המפנה הסובייקטיבי

ראיון איתי במוסף 'ספרים' של 'הארץ'

נועה אסטרייכר ראיינה אותי למדור שלה במוסף הספרים של 'הארץ'. הייתי צריך לבחור חמישה ספרים שעוסקים בנושא משותף ובחרתי בספרים שדנים במה שמכונה 'המפנה הסובייקטיבי', כלומר הנטייה של בני אדם בעת המודרנית לייחס חשיבות גדלה והולכת לעולמם הנפשי (תבונה, מצפון, רגש וכו'). יצא דחוס אבל לדעתי ממש מעניין. אם כי ברור שלדעתי זה מעניין, שהרי בחרתי את הנושא הזה מפני שהוא מהנושאים שהכי מעניינים אותי בעולם. אבל תקראו, זה מעניין.

שני סוגים של קדושה

2015-07-02_161857בשבוע שעבר נפגשתי עם קבוצת קצינות לשיעור על קדושה. פתחתי את השיעור בהצגתן של שתי תפיסות שונות.

קיימת קדושה במובן היהודי העתיק של המילה, שהיא ייחוד ואיסור: מה שקדוש *מוקדש* לאלוהים, ולכן אסור לבני אדם. שבת היא קודש ועל כן יש בה איסורים. או חשבו על המבנה של בית המקדש: מעגלים מעגלים של קדושה עולה, ולכן יותר ויותר איסורי כניסה, והמקום הקדוש ביותר הוא המקום האסור ביותר.

מנגד, קיימת תפיסה על פיה הקדושה היא חיבור אישי לאל, בדרך כלל חוויתי. הקדושה הזאת, שיכולה להופיע במקומות, זמנים, פעולות ובני אדם, באה לידי ביטוי בהשראה, בהתפעמות, בתחושת הוד או יראה, וכו'. היום אנחנו לפעמים מייחסים מעין קדושה כזאת גם ליצירות אמנות.

שימו לב ששתי ה"קדושות" האלה משחקות על מגרשים שונים לחלוטין: האחד מסורתי, פומבי וקהילתי, השני מיידי, סובייקטיבי ואישי. מה קורה ששתיהן נפגשות? הנה למשל בשו"ת סמס הזה מ'עולם קטן' של מחר: השואל מתעניין בקדושה מהסוג השני, בחיבור לאל, ולכן רוצה לעלות להר הבית, בתקווה שירגיש שם משהו. הרב אבינר מנחה אותו אל הקדושה מהסוג הראשון: פשוט תקיים עוד מצוות, חבוב!

מעבר למקרה האנקדוטלי, יש כאן מתח אמיתי ואתגר אמיתי למסורת ההלכה, כאשר יותר ויותר שומרי מצוות מתעניינים דווקא בסוג השני של הקדושה.

ציונים-דתיים שהופכים לחסידים

במגזין 'מוצש' פרסם אריאל שנבל כתבה על תופעת בני הציונות הדתית שהופכים לברסלברים ולחב"דניקים (3.10.14, 'שחור זה השחור החדש', עמ' 30). בגלל מה? לשם מה? הנה תשובותיי לשאלותיו משם.

Scan100143

פיטר ברגר על מצוקת הכנסייה הקתולית בברזיל

פיטר ברגר, מחשובי וכו', כותב בבלוגו על קרבות הבלימה שמנהלת הכנסייה הקתולית בברזיל. עדיין המדינה בעלת המספר הגדול ביותר של קתולים בעולם, שיעור הקתולים בה הולך ומצטמק, כאשר הברזילאים עוברים לכנסיות הפנטקוסטליות, שמבטיחות להם את "מתנות הרוח", כלומר חווית רוחניות של "לידה מחדש" ו"דיבור בלשונות". במצוקתה מוכנה הכנסייה הקתולית לסבול גם היא מופעים של התלהבות דתית בטקסיה.

ברגר טוען שזה לא יספיק. ראשית, זה יכול דווקא להרחיק קתולים הגונים שאין להם רצון להיחשף לרוח החיה. שנית, הבעיה של הכנסייה אצל רבים מהברזילאים (ובכלל) היא הממסד ורעיון התיווך בין המאמין לאלוהים – בדיוק הרעיון שהפרוטסטנטיות, ובצורה מועצמת הפנטקוסטליות, דוחה. הכנסיות האלה הרבה פחות היררכיות, הרבה יותר מבקשות מגע ישיר עם האלוהות.

ומה מזה נוגע לנו? הרבה, מכיוון שבבסיס התמורה הזאת נמצאת התנועה לעבר אינדבידואליות והרצון בחופש בחירה בענייני דת, כמו גם בחוויה דתית-רוחנית. ומאלו יש לא מעט אצלנו. גם כנגדם נאבק הממסד הדתי הישן יותר, לא פעם על ידי קואפטציה, וגם כאן הוא נמצא בתהליך של שחיקה מתמדת.

מהו התהליך המשמעותי ביותר בעולם כיום ולמה אני מצביע מרצ

טוב, אין ממש קשר בין שתי השאלות האלה, אלא שפשוט התפרסמו רשימות שלי בהן עניתי עליהן.

כתב העת 'אודיסאה' הציג שאלה זהה ל-17 אנשי רוח ישראלים: "מהו לדעתך התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם?" בדף באתר תמצאו שם את תשובותיהם של אהרון צ'חנובר, יובל הררי נח, ירון אזרחי, אריק גלסנר, במבי שלג, עדה למפרט, יוסי זעירה, משה צימרמן, דני גוטוויין, לידיה ארן, אליה ליבוביץ, וכן את תשובתי.

באתר האינטלקטואלי 'קומפרס' התפרסמה התשובה לשאלת הצבעתי בבחירות מחר. כלומר למה אני מצביע מרצ.