המערב

הנצרות כמסורת אנטי-מסורתית

אני קורא עכשיו ספר מרתק ממש, The WEIRDest People in the World מאת Joe Henrich, שאינו אלא עוד ניסיון לענות על השאלה המטרידה והמהפנטת לגבי המוזרות/הייחודיות/השגשוג של המערב האנגלו-סקסי, לעומת שאר העולם (שספרי הבא גם, בעצם, מנסה לענות עליה). הנריך מוצא את הסיבה בתפיסת איסורי העריות של הכנסייה הקתולית.

הנה: בניגוד לציביליזציות אחרות הכנסייה אסרה על נישואי קרובי משפחה מאף דרגה. כמובן שאסור להתחתן במשפחה הגרעינית, אבל אסורים גם נישואי בני דודים ואף דודנים, שימו לב, עד דרגה שישית. התוצאה היא פירוק של הקשרים החמולתיים-שבטיים, שגורר – כך מנסה להראות הנריך – שינוי רדיקלי בתפיסת העולם של בני המערב. אלה מאמצים צורת חשיבה יותר אינדיבידואליסטית, אוניברסלית, אנליטית, שוויונית, ופחות קונפורמית, קהילתית, דוגמטית והוליסטית.

עוד לא סיימתי את הספר, אבל בינתיים הנתונים די משכנעים. תפסו את עיני הגרפים הבאים: באחד משווים בין צפון לדרום איטליה. באופן ברור היכן שדודים מתחתנים תורמים פחות דם לזרים. זו דוגמא קטנה וחלקית כמובן, אבל היא נותנת אילוסטרציה לתזה: קשרים משפחתיים-חמולתיים מעודדים נאמנות לשבט וריחוק מזרים, ולהפך.

הגרף השני עוד יותר מופלא בעיני: המרובעים הם ארצות בהן שלטה הכנסייה הקתולית (שהקפידה על שבירת חמולות), העיגולים הם ארצות תחת הכנסייה האורתודוקסית (שפחות הקפידה), והמשולשים הן ארצות לא נוצריות (שאין להן בעיה עם חמולות). ציר X הוא הזמן בשנים שחיו האנשים תחת השפעת הכנסייה, ציר Y הוא היחס למסורת.

הנתונים עוסקים בחשיבותה של המסורת (על פי ממצאים וניסויים שונים), והממצאים די מדהימים: ככל שארץ מסויימת היתה תחת הכנסייה הקתולית יותר זמן, כך המסורת פחות חשובה לבניה. במילים אחרות, הנצרות הקתולית היא מסורת אנטי-מסורתית.

הנצרות היא מסורת שמעודדת אינדיבידואליזם, וברמה עמוקה אף מרדנות וחתרנות. אני מקדיש לזה מקום גם בספר שלי (היה אמור לצאת בקיץ שעבר, נדחה בגלל הקורונה, בע"ה ייצא בקיץ הבא), מכיוון יותר תיאולוגי ופחות סוציולוגי, וכמובן שעם הרפורמציה הסכר נפרץ לחלוטין באופן שמביא, תוך כמה מאות שנים, לעולם החילוני שבו אנחנו חיים כיום. לעת עתה רק נצביע על כך שהעולם הנוצרי-מערבי הוא עולם אנטי-מסורתי באופן מהותי. וגם זה חלק מסוד מוזרותו, ייחודיותו ושגשוגו הכלכלי.

מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

IMG-20150424-WA0000

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.