סטיבן נדלר על שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, ויסודות הנאורות

קצת קשה להאמין, ודי מדכא, אבל בחוגים נרחבים בישראל 2017 עדיין רדיקלי או נועז לומר שהתורה לא הוכתבה על ידי אלוהים למשה. זאת לא פחות משלוש מאות וארבעים שנה אחרי שהדברים האלה נכתבו ב'מאמר תיאולוגי-מדיני' של אחד מהיהודים המבריקים אי פעם, ברוך שפינוזה.

 

צאתו של הספר לאור, בעילום שם כמובן, ב-1670 הוא מאורע היסטורי חשוב. הספר לא רק הניח את היסודות לביקורת המקרא, אלא גם סייע בהעמדת התשתית לחלקים נרחבים של הנאורות: הדגשת סמכות התבונה מעל לסמכות המסורת, זיהוי פעולת האל בעולם וחכמתו עם חוקי הטבע, ביטול קיומם של ניסים, השגחה פרטית והתגלות אלוהית, ערעור סמכות הממסד הדתי בכל הנוגע לפוליטיקה, הדגשת חשיבות חופש הדת והמצפון על ידי עמידה על זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין כרצונו, וקידום רעיון סמכות העם לקבוע את השליטים עליו, כלומר שלטון שיונק את כוחו מלמטה, ולא מלמעלה. שפינוזה לא היה נושא הדגל היחיד לכל אלה, אבל הוא בהחלט היה אחד המשפיעים ביותר, והספר הזה הוא המסמך העיקרי בו קידם את עמדותיו.

 

הספר התקבל בזעזוע, וזאת אף על ידי ידידים של שפינוזה. "ספר שחושל בגיהנום" הוא תואר אחד שניתן לספר, ומישהו אחר כתב כי הספר הוא "המטונף ומחלל הקודש ביותר שהעולם ראה מעודו" – תארים שכמה פילוסופים אחרים של הנאורות היו הורגים (כומר) בשבילם. הוא העמיד את שפינוזה בסכנה מצד שלומי אמוני הדת, (היה לו המזל הגדול לחיות בהולנד הליברלית יחסית), וגרם לו לדחות את הוצאת המגנום אופוס שלו, 'אתיקה', עד לאחר מותו.

 

סטיבן נדלר, שכתב ביוגרפיה יפה על שפינוזה, כתב בעצם מעין ביוגרפיה של המאמר התיאולוגי-מדיני (הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים ובתרגום המצוין (כרגיל) של אביעד שטיר). הוא סוקר את שלבי הכתיבה של הספר, את מקורות הרעיונות שבו (שפינוזה שאב רבות מהובס ומהרמב"ם, שני הוגים שגם התייחסו לדת באופן נטורליסטי), ואת הפולמוס עליו כמובן.

 

הספר היה יכול להיות קצר יותר, ולעיתים הדרכים הצדדיות שנדלר מרשה לעצמו להיגרר אליהן לא מספיק רלוונטיות. זה גם בהחלט לא ספר על "הולדת העידן החילוני" כפי שכתוב בכותרת המשנה (שאינה מתורגמת מהמקור), אלא כאמור ביוגרפיה אינטלקטואלית של המאמר התיאולוגי-מדיני. אבל ככזה הוא טוב ופורש בפני הקורא מבוא מוצלח לספר, להתקבלותו ולהשפעתו.

 

אפשר לקוות שהבנת החיבור החשוב הזה תעזור לאנשים בני זמננו להבין מעט טוב יותר את המהפכה העצומה שעבר המערב במאות השנים האחרונות, ואת המתח שבין סמכות התבונה לסמכות המסורת שממשיך ללוות אותנו. וכמובן, גם כיום יהיו אנשים שיראו בספר את מלאכת השטן ובשפינוזה כופר מסוכן. כפי שכותב אותו יהודי חכם במאמר התיאולוגי-מדיני שלו, מדהים לראות "בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משתנקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים".

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.

תגובה למאמרים על הר הבית מאת חיים היימס-עזרא

פרופ' חיים היימס־עזרא כתב תגובה מעניינת לצמד המאמרים שלי על יחס הציונות להר הבית. היימס-עזרא כותב שני דברים: ראשית, שנטישת המקדש ועבודת הקורבנות באה בד בבד עם נטישת הפוליתאיזם והמעבר הסופי למונותאיזם. דהיינו, כל עוד היה מקדש בני ישראל זבחו גם במקדשים אחרים ולאלים אחרים. חיסול סיפור הקורבנות היה מעבר לדת מופשטת יותר, שאיפשרה אלוהות אוניברסלית. תיאוריה מעניינת שכדאי להתייחס אליה בהזדמנות.

אבל כאן ארצה לעמוד על טענתו השנייה של היימס:

חייבים להכיר בכך שמדובר במיתוס בלבד. צריך גם להכיר בכך שהציונות איננה יהדות, אלא שלב ראשוני בהתקדמות מעבר לה. היהדות המשיחית מנסה להשאיר אותנו בעולם המיתי־גלותי כאשר אנו צריכים להיות מרוכזים בבניית מציאות ישראלית חדשה הנסמכת על העבר אך מסתכלת קדימה. בישראליות אין מקום לבית מקדש פיזי בירושלים, אלא בהקמת מרחב לאומי שוויוני לכל תושביה.

לזה אני לא מסכים. נקודה שהיה לי חשוב מאוד לעמוד עליה במאמרים האלה הוא ש"המיתוס" אינו רק מיתוס. הוא כוח שפועל בנו גם היום. ושאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא עניין מיסטי כלשהו, אלא תרבותי ופסיכולוגי. אנחנו צאצאיהם של דורות על גבי דורות שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם. העבר חרץ נתיבים בנפשותינו, וגם אם הם ריקים ממים, הם עדיין שם. והם גם יכולים להתמלא מחדש. זה לא יכול להיעלם תוך שני דורות, גם לא תוך חמישה.

והרי זאת האשלייה הגדולה של הנאורות, של המודרניות החילונית לדעתי, שאפשר למחוק את העבר, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ולפתוח דף לגמרי חדש, רציונלי ונאור. זה לא הולך, לפחות לא עבור רוב האנשים. וכשמסתכלים קדימה אל העתיד צריך קודם כל להכיר בכך, ואז לעבוד עם זה.