הלכה

הרב הראשי: יין שנגע בו חילוני אינו כשר

Capture

אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. הסיפור הקטן כאן הוא שיאיר לפיד, חרף מאמצי החנופה המרשימים שלו, לא ממש מצליח לקנות את לבה של המנהיגות החרדית. הסיפור הגדול כאן הוא שעבור הרב יצחק יוסף כל יין לא מבושל שנגע בו חילוני הוא יין שאינו כשר לשתייה.

שוב: עבור הרב הראשי לישראל חילונים שרק נגעו בבקבוק יין רגיל, לא מבושל, הופכים את היין לבלתי כשר.

הסיבה ההלכתית היא שלא-יהודים היו מעלים יין לעבודה זרה, ולכן כל יין טוב, לא מבושל, שנגע בו גוי, חשוד כתשמיש קדושה לעבודה זרה, ולא כשר. בזמננו הרחיבו רבנים את האיסור וכללו בו חילונים, שלכאורה אי אפשר לסמוך על יינן שאינו עולה לעבודה זרה. עכשיו אמר את זה בפיו (ולמעשה מציג עמדה מחמירה) הרב הראשי ליהדות האורתודוקסית. סליחה, הרב הראשי לישראל, שעבורו רוב הציבור הישראלי חשוד בעבודה זרה.

איזה כיף לנו, שיש לנו רבנים ראשיים שכאלה, והלכה שכזאת. יופי ממסד אורתודוקסי. תפיסת המציאות שלך פיקס.

על הספר 'מבוי משיחי' מאת אמי בוגנים

אפרופו שבוע הספר, הנה אחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה ולא שמעתם עליהם כלום. אמי בוגנים הוא איש חינוך, ממקימי בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, ובאמתחתו ספרים על שפינוזה, לווינס, רוזנצוויג, בנג'מין ועוד (כן, אשכרה ועוד).
Mavoy site
הספר הזה הוא בעצם מסה גדולה שנקראת כאלגיה לציונות ולמדינת ישראל. בוגנים מנתח את החברה היהודית בזמן הזה, בעיקר בישראל אבל גם "בתפוצות", ומנסה לערוך חשבון נפש עם אלוהים, עם החילון, עם השואה, ואם אתוסים מרכזיים בתרבות היהודית כלימוד תורה, הלכה, סגולה.
 
לבוגנים ידע רב והדבר ניכר כמעט מכל עמוד. הכתיבה עשירה ומשובחת, באמת יפיפיה. הנה דוגמא:
הפלא האמיתי הגלום בהיסטוריה היהודית הוא שדווקא גלות בבל הניבה את רוטב הספרות הקנונית האצורה בתנ"ך, שחורבן בית שני זירז את מלאכת הפרשנות התנאית שהתגלגלה לפרשנות האמוראית ושגירוש ספרד המריץ את הצירה ההגותית, הפיוטית והקבלית. איני חושב שאני מחלל את שם השם בבואי לקבוע שהיהדות מגוללת תאולוגיה של אלוהים שנדם. (101)
 
הספר מסתיים במעין תקווה עצובה: "ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה." (239). בוגנים קובע שישראל חייבת להיות "חממה לאוטופיות" עלך מנת לשרוד ולשגשג, שכן אבדן הרוח המשיחית-הומניסטית (להבדיל מהמשיחית-פונדמנטליסטית) ידון את הפרוייקט הישראלי הצעיר לניוון ולבסוף למיתה. אני מסכים איתו.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

האם היהדות דורשת אמונה? על ספרו החדש של מנחם קלנר

Kelner Heb spread 7.inddפרופ' מנחם קלנר, מומחה עולמי לרמב"ם, כותב גם הגות (שנבנית על הידע המעמיק שלו) לציבור הרחב. שמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום, אם כי תרומתו המשמעותית לשיח התיאולוגי היהודי ידועה בעיקר בארה"ב. לא מזמן כתבתי כאן על ספר חדש שלו, 'גם הם קרויים אדם', שיצא מנקודת המבט של הרמב"ם לגבי לא-יהודים כדי לבסס גישה יהודית אוניברסליסטית ואנטי-גזענית. ספר חדש ונוסף שלו, 'אמונה שאינה מגיעה לעיקר', מציע מהלך נוסף, ויש לקוות ששניהם יחד יאפשרו לקהל הישראלי היכרות טובה יותר עם ההוגה החשוב הזה.
 
בספר החדש טוען קלנר טענה כפולה, דסקרפטיבית ונורמטיבית: אין שום יסוד, ושום סיבה טובה, להגדרת היהדות על פי רשימה של אמונות. היהדות אינה תלויה בדוגמה אמונית, אלא היא אורח חיים מסויים. כמובן, קלנר אינו טוען שאין חשיבות כלל לאמונות ביהדות. המסורת היהודית רואה חשיבות רבה בתפיסה שאלוהים הוא אחד ויחיד, בורא טוב ורע. או למשל, המסורת היהודית עומדת על כך שלאדם חופש רצון וחירות בחירה. אבל קלנר טוען עם זאת שעד המאה ה-12 היהדות תפסה את האמונה כקשר מסויים עם האל, ברית המתממשת על ידי מחוייבות ופרשנות, ולא כרשימת נוסחאות אמוניות.
 
מי שהכניס תפיסה כזאת היה הרמב"ם, שניסח את "י"ג עיקרי האמונה", וקבע שקבלתם היא תנאי הכרחי להגדרתו של אדם כיהודי. מדובר היה במהפך עצום בהגיון הפנימי של היהדות, שכן עד אז לא היתה כל רשימה כזאת וכניסתו של אדם לעם היהודי לא הותנתה מעולם באמונות – ובוודאי שאיש לא חשב שכדי להיות יהודי טוב עליך להאמין ב"י"ג עיקרים" כלשהם. ובאמת, קמה לעמדת הרמב"ם התנגדות קשה (הראב"ד, ר' יצחק אברבנאל, ועוד), והיא זכתה להתעלמות גורפת מצד פוסקי ההלכה לאורך ימי הביניים. רק במאה ה-19, עם התעצמותו של תהליך החילון ועם האמנציפציה, עלה צורך חדש ושונה להגדיר מי הוא יהודי "אמיתי". אז אותם עיקרים זכו לעדנה.
 
עד כאן התיאור ההיסטורי. קלנר מקדיש מקום גם כדי לדחות את עיקרי האמונה מסיבות ערכיות. תפיסה על פי עיקר היהדות הוא האמונה, על פיה ללא אמונה בי"ג עיקרים אלה אדם אינו יהודי (ו"אין לו חלק לעולם הבא"), תוציא מכלל היהדות את כל החילונים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, חלק גדול מהמסורתיים וחלק נאה גם מהאורתודוקסים (כל אלה שאינם מאמינים בתחיית המתים למשל). במקום עמדה ששמה את האמונה במרכז, קלנר מעדיף עמדה ששמה את המעשה במרכז. עמדה כזאת מאפשרת יצירה של רצף של קיום יהודי יותר או פחות אדוק, מקום הכרעה בינארית של כן/לא יהודי.
 
הספר יצא בהוצאת שלם (דף הספר עם ההקדמה לקריאה), תורגם יפה מאוד על ידי שי סנדיק, ומהווה תרומה חשובה לשיח היהודי בזמננו.
 

מעשה באשה וחלוק – סרטה של נורית יעקובס-ינון

אתמול בערב השתתפתי בערב שהתקיים בבית אבי חי ושהוקדש לסרטה של נורית יעקובס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק'. הסרט מעלה את בעיית הטבילה של גיורות מול שלושה דיינים, בעירום + חלוק במקווה. השתתפו בערב, משמאל לימין בתמונה, הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, אני, הרב והדיין יהושע פפר, נורית יוצרת הסרט, והנחתה את הכל גל גבאי המעולה.
 
באופן מובן, הרב פפר, שאני מעריך אותו על שהגיע לדבר מול קהל לא אוהד, ייצג את עמדת ההלכה השמרנית, וטען בתוקף שאי אפשר לשנות את המצב ושאין דרך להתגייר לבד מטבילת אישה מול שלושה גברים. ההלכה היא ההלכה, המדרון הוא חלקלק, ומי שלא מאמין בתקפותה הנצחית של המסורת, או מלומד בדרכי ההלכה, ממילא לא מבין את העניין.
 
הרבנית עו"ד ד"ר טיקוצ'ינסקי, שדווקא מלומדת בדרכי ההלכה, ייצגה את ההלכה הפתוחה יותר לשינוי וביקורת, והזכירה מאמר חשוב שהיא כתבה כבר לפני כמעט עשור. במאמר היא הציגה פתרונות הלכתיים למצב שהוא לדעתה לא טוב ולא מחויב המציאות. על פי טיקוצ'ינסקי לא מדובר במסורת קבועה, ועד לפני מאה-מאתיים שנה נשים הטבילו גיורות (היא הציגה, למשל, תעודת גיור של אישה מצרפת שנשים הטבילו אותה). לדידה ניתן הלכתית לאפשר גיור שבו גברים נמצאים מחוץ לחדר והבלנית מפקחת על הטבילה.
 
אני ביקשתי לעמוד על המימד המגדרי של העניין, ולא רק ההלכתי. המקווה הרי הוא כיום מציאות הלכתית מחייבת וחודשית רק עבור נשים. מכל הטומאות שמוזכרות בתורה ואצל חז"ל – זב, מצורע, זרע וכו' – רק טומאת הנידה נשארה רלוונטית לחיינו. למה? מנקודת מבט חוץ-הלכתית, לא-אמונית, אפשר לשאול האם העובדה שרק גברים פסקו הלכה במשך אלפיים השנים האחרונות הביאה לכך שטומאות שקשורות לגברים נעלמו, והטומאה שקשורה לנשים לא רק נשארה, לא רק התעצמה, אלא הפכה לסמל. מי שלא מקבל את הדוֹגמה על פיה כל פיתולי ההלכה ירדו קומפלט מהר סיני יכול לחשוד שזה לא במקרה.
 
מנקודת מבט פנים-הלכתית, כן-אמונית, צריך לשאול איך טבילת אישה עירומה + חלוק במים, מול שלושה גברים שעומדים מעליה, נכנסת איכשהו בגדר כלשהו של "צניעות"? במסורת שבה ה"צניעות" מועלית על נס, שבה שירת נשים נחשבת סכנה להרהור חטא ומתקיימים דיונים מלומדים על עובי הגרביונים עבור ילדה בת שלוש, האם הגיוני שמוסד הגיור ייראה כך? שוב: מנקודת מבט *הלכתית ואמונית דווקא*, האם עולה על הדעת שהמסורת שלנו, שכמעט אובססיבית בקשר למיניות ולהסתרת נשים, תאפשר לשלושה גברים להתבונן באישה יורדת לבריכת מים כשלגופה חלוק בלבד? הדיסוננס המזעזע הזה מעורר לכל הפחות תחושות מוזרות, ולכל היותר חשד באשר למוטיבציה, ואולי חלילה ליושרה, של הפוסקים.
haluk

המדינה מתעקשת להפוך נישואים כדת משה וישראל לעבירה פלילית

לפני שנתיים וחצי הוכנס כדרך אגב סעיף קטן לפקודת הנישואין והגירושין שקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים". כלומר כל מי שמתחתן כדת משה וישראל במדינת ישראל (הזוג + עורך החופה) ואינו נרשם ברבנות, הוא עבריין והעונש המקסימלי שניתן להטיל עליו הוא שנתיים מאסר בפועל.
 
בזמנו חשפתי את העניין במאמר ב'הארץ' (שזכה לעשרים אלף שיתופים), והעלה ויכוח לגבי פרשנות החוק. אנשים רציניים וטובים, וגם כמה משפטנים מלומדים, טענו לפני שלא כל המתחתנים צפויים לעונש, אלא רק מי שמתחתן עם רב של הרבנות, ובכל זאת אינו נרשם ברבנות. לכאורה אין למחוקק עניין להפוך את כל המתחתנים כדמו"י לעבריינים (היעלה על הדעת דבר מפלצתי כזה דווקא במדינת הלאום של העם היהודי?!?), אלא רק את הרבנים שהם חלק מהרבנות אבל חותרים לכאורה תחתיה. לשון החוק עמומה, כנראה בכוונה, וקשה לדעת למה התכוון המחוקק, אבל אני עמדתי על שלי, ואף לצידי עמדו משפטנים מלומדים.
 
היום בבוקר אולי קיבלנו תשובה לסוגיה הפרשנית המרתקת הזאת. חה"כ עליזה לביא הביאה לועדת השרים לענייני חקיקה הצעה (שהוכנה יחד עם 'עתים' ו'מבוי סתום') לתיקון הסעיף בפקודת הנישואין והגירושין. על פי הצעתה של חה"כ לביא, רק "מי שניתנה לו סמכות לרשום נישואין וגירושין לפי פקודה זו או חוק אחר ואינו דואג לרישום נישואין וגירושין של בני זוג [וכו']" – הוא העבריין, ולא כל מי שמתחתן כדמו"י ולא נרשם ברבנות.
 
נחשו מה קרה? ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את ההצעה. *הממשלה מעוניינת אפוא שלשון החוק תכלול בתוכה את כל מי שמתחתן במדינת ישראל כדת משה וישראל ואינו נרשם ברבנות.* כוווולם עבריינים. כלומר לא מדובר בעניין פנימי של הרבנות, נגד רבניה הסוררים. הרבנות כאן יוצאת נגד כל הציבור.
 
תגובת חה"כ לביא:
בלתי נתפס שדווקא הממסד הדתי הוא זה שפועל יותר מכל להרחיק אנשים מן היהדות. לא מדובר כאן אפילו על כפיה דתית, אלא על מונופול תאב שררה שנלחם בכל כוחו דווקא במי שמבקש להתחתן כהלכה. את אותם דפוסים אנו מזהים בשורה של תחומים ובהם הגיור, הכשרות, סדרי בתי הדין ועוד. קו מקשר עובר בין כולם: הנסיון הבלתי מתפשר להנציח את הבירוקרטיה הדתית המנותקת, גם במחיר של פגיעה בתושבים רבים וביהדות.
אכן. כדי לשמור על המונופול הכפייני שלה הרבנות מוכנה להפוך אנשים טובים לעבריינים ואת מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם שבה נישואים כדת משה וישראל הם עבירה פלילית.

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

בר אילן מדירה שירה

מה בעייתי בהחלטה של אוניברסיטת בר-אילן לא לאפשר שירה בטקס יום השואה? שהיא נובעת מאיסור שירת נשים (כי קול באישה ערווה כמובן). האוניברסיטה לא מספיק מיזוגנית כדי לאפשר שירת גברים ללא נשים, אז פשוט מבטלים את כל השירה לכולם.
 
אבל מה רע בזה, הרי צריך להתחשב במי שמקפיד לא לשמוע שירת נשים, לא? להתחשב צריך, אבל השאלה היא תמיד עד איזה גבול, ובאיזה מרחב. טקס יום השואה הוא בהגדרה אירוע ציבורי. באירוע ציבורי ראוי דווקא *לא* ליישר את עצמנו על פי המכנה המשותף הפונדמנטליסטי ביותר. למה? משום שרוב הציבור, בהגדרה, אינו קיצוני ביותר, ורוב הציבור זכאי להשכר ממה שמקובל ומובן מאליו בחברה שהוא חלק ממנה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיסור המדיר ציבורית חצי מהאוכלוסיה.
 
בכל זאת, תגידו, מה אכפת לנו להתחשב כדי שכולם יוכלו להגיע לטקס? ושוב אומר, בכל זאת, שיש גבולות שאסור לחצות. הרי יש כאלה שדורשים, מטעמים הלכתיים שעבורם הם תורה מסיני, שמרצות לא תלמדנה אותם. האם ידירו מרצות מכיתות מסויימות? או אולי יקבעו שכלל לא יהיו לא מרצים ולא מרצות באוניברסיטה כדי לא להפלות? ומה עם אלה שדורשים לא לשבת במשותף עם סטודנטיות? האם יקימו מחיצה בכיתות? אולי כיתות נפרדות לבנים ולבנות? מה בנוגע לסטודנטיות שמתלבשות בצורה לא צנועה? אולי האוניברסיטה תספק משטרת צניעות שתדאג שהקמפוס יהיה נקי מזימה?
 
לא רבותי. המרחב הציבורי צריך להישאר חופשי. זה לא אומר שהכל מותר וזה לא אומר שלא צריך להתחשב. ממש לא. יש נורמה וראוי להתחשב. אבל הנורמה היא המקובל, הסביר. מתיישרים על פי דרך הארץ הכללית, לא על פי הפרשנות הקיצונית ביותר להלכה.
 
הרוב הגדול, המכריע, של הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן שומע שירת נשים. בטלוויזיה, ביו-טיוב, בווקמן. הניסיון לרצות את הקיצונים ביותר הוא נפסד מוסרית ומעוות מעשית. הוא מייצר מרחב ציבורי מדולל וצחיח. הוא נותן לקיצונים לקבוע בשביל כולם, ומתוך "התחשבות" מאלץ את הכלל להכפיף עצמו בפני המיעוט הזעיר.
 
אוניברסיטת בר אילן עשתה טעות חמורה, ונקווה שתדע לתקן.

על מיתון המיניות במרחב הציבורי, בעקבות עפרי אילני

עפרי אילני כתב בטורו המצויין השבוע על קמילתה של המיניות בחברה המערבית בזמן הזה. אילני כותב כי "ייתכן שאנחנו חיים בעידן של מהפכת נגד אנטי־מינית", אשר כתגובה לשנות השישים (והשבעים, והשמונים) המתירניות, מתאפיינת במשטור מיני מתגבר, הבא לידי ביטוי למשל בשיח העירני מאוד על הטרדות מיניות, בצמצום שיעור האנשים שישקלו יחסי מין בדייט הראשון, ועוד.
 
אני שמח שאילני העלה את העניין, משום שאני חושב שהוא נוגע בתופעה ממשית, שאיכשהו לא זוכה לתשומת לב מספקת (אולי בגלל ריבוי הפורנו באינטרנט, שמסווה את החסך במרחב הציבורי). צמצום המיניות המוחצנת בחברה המערבית גם עומד בסתירה להסברים שנותנים שומרי מצוות שונים על ההחמרה ההולכת וגוברת בשיח ה"צניעות" וההגבלות המתעצמות על לבושן או תנועתן של נשים בחברה החרד"לית והחרדית. שהרי לא פעם כאשר מובעת הפליאה כיצד הגיעו לפתע החמרות כמו הפרדה באוטובוסים חרדיים, או בריקודים בסניפי בני עקיבא שונים, התשובה שניתנת היא כי מדובר בתגובה טבעית להקצנה בשיח או במופעים המיניים שבחברה החילונית.
 
אלא שאין כל הקצנה במיניות המוחצנת בחברה החילונית. להיפך, יש כאמור מיתון. ראו להלן שתי פרסומות ישנות שנתקלתי בהן בהזדמנויות שונות במרחבי הרשת. הפרסומות לטלוויזיה היא מסוף שנות השישים (מצאתי פרסומת אחרת לדגם הזה ב-ebay מ-1968). הפרסומת לכלי המיטה, אני משער, משנות השמונים (בפרסומת המקורית שדי האישה חשופים).
 
האם מישהו יכול להעלות על דעתו הפצת פרסומות שכאלה כיום? זה לא רק עניין של רגישות לסקסיזם על צורותיו השונות, אלא הסתייגות כללית משפה מינית בוטה, ובטח מעירום פרונטלי לא-מרומז. היזכרו בפרסומת (סליחה, תשדיר שירות) הישנה "אשכוליות או לא להיות". נדמה לי שלא נראה מיניות וולגרית כזאת היום בטלוויזיה, כפי שלא נראה סרטי אסקימו לימון / יהודה ברקן בקולנוע.
 
אז אם חלה נסיגה בייצוג המיניות הבוטה במרחב הציבורי, מה הגורם להחמרות ענייני ה"צניעות" בחברה הדתית? גם אם ההלכות המתהדקות על המיניות במעגלי חרד"ל וחרדים מהוות לא תגובה אלא הקבלה לצמצום המיניות הפומבית אצל החילונים, לא נראה לי נכון לחפש סיבה משותפת לשתי התופעות, וממילא יש לכל מגמה מגוון סיבות שונות ככל הנראה. אבל בפעם הבאה שיספרו לכם שההחמרות ההלכתיות הן בגלל המיניות המתפרצת של החילונים, דעו שכבר מזמן אין שם שום מיניות מתפרצת.
persumin

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.