כאילו היא משמעותית, כל זאת ממניעים זרים שאינם מחקריים נטו. דהן, בתגובות לרשימה, מכה אותו לדעתי שוק על ירך ומביא ראייות נאות לכך שא) התופעה אינה שולית עד כדי כך, ב) יש לה בסיס בתיאולוגיה החב"דית והחסידית, ג) אולי זה דווקא הוא שרואה את המציאות לא בצורה אובייקטיבית, ממניעים אישיים.

ושנית, אתר זיפט פרסם לינק לאתר חב"ד און-ליין, שם מוצעות למכירה מפיות לכיסוי חלות לשבת שעשויות משמלתה של הרבנית חיה מושקה, אשתו של הרבי מליובאוויטש ולחילופין גם מפיסה מבגדו של האדמו"ר הריי"ץ. המחיר: 10,000 ש"ח בלבד. חלות השבת שלכם אף פעם לא היו טעימות יותר מאשר כשהן מכוסות בגזרי בגדי הקדושים הללו זי"ע.

הרב חיים רפופורט ואנוכי בפולמוס המשיחיות החב"דית

בגליון תכלת האחרון התפרסמה תגובתו של הרב חיים רפופורט (הממונה על תיק האתיקה הרפואית במשרדו של הרב הראשי של בריטניה) למאמרי אודות תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש (כאן בבלוג, כאן באתר תכלת, כאן ב-pdf). תגובתי לתגובתו והתפרסמה אחריה – והפעם שתיהן בעברית, אחרי שהתגובות התפרסמו באנגלית בגליון האנגלי של כתה העת. הנה הן:

המשיחיות בחב"ד

לעורכים,

במאמרו "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009) מבקש תומר פרסיקו לשכנע את קוראיו כי רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ניסח פרשנות חדשה ורדיקלית לתנאים שמנה הרמב"ם בהלכות מלכים לזיהויו של המשיח, כך שהוא עצמו יתאים לתיאור. כסימוכין לתזה שלו מביא פרסיקו ציטוטים וראיות מתוך נאומיו ומעשיו של הרבי, ולחיזוק מוסיף מטענותיהם של אנשי אקדמיה אחרים, בעלי אוריינטציה דומה. מרבית ה"הוכחות" שהוא מציג מורכבות משפע רמיזות המופיעות בנאומיו של הרבי, רמיזות שאפשר לסכמן במילים אלה: "אני הוא המשיח העל־אנושי שציפו לו דורות רבים. בין שהוכשרתי לכך ובין לאו, נבחרתי על ידי הקב"ה להושיע את ישראל. אני אגאל אתכם – ואפשר שכבר עשיתי זאת". לשיטתו של פרסיקו, אפילו אותן אמירות של הרבי הנראות תמימות למדי למראית עין נטענו למעשה במסרים חבויים בדבר היותו הוא עצמו משיח צדקנו – מסרים שתלמידיו היו קולטים בנקל.

אלא שהדמות שמשרטט פרסיקו במאמרו רחוקה מרחק רב מדיוקנו האמיתי של הרבי, שלתורתו נמשכו עשרות אלפי אנשים, ואני ביניהם – הרבי שאף זכיתי להכיר באופן אישי.

הרבי שהכרתי היה אדם ענו, צנוע ומרעיף חסד, שפיתח תיאולוגיה מורכבת. כל ימיו היו קודש לתיקון עולם, חיים של אמונה וביטחון בבורא עולם; הוא הכיר במגבלותיו האנושיות של האדם והדגיש את הצורך לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו בלי ליפול למלכודת של האדרה עצמית. הוא התייחד במסירות, בלהיטות ובאופטימיות מוחלטות – וכל זאת לצד תודעה עמוקה של ריאליזם. אליבא דפרסיקו, לעומת זאת, הרבי הוא אדם ששגה באשליות אובססיביות בנוגע ל"אחריותו המשיחית", אדם שתחושת החשיבות העצמית שלו כמעט שלא ידעה גבולות ושהחזיק בתיאולוגיה שהייתה מביישת אפילו את הוגי הדעות הדתיים הפרימיטיביים ביותר.

אף שהתזה של פרסיקו ראויה להפרכה מן המסד ועד הטפחות, אגביל את עצמי כאן לדוגמה המרכזית והמייצגת ביותר לטענותיו המטעות, בתקווה שאצליח להמחיש עד כמה הוא חסר את הידע הנדרש להתמודדות עם המקורות הרלוונטיים.

בטרם אעשה זאת, עליי להצהיר בבירור היכן אני עומד ומאיזו נקודת מוצא אני כותב את דבריי: ראשית, אני עצמי נכחתי ברבים מן האירועים שפרסיקו מזכיר במאמרו; שנית, חקרתי את כל שיחותיו של הרבי על משיחיות ועל עניינים קרובים; ושלישית, כמי שנמנה עם המעגלים הפנימיים של תנועת חב"ד, אני מכיר לפני ולפנים את הדקויות הטמונות בשפה של קבוצה סגורה זו. כיוון שכך, אני מרגיש שיש לי הכלים לקבוע כי מאמרו של פרסיקו אינו מבוסס על מחקר שיטתי וקונטקסטואלי של המקורות הראשוניים שבהם הוא דן. תחת זאת, מסקנותיו גובשו בהשפעת התעמולה שמקדמים "משיחיסטים" רדיקליים, שאינם מייצגים את ההשקפות של תנועת חב"ד ושברוב המקרים לא ייתכן שהיו נוכחים באירועים שהם מתיימרים לתאר. אוסיף ואומר גם שאינני מציג כאן את השקפותיו של זאב בודד, חסיד חב"ד תועה הרואה את הדברים מנקודת מבט לא שגרתית. נהפוך הוא, דבריי מבטאים את עמדות הזרם המרכזי של תנועה – עמדות המתועדות בפרסומים רבים וחשובים של חב"ד וזוכות לתמיכת הרבנים ומורי ההלכה הידועים ביותר בקרבה.

הרבי עסק בתנאים המשיחיים של הרמב"ם בכמה נאומים פומביים ומכתבים שהתפרסמו. הוא תמיד עמד על כך שהרמב"ם התכוון שדבריו יובנו כפשוטם וכלשונם, והדגיש שכתבי הרמב"ם הם הסמכות האחרונה בעניינים אלה. יתר על כן, הרבי קבע כי הרמב"ם ביקש לא רק לספק לעם היהודי כלים שיאפשרו לו לזהות את משיח האמת, אלא גם לחמש אותו באמצעים מוסמכים נגד משיחי שקר.

אפשר לראות זאת, למשל, בהתעקשותו של הרבי כי מילותיו של הרמב"ם, "אם יעמוד מלך", מתייחסות למונרך במובן הרגיל של המילה. המילה "מלך" מורה על אדם הנהנה מסמכות אוטוקרטית מוכרת ומקובלת על העם היהודי (אף שלא מונה עדיין בידי הסנהדרין); אדם שיחייב את העם ללכת בדרכי התורה ("ויכוף כל ישראל לילך בה"), וזאת תוך שימוש בסמכותו המלכותית כדי לכפות על יהודים קשי עורף לציית לחוק היהודי. המלך יצליח אפוא להניע את כל היהודים לקיים את המצוות במלואן, בין שירצו בכך ובין לאו. רק לאחר שישיג מטרה זו ימשיך המלך לשלב הבא ויילחם את מלחמות ה' – דהיינו המלחמות הגשמיות נגד אויבי ישראל, ובהם עמלק (בהערת אגב אמר הרבי כי בכך עשויה להיכלל גם לחימה נגד גורמים אנטי־יהודיים מבית, אבל, מיהר להוסיף, "זהו פְּשֶעטְל ותו לא", כלומר זוהי פרשנות לא מילולית של המונח). אם וכאשר ימלא מלך כלשהו את כל התנאים שהוזכרו לעיל, אז – ורק אז – אפשר יהיה לשקול את האפשרות כי הוא המשיח המובטח.

פעם אחר פעם חזר ושנה הרבי כי זוהי קביעתו הסופית של הרמב"ם ואין עליה עוררין, וכי יש לדחות בתוקף כל יומרה לאצטלה משיחית שאינה מקיימת את תנאיו של הרמב"ם כלשונם. לעתים הוא אף הוסיף כי נכון לזמן הזה אין איש ההולם את התיאור. ברור אפוא שעל פי עמדתו המוצהרת של הרבי לא ייתכן כי השתעשע ברעיון שהוא עצמו התגלמות המשיח הרמב"מי.

אבל פרסיקו כנראה אינו מודע להצהרותיו החוזרות ונשנות של הרבי בעניין זה. זהו ההסבר היחיד שאפשר להעלות על הדעת לטענות חסרות השחר המופיעות במאמר, שלפיהן, למשל, תנועת הנוער שהקים הרבי, "צבאות השם", נועדה למלא אחר התנאי שהעמיד הרמב"ם כי המשיח "יילחם את מלחמות ה'", או שמשחק המילים הדרשני שלו על הצירוף "ובנה מקדש במקומו" נועד להתפרש כרמז לבנייה ממשית של בית כנסת. זאת ועוד, על אף הצהרותיו התקיפות של הרבי המעידות על ההפך הגמור, פרסיקו מייחס לו את האמונה כי הוא נמצא במעמדו של אותו המלך שהזכיר הרמב"ם, ומוסיף כי "דימוי עצמי מרומם זה ניכר… ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל".

בקצרה, לכל אורך המאמר מחמיץ פרסיקו את ההבחנה – שהיא בבחינת הנחת יסוד עבור כל חוקר רציני של כתבי ליובאוויטש – בין מונחים שנקט הרבי מתוך הרמנויטיקה דרשנית ובין אלה שהביע בהקשר פרגמטי ועובדתי.

פרסיקו ככל הנראה גם אינו מודע למקרים הרבים שבהם גינה הרבי את אלה שהתייחסו אליו כאל המשיח. במקרה אחד כזה, ב־1991, הצהיר הרבי כי עליו לצאת מבית הכנסת לנוכח התבטאויות כאלה (תיאורו של פרסיקו את הרבי המעודד את דוד נחשון בדיבורי הסרק המשיחיים שלו לקוח מתוך הקורפוס ההולך וגדל של מיתולוגיה משיחית). בכמה מקרים נזף הרבי בפומבי באלה שעסקו בספקולציות משיחיות, ודחה בתקיפות איגרות פרטיות של אנשים שפנו אליו כאל המשיח. לדוגמה, כאשר פעיל ישראלי יצא בהתבטאויות משיחיות על אודות הרבי, שלח לו מנהיג חב"ד מסר שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה תוקע סכין בלבי".

מקרה אחר, שאירע בשנת 1992 ושתועד בקלטת וידיאו השמורה בידי ה־Jewish Educational Media, מפריך אף הוא את טענותיו של פרסיקו. זמן לא רב לפני שלקה הרבי בשבץ הגורלי שממנו לא התאושש מעולם, ניגש אליו עיתונאי מישראל ואמר לו: "אנו מעריכים אותך מאוד, אנחנו רוצים לראות אותך בישראל; אמרת שבקרוב תהיה בישראל, אז מתי תבוא?". הרבי השיב: "גם אני רוצה להיות בישראל". העיתונאי התעקש, "אז מתי, מתי תבוא?", והרבי השיב, "הדבר תלוי במשיח, לא בי". העיתונאי לחץ, "אתה המשיח!", ואילו הרבי ענה לו, "אני לא".

מקרים אלה ואחרים כמותם, המתועדים כולם בספרות חב"ד, חמקו ככל הנראה מעיניו של פרסיקו.

לבסוף אכתוב, בצער, כמה מילים על ההשערה הבוטה המועלית במאמר כאילו הרבי נמנע מלמלא מצוות פרו ורבו וחי חיי פרישות משום שראה עצמו כמשיח. הייתי רוצה להאמין שאין כל צורך לטרוח ולהפריך את הדעה הזו, המתארת סוג של משיחיות המאוס בעיני היהדות האורתודוקסית והעומד בניגוד גמור לכל תורתו של הרבי. הטענה הזו משקפת מגמה מדאיגה המתענגת על ספקולציות משוללות כל היגיון, מאפשרת להרהורים בטלים ותועים להתחפש לתזות מלומדות, ומנצלת טרגדיות אנושיות ואישיות מאוד כדי לקדם סיפורי מתח בנוסח העיתונות הצהובה, המתעטפים באצטלה של ז'רגון אקדמי.

אם אנשי האקדמיה העוסקים במדעי היהדות מבקשים לשמור על יושרתם ועל כבודם, עליהם לנקוט משנה זהירות לפני שהם מעניקים במה לתיאוריות ממין זה. עצם שילובה של ספקולציה כה מופרכת בזירת לימודי היהדות פוגע במוניטין של הדיסציפלינה כולה.

הרב חיים רפופורט
לונדון

תומר פרסיקו משיב:

הרב חיים רפופורט מנסה בביקורתו להפריך את קביעתי כי הרבי חשב, ואף רמז, שהוא המשיח. בהתבסס על הצהרתו בדבר בקיאותו ומומחיותו בנושא הנידון, ובלי להביא ולו מראה מקום אחד, הוא קובע שהתזה העיקרית של מאמרי אינה נכונה. דא עקא שרפופורט בוחר להתעלם מראיות רבות שהבאתי כתימוכין לטענתי. הוא שולל, למשל, את קביעתי כי הרבי עודד הצהרות על כך שהוא המשיח, אף שנמצאו עדים רבים לכך, שלא לדבר על הסרטונים המראים בבירור את הרבי כשהוא מנופף בידיו לקול שירת חסידיו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בהערות השוליים למאמרי סיפקתי קישורים לאתרי אינטרנט שבהם מוצגים סרטונים אלה, והקוראים – ורפופורט בכללם – מוזמנים להתרשם בעצמם.

למען האמת, אינני מוצא טעם רב בהתנצחות שבה כל צד ממהר לשלוף מאמתחתו הוכחות לאמיתות טענותיו. הרב רפופורט כבר הוכיח, בביקורת שוללת שפרסם לאחרונה על ספרם החשוב של החוקרים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, הרבי: חייו של מנחם מנדל שניאורסון בעולם הזה ובעולם הבא (The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson), כי אינו מייחס משקל רב לעובדות שאינן מתיישבות עם התמונה שהוא מבקש לצייר. אולם לא זו הסיבה האמיתית לכך שאין טעם בוויכוח בינינו. אין בו טעם מפני שהוא מנותק לחלוטין מן המציאות. שהרי בשעה שרפופורט מנסה להוכיח שהרבי מעולם לא טען כי הוא המשיח, רוב רובם של חסידי חב"ד מחזיקים בדעה ההפוכה.

ואמנם, בדחייתו את הפרשנות המייחסת לרבי כוונות משיחיות, יוצא רפופורט לא רק נגד העדויות הניצחות ולא רק נגד ההיגיון הבריא, אלא גם נגד רוב מניינה ובניינה של חסידותו. ניכר כי הביקורת שהוא מותח על טיעוניי מכוונת בעצם כלפי אחיו מתוך התנועה, אף שמטרתו המיידית היא להציל את תדמיתה של החסידות כלפי חוץ.

אפשר להבין את הרב רפופורט. הוא מייצג מיעוט שבמיעוט של חסידים מיושבים בדעתם, הרואים בעיניים כלות כיצד גוזל השלהוּב המשיחי שאחז בחב"ד את כבודה של תנועתם המפוארת. אכן, הייתי שמח לו דעותיו של רפופורט היו באמת בגדר "עמדות הזרם המרכזי של התנועה", כדבריו. האמת, לצערי, שונה לחלוטין. רפופורט מנהל קרב בלימה אבוד נגד הרוב המוחלט של החסידות, המגשים כיום את מורשתו של האדמו"ר בנחישות שלא הייתה אפשרית לולא נבעה מוודאות עמוקה בדבר רצונו המפורש של המנהיג הנערץ. הרב רפופורט יכול להמשיך ולטעון בלהט שמנחם מנדל שניאורסון לא התכוון להמליך עצמו למלך המשיח, אבל החסידים האחרים האזינו לאותם הדברים ויודעים היטב שהרבי התכוון גם התכוון לכך, והחסידות עצמה כבר רחוקה ממנו כרחוק הירח מן הארץ.

קרב על הרבי: הרב חיים רפופורט נגד עבדכם הנאמן

אחרי שביקר בחריפות ובמידה לא מעטה של חוסר הגינות את ספרם של הפרופסורים היילמן ופרידמן, נזכר הרב חיים רפופורט, אחד מסגניו של הרב הראשי של בריטניה וחסיד חב"ד אדוק, שגם אני כתבתי משהו לפני שנה על הרבי מליובאוויטש שמעצבן אותו. הנה תגובתו למאמרי על הרבי ב"תכלת", ותגובתי לתגובתו, כאן באתר Azure (קשה להביא את הטקסט הנה).

"יש לנו ישיבה בירושלים שמטרתה לקחת כל יהודי ולהפוך אותו לחב"דניק"

הרב אריה לוי מישיבת "ופרצת" בשכונת קטמון מסביר בגילוי לב על מטרת ישיבתו. הוא מתגאה בכך שהיא ממוקמת בדיוק מעל "הצוללת הצהובה" ומסביר שהם כבר בקשר עם הנוער שם. כל זה בוידאו של נאום שנשא בכנס השלוחים בשנה שעברה, החל מהדקה ה-22. עוד דבר שכדאי לשים לב הוא הקרדיט שהוא נותן בכל דבר ל'רבי שליט"א' (למשל: "הרבי מלך המשיח שם אותנו בדיוק שם פשוט כדי שנדוג את הילדים האלה"), כלומר כל דבר טוב שקורה הוא בזכות הרבי, ולא בזכות הקב"ה. הנה הלינק שוב.