לקראת סוף השבוע (בכל זאת, כבר רביעי) דבר תורה (תישארו עד הסוף, לא תצטערו) מאת הרב יצחק גינזבורג (תורת המלך, ברוך הגבר):—
"סוס בגימטריא זה המדינה". לא חשבתם על זה, נכון? אז הנה. כבר מעניין. עכשיו, את הסוס צריך להרוג. "אני לא רוצה לנשוך, להרוג, את האנשים – רק את הממסד" אומר הרב גינזבורג. את הישראלים – לא להרוג. את הממסד – להרוג. עד כאן הכל מובן?
עכשיו, "הנושא שלנו הערב הוא חובת מחאה". חייבים למחות. זאת מצווה. כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עושה דבר רע. זה לא הרב גינזבורג, זה התלמוד. "הוכח תוכיח את עמיתך". זה גם לא הרב גינזבורג, זאת התורה. אז מצווה.
עכשיו ציטוט ארוך: "הסוס שלנו היום עושה דם יהודי הפקר, לכן צריך לפגוע בסוס. כנגד זה צריך יהודי כזה שמפקיר את עצמו, נקרא הפקרות דקדושה – מפקיר את הדם שלו (את הדימוי שלו, כאשר מוחה בסגנון שאינו 'פוליטיקלי קורקט') בשביל הערבות של 'כל ישראל ערבין זה בזה'."
פירוש: המדינה שלנו נותנת ליהודים להירצח. לכן צריך יהודי שמפקיר את עצמו, שמסכן את התדמית שלו כשהוא מוחה באופן לא תקין, למען הכלל.
למשל, כמו שמשון. "הוא גם אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". הוא הולך והורג המון פלישתים, ומשלם על כך בחייו. אבל הוא גיבור. זה דומה למי שלוקח ערבות על היהודי ש"נמצא בסכנת פיגוע בדרך". מבינים? צריך למחות כמו שמשון, כי זו פירושה של ערבות עם מי שבסכנת פיגוע.
מתי יש למחות? "על מה הרבי [מליובאוויטש] אמר שיש "חובת המחאה"? הרבה דברים, ואחד מהם חוק מיהו יהודי. גם שלמות הארץ, גם פיגוע – יש חובת מחאה." אם יש פיגוע, יש חובת מחאה. ואם מחית, "אתה הרווחת שלא תענש על הערבות" – מי שמוחה לא נענש. הוא את שלו עשה.
אז מה עושים? "הטיפול היחיד שיכול כאן לעזור מיד – טיפול נמרץ, מידי – אך ורק פעולות תגמול כואבות".
עד כאן לשון קדשו. והאמת והשלום אהבו.
—
את כל זה מלמד הרב גינזבורג יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד בו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018. הוא נושא את דבר התורה הזה ברחלים. בישיבת 'פרי הארץ'. באוקטובר אותה שנה, אחרי עוד פיגוע בו נרצחים זיו חג'בי וקים לבנגרונד באזור התעשיה ברקן שבשומרון, יוצאים על פי החשד חמישה מתלמידי הישיבה וזורקים סלעים על המכונית בה נסעה עיישא ראבי.
ואם אני הייתי יכול לסכם לכם את כל זה בקלות איך זה שהשב"כ ומשטרת ישראל לא יכולים, ואיך זה שהרב גינזבורג עדיין לא נחקר על הסתה?
מינים 