מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.

 

הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.

 

מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).

 

מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"

 

הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.

 

נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.

 

מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

לא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)

 

יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.

 

המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.

 

את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).

 

אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.

 

בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:

 

זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.

 

הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.

 

אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.

 

ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

הסיפור העצוב על רב הכותל וההסדר עם הלא-אורתודוקסים

תשמעו סיפור עצוב.

 

שלשום שלח רב הכותל שמואל רבינוביץ מכתב לשרים ליצמן, דרעי ולחה"כ גפני, בו הוא מוחה תקיפות על הסדר הכותל הפלורליסטי ומבקש מהם לטפל בעניין. הוא קורא להם לפעול "לעצירת חילול הקודש בכותל המערבי, שאין לשער את נזקיו הרוחניים". טאטע, רחמים.

 

עכשיו ראו את התמונה בצמודה למכתב. בתמונה להלן מצולמים השר דרעי, חה"כ גפני, היועץ המשפטי מנדלבליט, ורב הכותל רבינוביץ'. השר ליצמן גם שם, רק קצת מחוץ לפריים. התמונה עצמה באדיבות מנכ"ל התנועה הקונסרבטיבית בישראל, יזהר הס Yizhar Hess. כן, גם הוא היה שם, מפני שזו הישיבה בה סוכמו הפרטים האחרונים לגבי מתווה הכותל. כולם היו שם, כולם ידעו, והכי חשוב: כולם אישרו.

 

מה קרה מאז? מה שקרה הוא שכל מני עיתונאים חרדים שמחפשים אקשן ורבנים המכונים גדולים שאינם חברים טובים של האישים האלה התחילו זועקים על "חילול הקודש הנוראי" ושאר מליצות של חרדים, וקמה מהומת עולם. מנגד, ליצמן, דרעי וגפני ממלאים פיהם קיגל ומסרבים לקחת אחריות על ההסדר. מה שיוצא הוא שרב הכותל רבינוביץ חוטף את כל האש ומואשם יחידי באחריות לאותו חילול קודש וכו'.

 

זה הסיפור העצוב. בצר לו הוא מנסה לגלג את האחריות חזרה לפתחם. נוגע ללב.

 

ודבר אחרון: מי שבאמת לא היו בסוד העניינים ולא ידעו על ההסדר המתגבש הם הרבנים הראשיים. כן, אותם שני יהודים מבוגרים שעומדים בראש המנגנון הפקידותי שנקרא הרבנות הראשית לישראל. היודעים אתם למה לא טרחו ליצמן, גפני, דרעי ומנדלבליט לעדכן וליידע אותם? אגלה לכם את התשובה: זה מפני שהם לא סופרים אותם.

ערוץ 20 יוצא נגד התנועה הרפורמית

אני מבין למה ערוץ 20 משתף פעולה עם הממסד האורתודוקסי בכותל. יש להם הרבה מן המשותף. כמו רבנות הכותל, ערוץ 20 קיבל לידיו משאב ציבורי ועושה איתו כבתוך שלו, על חשבון הציבור הרחב.

בתנאי הזיכיון של ערוץ 20 מוגדר כי הוא יהיה "ערוץ ייעודי למורשת ישראל […] בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות." – אבל הערוץ מסרב בתוקף לארח כל רב שאינו אורתודוקסי או לגעת בנושאים שמערערים על המונופול של האורתודוקסיה.

בכותל פעם לא היתה מחיצה, וגם אחרי שהוקמה, עד שנות השמונים היא היתה נמוכה, והגיעה רק עד המותניים. עם השנים עבר הכותל התחרדות והפך למעשה לבית כנסת חרדי. כיום משפחות לא יכולות לחגוג ביד משום שהמחיצה מפרידה לחלוטין בין בני המשפחה.

בשני המקרים מדובר בגזלה מפורשת של רכוש ציבורי על ידי בעלי אינטרס, ובהדרה של חלקים גדולים מהציבור. מצא מין את מינו.

ועד דבר מן המשותף: חוסר היכולת הן של ערוץ 20 והן של הממסד האורתודוקסי להכיל דעות השונות משלהם. והרי כאן הבלוף הגדול במה שכותבים אנשי הערוץ בסטטוס להלן: לא "הרפורמים" בונים רחבה נוספת ולא הם מחלקים את הכותל. כל הסיפור הזה לא היה נולד אם הרבנות בכותל היתה מאפשרת לקבוצה קטנה של נשים להתפלל פעם בחודש בטלית ותפילין. משום חוסר היכולת של הרבנות בכותל להכיל את השונה ממנה, מקימים כותל חדש למי שלא יכול או לא רוצה להתפלל בבית כנסת חרדי.

ערוץ 20 מנסה להציג את עצמו כערוץ מורשת למרות שהוא משדר אקטואליה ומקדם עמדה ימנית ושמרנית. כעת הוא יוצא במוצהר כנגד הזרם הדתי הגדול ביותר בעם היהודי. לא היינו צריכים לחכות הרבה לפני שקיבלנו את החיבור האנטי-ליברלי שבין לאומנות שטחית לבין כפייה דתית.

הושג הסכם היסטורי בכותל המערבי

הממשלה אישרה את המתווה על פיו יוקם אזור חדש לתפילה בכותל עבור כל מי שרוצה להתפלל ללא מחיצה או בצורה שאינה מקובלת על האורתודוקסיה החרדית. חשיבותו של ההסכם הוא בהכרה הרשמית, הממלכתית, בזרמים הלא-אורתודקוסים, הכרה שכוללת תקצוב, נציגים רשמיים במועצה המנהלת, ונדל"ן במקום בעל חשיבות דתית עליונה. לא מן הנמנע שהפשרה כאן תשמש תקדים לפשרות הבאות, הן בתקציבים והם בחקיקה (נישואין?), משום שהעיקרון על פיו יש יותר מדרך אחת להיות יהודי – ואף לעבוד את ה' כיהודי! – קיבלה גושפנקא רשמית במדינת ישראל.

 

הבאים אל הכותל יעברו מעתה בכניסה אחת מרכזית. בה הם יוכלו להיכנס בערוצי הגברים, הנשים או הערוץ המעורב. לאחר הכניסה הם יוכלו לבחור אם ללכת ימינה אל הכותל החדש, הפלורליסטי, או שמאלה אל הכותל הותיק והאורתודוקסי.

 

ברחבת הכותל החדשה תונהג תפילה ללא מחיצה. זאת לבד מראשי חודש, בהן נשות הכותל תתפללנה כקבוצת נשים בלבד, עם מחיצה (חלק מהן הרי אורתודוקסיות). ניהול הרחבה יופקד בידי ועדה שבראשה עומד יו"ר הסוכנות ובה שישה נציגים לתנועות הפלורליסטיות (הקונסרבטיבית, הרפורמית ולנשות הכותל) ושישה נציגים ממשרד רוה"מ, משרד התפוצות, ורשות העתיקות. זוהי המועצה הממלכתית הראשונה בה מתמנים רשמית נציגי הזרמים הלא-אורתודוקסים. הרחבה תתוקצב ב-5 מיליוני שקלים בשנה ממשרד רה"מ.

 

רחבת הכותל הישנה תישאר תחת סמכותו של רב הכותל, שמואל רבינוביץ' והגופים שניהלו אותה עד כה.

 

—

 

מה הדינמיקה הצפויה אם הפרוייקט יושלם? ראשית, צריך לראות שזה אכן מתבצע. כידוע, ישראל מתקשה לערוך שינויים סביב הר הבית. נראה. אבל אם זה אכן יקרה, אפשר לצפות לצערי שהכותל הישן יעבור הקצנה ואופיו החרדי והמסתגר יתגבר. הפשרה הרי תיתן לכאורה לגיטימציה להיות לא-ידידותי למשתמש החילוני או למעשה לכל מי שרוצה לחרוג ממנהגי החרדים בעת הזאת ("יש לכם את הכותל ההוא, לכו לשם!"). המחיר ייגבה בעיקר מהאגפים היותר ליברלים של האורתודוקסיה, למשל מפמיניסטיות אורתודוקסיות, שכנראה תשלמנה את המחיר הכבד ביותר על ההסכם הזה.

 

מאידך, לראשונה יהיה מקום שמאפשר תפילה משותפת לגברים ונשים. לאיפה תלך משפחה שתרצה לחגוג בת/בר מצווה יחד? לאיפה יילך זוג צעיר שרוצה לבקר בכותל יחדיו? לאיפה תגענה קבוצות של תיירים? ומה יהיה עשרים שנה אחרי חניכת המתחם? שמואל שטח שאל במאמר לפני כמה ימים: "באיזו רחבה יתפלל המועמד לראשות העיר? הרמטכ"ל הבא? האפיפיור? מדונה? דיויד בלאט?" שאלות טובות מאוד.

 

זהו גם מבחן פומבי מאוד לכוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות וליהדות הפלורליסטית. אם הרחבה החדשה תישאר ריקה יהיה ברור שהציבור המתפלל ומבקר-הכתלים, לכל הפחות, מעוניין אך ורק ב-old time religion המסורתית שלו.

 

ייתכן גם, כפי שקורה בדרך כלל כשנשברות היררכיות פטריארכליות, שכל העסק יהיה פחות אטרקטיבי. יחול פיחות במעמדו של הכותל. אלה חדשות רעות לכל מי שביקש לצנן את ההתלהבות סביב הר הבית. פיחות במרכז קדוש אחד יביא לעליה בשני.

 

לבסוף צריך לזכור שכל המהפכה הזאת מתרחשת בגלל דבר אחד פשוט: החרדים השולטים על הכותל לא היו מסוגלים להסכים לתפילת נשים בטליתות פעם אחת בחודש. אין כמו הממסד האורתודוקסי כדי לחתור תחת עצמו. שכוייח, חברים. ולנשות הכותל שנאבקות כבר יותר מ-25 שנה, לתנועה המסורתית בישראל ולתנועה הרפורמית – כל הכבוד. הוכחתם שיש לכם (לנו) כוח פוליטי. מי ייתן הישגים רבים נוספים.

גנץ, איינקוט ואורי משגב בכותל

אני אוהב חילונים שעומדים על שלהם אל מול הממסד הדתי ואני רואה הכרח בחילוניות ערכית של 'עגלה מלאה' שלא מפחדת מעימות מעמיק עם תפיסת העולם הדתית, אבל לצערי אורי משגב מפספס כשהוא תוקף את ביקורם של גנץ ואייזנקוט בכותל.

משגב מדבר על תהליך ה"הדתה" שעובר על צה"ל, ומסמן על פיו "הכפפת האינטרסים הלאומיים, האזרחיים והאסטרטגיים של המדינה לשירותו של אלוהי צבאות, וליתר דיוק לשירותם של מי שמתיימרים בחוצפתם לדבר בשמו", ומזכיר את מכתבו של עופר וינטר לחייליו במבצע 'צוק איתן'. אבל יש מרחק עצום בין אותו אירוע חמור לבין ביקור של אנשי ציבור בכותל.

ראשית, הכותל אינו רק אתר דתי, אלא אתר לאומי. חיילים נשבעים בו אמונים לצבא המדינה, אורחים מחו"ל מגיעים אליו לחלוק כבוד וכו'. לא כל דבר שיש לו הקשר דתי הוא אך ורק דתי. הרי גם לארץ ישראל יש מטען דתי, אבל אנחנו יודעים יפה מאוד להתייחס אליה גם כאתר לאומי וחילוני, ולרוב רק ככזה.

שנית, בהכללה הפשטנית הזאת (כותל=הדתה=וינטר=הכפפת צה"ל לרבנים) משגב בעצם מסמן לנו שתי ברירות: או לדחות כל סממן דתי מהמרחב הציבורי, או להשלים עם שלטון אייתוללות. הבעיה כאן היא כפולה: לא רק שההקבלה הזאת חסרת בסיס, אלא שרוב אזרחי ישראל לעולם לא יסכימו לוותר על סממנים דתיים שונים, ומשגב דוחף אותם בדיוק לכיוון שהוא לא מעוניין בו.

טוב יהיה אם גם אותם חילונים מיליטנטים, שאני מאמין בכל לבי שהם חיוניים לשיח בישראל, יבדילו בין תופעות הרומסות ברגל גסה את הגבול הרגיש בין דת ומדינה (כמו מכתבו של וינטר) ובין תופעות שהן חלק מהממשק הטבעי בין דת ללאום בישראל.

ודבר אחרון: צריך תמיד לזכור שלכל מפגש יש שני צדדים. כפי שהכותל משפיע על הרמטכ"ל, כך גם הרמטכ"ל משפיע על הכותל. לכל הדתה יש צד שני. לצד השני קוראים חילון.

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!

אורתודוקסיות פורשות מהסכם נשות הכותל

התפתחות מעניינת מאוד בגזרת הנשים שמעוניינות להתפלל כדרכן בכותל. כזכור, ארגון 'נשות הכותל' הסכים להצעת הפשרה שכוללת מעבר ל'עזרת ישראל' חדשה שתקום ברחבה ליד הכותל של היום, ושתיבנה עבורה כניסה משותפת עם רחבת הכותל הנוכחית (תוכנית שאולי תזכרו שפקפקתי קשות שאי פעם תתממש בשטח).

הפשרה הולידה פיצול מידי בארגון, וקבוצת נשים מתוכו אמרה שלא תסכים לעבור בשום מקרה. מה שחדש הוא שעל פי הכתבה להלן קבוצת נשים השייכות ל'קולך' מצטרפת כעת לפורשות, וקובעות שגם הן לא תעבורנה לעזרה החדשה. הן דורשות שיתאפשר להן להמשיך להתפלל כדרכן ברחבת הכותל.

"הניסיון להעביר אותנו ל'עזרת ישראל' היא פגיעה בזהות הדתית שלנו, שכן אנחנו שומרות הלכה בקפדנות ושייכות לזרם האורתודוקסי. אנחנו לא מוכנות לוותר על זכותנו להתפלל כפי שאנחנו רואות לנכון בעזרת הנשים של הכותל המערבי", לשון ההודעה של 'קולך'.

מה אפשר לומר? רוקנרול. וחוץ מזה שעולה כאן תופעה מעניינת: מצד אחד ניכר שהדיבור על זרמים ביהדות מאבד במהירות מתוקפו. מי כאן אורתודוקסי ומי רפורמי? תלוי את מי שואלים. גם בארה"ב וגם בארץ קיימת תופעה של טשטוש גבולות וריבוי תופעות ביניים. מצד שני, אפשר לראות שבעוד שסוציולוגית הגבולות בין הזרמים מטשטשים, באופן פרטי זהות "זרמית" עדיין חשובה: לנשות 'קולך' ההן חשוב לעמוד על זהותן האורתודוקסית! מה שברור הוא שבמציאות של גיוון הולך וגובר הניסיון לקבוע קוד תפילה אחיד וחרדי נידון לכישלון.

והשאלה היא האם עכשיו ההסכם כולו יתפוצץ.