הלכה

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.
הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.
אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.
כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]
ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.
Capture

נדב שרגאי על המהפכה ההלכתית שבעליה להר הבית

מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:
 
האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.
 
מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.
 
אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.
התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

הרב טאו מוריד פקודות על ציבור שלא מקשיב

במחקרים על הציבור הציוני-דתי מדובר רבות על הפער ההולך ומתרחב בין הרבנים לציבור. הציונות הדתית מתחילתה לא ראתה ברבנים מנהיגי ציבור ולא טיפחה תרבות של שאלות רב על כל עניין, קטן ואף גדול.
פרופ' דב שוורץ, למשל, כותב כיצד הסמכות הרבנית, שהיתה לה עדנה מסויימת בשנות השבעים עם עלייתו של גוש אמונים ומנהיגותו של הרב צבי יהודה קוק, נדחקה שוב לשוליים משלהי שנות השמונים, וכיום נמצאת בשפל חסר תקדים. אפילו ב"ענייני ארץ ישראל" הרבנים הם רק עוד קול, לא הקול המרכזי, ודאי לא הבלעדי. מספיק להיזכר בהוראות לסרב פקודה בפינוי של גוש קטיף (לא פחות מהרב אברהם שפירא קבע שיש לסרב פקודה) ובהיענות האפסית להן.
עכשיו מגיע הרב ישראל צבי טאו, ומכריז, ממקום מושבו המנותק בליבת הכור הסטרילית של ישיבת הר המור, שיש "לצאת לרחובות" ולהנהיג "מרד אזרחי" (כך ממש אמר) וסירוב פקודה המוני לשילוב נשים בצה"ל. הרשו לי להגיב בעדינות ולומר פחחח. הרי לפקוד על הנשים שלא להתגייס הם מנסים כבר שנים, וכבר שנים נכשלים. מספר המתגייסות הדתיות רק עולה. אז סירוב פקודה של הגברים? מרד אזרחי? אוי, באמת.
אבל צריך לשים לב: החרד"ל נמצאים כרגע בנקודת משבר. הם מבינים, או בקרוב מאוד יבינו, שאין להם את ההשפעה שהם חשבו שיש להם, שההמונים לא איתם כפי שהניחו, ושגם תלמידיהם לא נשמעים להם. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו. לכל הפחות אנחנו צפויים לעוד כמה התפרצויות כמו של הרב לוינשטיין, אבל זה כמובן לא ייגמר בכך.
(הצילום מתוך חשיפת דבריו של הרב טאו בכתבה של יאיר שרקי אתמול בחדשות 2)Capture

הרב הראשי ומאבקו בגט לעגונה

בעלה של אישה מצפת הפך לצמח, מה שהפך אותה לעגונה למשך שבע שנים תמימות. הוא לא יכול לתת לה גט, והיא לא יכולה להמשיך בחייה. לפני כשלוש שנים פסק הרב אוריאל לביא בתפקידו כאב בית דין שהאישה מותרת בעזרת פלפול הלכתי כלשהו. אלא שרבנים חרדים שונים לא הסכימו לאופן שבו ניתן הגט, ומאז מנסים בכל דרך לערער עליו ועל מעמדו של הרב לביא.
 
לאחרונה, כמעט שלוש שנים אחרי הפסיקה של בית הדין, הגיע אדם שכלל אינו קשור לתיק וביקש לערער על הגט ולהפוך את האישה שוב לעגונה. והנה, הרב הראשי יצחק יוסף החליט לכנס את חברי בית הדין הגדול כדי לבטל את הגט שניתן לאישה. כלומר אישה שכבר גרושה שלוש שנים, וייתכן שבמערכת יחסים עם אדם אחר, הולכת למצוא את עצמה נואפת, ואולי בהריון עם ממזר, וכל זה מפני פלוני אלמוני ערער על פסק דין של בית דין רבני והרב הראשי היה מספיק חסר רגישות ובינה כדי לקבל את העתירה.
 
כפי שכותב על כך יהודה יפרח: "ביטול הגט מצפת משמעו שכל שמנדריק עם עורך דין יוכל להגיש ערעור על תיקים שלא מוצאים חן בעיניו 'בשם עם ישראל'. אף גט לא יהיה חלוט באמת, ואף אישה בעולם לא תוכל להסתמך על החלטות של בתי הדין. אם יש דרך לרסק סופית את אמון הציבור במערכת, זוהי הדרך."
 
האמון כבר מרוסק, אבל צריך להבין שלסיפור הזה יש השלכות עצומות על כל מי שטעה והתחתן דרך הרבנות הראשית לישראל. פסקי בתי הדין הופכים להצעות, וענייני כל זוג מוכרעים על ידי העמדה האישית של הרב הראשי – גם אחרי שכבר נפסק הדין בעניינם!
 
לנוכח המצב הזה הגישה בתיה כהנא דרור עתירה לבג"צ על מנת למנוע את העוול הזה. ביום רביעי, י"ג שבט, ה-11 לינואר, תתקיים הפגנה בשעה 10:30 בכיכר אגרנט מול משרד החוץ (סמוך לבית המשפט העליון) בירושלים.
capture

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

capture
התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.
 
כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).
 
למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.
 
החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.
 
עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.
 
לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.