הכנסייה הקתולית

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

האפיפיור מקשה על הרפובליקאים

מיט רומני לא יתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, אז לא נצטרך לשמוע שוב על הדת המורמונית, אבל תיתכן בעיית-דת לרפובליקנים אחרים שיתמודדו לנשיאות. ריק סנטורום, ג'ב בוש וכריס כריסטי הם כולם קתולים. עד כה רפובליקנים קתולים היו יכולים לסמוך על האפיפיור שיגבה את העמדות השמרניות שלהם בקשר להומוסקסואליות, תכנון משפחה, קפיטליזם ואפילו יחס לסביבה.

הבעיה כעת, כפי שמגלה אמי דייוידסון מהניו-יורקר, היא שהאפיפיור פרנסיצקוס חורג מהקו השמרני יותר או פחות בכל אחד מהנושאים האלה. הוא ידידותי כלפי הומואים, אמר שרעיון החלחול מטה של ההון הוא "נאיבי", האשים את האדם בהתחממות גלובלית ולאחרונה גם אמר שלא צריך להתרבות "כמו שפנים". אם בעבר השמרנות קיבלה גושפנקה דתית, כעת לא רק שזו איננה, אלא המתמודדים צריכים להחליט האם לדבוק בשמרנותם או בדתם. נותר לעקוב אחרי הראיונות ולראות כיצד הם יענו לשאלות שמאתגרות אותם עם את עמדות ראש הכנסייה שלהם.

סקר קתולי ענק

הוושינגטון פוסט פרסם סקר ענק על עמדות קתולים סביב העולם בקשר לקביעות דוקטריניאליות-מוסריות של הכנסייה. יש 1.2 מיליארד קתולים בעולם, אולם הדמוגרפיה מזיזה אותם לאט אבל בטוח ממדינות עולם ראשון למדינות עולם שלישי. נקודת החוזק של הסקר היא שהוא שואל קתולים במדינות שונות ומגוונות.

ובכן, הסכמה גדולה ביותר נרשמה בתמיכה חוצת מדינות בשימוש באמצעי מניעה (79% בעד), בתמיכה באפשרות להפלה (65%) ובהתנגדות לנישואים חד-מיניים (66%). כידוע, שתי הנקודות הראשונות מנוגדות לחלוטין לעמדת הכנסייה, וכמובן שאפשר לשער את התפלגות הקולות בין מדינות אירופאיות לאפריקאיות. העמדות שנמצאות במחלוקת הגדולה ביותר הן שירותם של גברים נשואים ונשים ככמרים, ושוב ההתפלגות היא ברורה.

אז מה על פרנסיסקוס, ש-87% מהקתולים חושבים שהוא עושה עבודה טוב, לעשות? גם אם הוא חף מעקרונות ורצונו רק להשביע את דעת הקהל (ואני לא חושב שזה המצב) הוא לא יכול לספק את האירופאים על חשבון הדרום-אמריקאים, שהרי הראשונים ממילא מתמעטים והאחרונים מתרבים. מצד שני, כאשר כמעט כל הקתולים בעולם סבורים שעמדת הכנסייה שגויה באשר לשימוש באמצעי מניעה, קשה לראות אותו נלחם, כמו בנדיקטוס XVI, בנזירות שמחלקות קונדומים.

בלינק תמצאו עוד שני קישורים למאמר ולגרפיקה של תוצאות הסקר, שניהם נאים.

פיטר ברגר על מצוקת הכנסייה הקתולית בברזיל

פיטר ברגר, מחשובי וכו', כותב בבלוגו על קרבות הבלימה שמנהלת הכנסייה הקתולית בברזיל. עדיין המדינה בעלת המספר הגדול ביותר של קתולים בעולם, שיעור הקתולים בה הולך ומצטמק, כאשר הברזילאים עוברים לכנסיות הפנטקוסטליות, שמבטיחות להם את "מתנות הרוח", כלומר חווית רוחניות של "לידה מחדש" ו"דיבור בלשונות". במצוקתה מוכנה הכנסייה הקתולית לסבול גם היא מופעים של התלהבות דתית בטקסיה.

ברגר טוען שזה לא יספיק. ראשית, זה יכול דווקא להרחיק קתולים הגונים שאין להם רצון להיחשף לרוח החיה. שנית, הבעיה של הכנסייה אצל רבים מהברזילאים (ובכלל) היא הממסד ורעיון התיווך בין המאמין לאלוהים – בדיוק הרעיון שהפרוטסטנטיות, ובצורה מועצמת הפנטקוסטליות, דוחה. הכנסיות האלה הרבה פחות היררכיות, הרבה יותר מבקשות מגע ישיר עם האלוהות.

ומה מזה נוגע לנו? הרבה, מכיוון שבבסיס התמורה הזאת נמצאת התנועה לעבר אינדבידואליות והרצון בחופש בחירה בענייני דת, כמו גם בחוויה דתית-רוחנית. ומאלו יש לא מעט אצלנו. גם כנגדם נאבק הממסד הדתי הישן יותר, לא פעם על ידי קואפטציה, וגם כאן הוא נמצא בתהליך של שחיקה מתמדת.