היסטוריה

יובל נח הררי על חוסר השפעתה של היהדות

יובל נח הררי כתב מאמר למוסף הארץ ובו הוא טוען טענה פשוטה: למרות המחמאות שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו, ליהדות לא היתה השפעה ממשית על ההיסטוריה האנושית. לכתיבתו של הררי, כבר כתבתי בעבר, יש עמדה אנטי-דתית מובהקת (אולי להוציא את החלקים המדיטטיבים של הבודהיזם) שמביאה אותה לחוסר דיוק, והיא גם באופן עקבי רדוקציוניסטית בצורה חסרת אחריות. גם במאמר הזה נראה לי שטענותיו, המנוסחות היטב כרגיל, לוקות.
 
קחו למשל טענה עיקרית במאמר:
 
תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם דומה במקצת לתפקידה של אמא של אייזק ניוטון בהיסטוריה של המדע. אמנם ללא אמא של ניוטון לא היה ניוטון, אבל ברור מדוע אין צורך להרחיב את הדיבור עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע. באותו אופן, אין צורך להקדיש תשומת לב רבה ליהדות כדי להבין את תולדות האנושות.
 
הררי מודה שלנצרות היתה השפעה עצומה על המין האנושי, אבל לדעתו לא צריך לתת על זה שום קרדיט ליהדות. האנלוגיה לאמו של ניוטון אופיינית לצורת כתיבתו של הררי. היא עושה רושם של קביעה פשוטה ומבריקה, אבל הינה למעשה חסרת תוקף. שהרי אמו של ניוטון ככל הנראה לכל היותר הולידה אותו וגידלה אותו, אולי גם חינכה אותו באמיתות אמונת הכנסייה האנגליקנית. אם כך היא אכן לא ראויה לציון מיוחד בדברי ימי האדם. אולם אם אמו של ניוטון היתה מניחה עבורו את הבסיסים הרעיוניים לגילוי נוסחת כוח הכבידה או עקרונות החשבון הדיפרנציאלי, הרי שודאי שהיא היתה מקבלת מקום של כבוד בכל תיעוד היסטורי של התפתחות המדע.
 
בדיוק באותו אופן היהדות לא פשוט "הולידה" את הנצרות, אלא הניחה את היסודות הרעיוניים שאותם פיתחה הנצרות ושאיתם נבנה, בסופו של דבר, העולם המודרני בו אנחנו חיים. כך למשל, רעיון האדם כצלם אלוהים הוא הרעיון שבתוספת התפיסה האוניברסלית של פאולוס הפך כל פרט ופרט (ולא סתם את "המין האנושי") לא רק לשווה לחברו אלא לבעל ערך ייחודי, ושבסופו של דבר מחזיק בתוכו את שורשי השורשים של שיח הזכויות של ימינו. ודאי שהיה צריך את פאולוס (לבטח מבני האדם החשובים בהיסטוריה האנושית) כדי לפתח אותו, אבל ודאי שפאולוס לא היה יכול לפתח אותו אם לא היה לו אותו כיהודי.
 
ויש עוד כמה אי-דיוקים שהררי חוטא בהם. אני מקווה שברור שאני לא בא לטעון שהיהדות היא "דת האמת" או הדת "הכי טובה" או הכי חשובה או כל חנופה עצמית ילדותית שכזאת, אבל אי אפשר לומר שהיהדות לא השפיעה בצורה עצומה על התפתחות המין האנושי. אם מישהו יאמר שימי ההשפעה של היהדות על המין האנושי חלפו עברו, ועתה אין היא אלא תרבות מנוונת של קבוצה אתנית קטנה אשמח להתווכח איתו. אני לא חושב כך, ואני עושה מה שאני יכול כדי שלא יהיה כך, אבל זו טענה שניתן להגן עליה. הטענה ש"ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי" – לדעתי, אינה.

מהנודע ביהודה לחתם סופר – מעט על ספרו החדש של מעוז כהנא

את השבת ביליתי בקריאה בספרו החדש של מעוז כהנא, 'מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן". הספר, עיבוד של הדוקטורט של כהנא (שזכה בלא פחות מחמישה פרסים אקדמיים שונים), עוקב אחרי דפוסים של פסיקת הלכה אצל הנודע ביהודה (הרב יחזקאל לנדא, 1713-1793) והחתם סופר (הרב משה סופר, 1762-1839).
 
לא אסכם כמובן את הספר כאן, ורק אומר שכהנא מראה כיצד הנודע ביהודה ניסה לערוך רציונליזציה של ההלכה על ידי הוצאת מרכיבים שהוא החשיב כזרים להלכה (קבלה ומנהגים שונים). החתם סופר, לעומתו, בחר במגמה של חזרה למקורות "זרים" שכאלה, כאשר הוא משקם את מעמדם של מנהגים ונותן מקום לעולם המיסטי. ובכל זאת האחרון הושפע מהראשון.
 
המעניין כאן הוא שבכך עוקבים שני הפוסקים הגדולים אחרי מגמות שהתחוללו באירופה באותה תקופה: הרציונליזציה של המהפכה המדעית והנאורות מחד, וה"חזרה" למיתוס ולמיסטיקה של הרומנטיקה. (אולי קצת חבל שכהנא לא מקדיש יותר לניתוח הקשרים הללו ולזיקה לעליית הסובייקט המודרני).
 
עוד מעניין עד כמה החתם סופר אכן היה אדם שעסק במיסטיקה. על פי כהנא החתם סופר, מי שנחשב אבי החברה החרדית, הושפע מאוד מהתפרקות הקהילות היהודיות והחילון שסביבו. הוא היה פסימי, ותלה את האסון מבחינתו באבדן המגע הישיר עם ההלכה. על פיו דווקא מסירת ההלכה לחכמים היא הבעיה, והיא גורמת לחוסר הסכמות ולהידלדלות שמירת המצוות. באופן אידיאלי כל אחד(!) מישראל משיג ישירות מלמעלה את ההלכה הנכונה ב"נבואה של חכמה". בינתיים חשב החתם סופר שהוא עצמו זכה למגע ישיר שכזה עם מקורות ההלכה ושפסיקותיו נובעות משם.
 
החתם סופר חשב שכאשר יגיע המשיח כולם יזכו לכך. הוא צפה שהמשיח יגיע בשנים 1809-1810, ואחרי שזה לא קרה חזה שהוא יבוא בשנים 1839-1840. הוא גם רמז שהוא רואה בעצמו מועמד לתפקיד.
 
הספר עשיר ביותר במידע ובניתוח מאיר עיניים. מומלץ לכל מי שמתעניין בתחום.
nod

הכחשת ההסיטוריה של הרשימה המשותפת

אחרי שהתבצרו במהלך ליל אמש במסגד אל-אקצא, התכוונו עשרות פלסטינים להשליך אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה(!) על מתפללים יהודים שיגיעו במהלך ט' באב לכותל (גרסה אחרת: על יהודים שעולים להר הבית). אתמול בבוקר המשטרה פרצה למקום וסיכלה את תוכניותיהם. אין שום תירוץ לטרור שתכננו אותם פלסטינים, מה עוד שהתאספות יהודים בט' באב בכותל לא איימה על אל-אקצא בשום צורה. פשוט אלימות טרוריסטית נלוזה. היא בהחלט גם שמה בפרופורציה מגוחכת את הפרות הסטטוס קוו מצד יהודים שמבקשים להתפלל.

אבל זה לא הכל. בבוקר התראיין חה"כ מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל, הרשימה המשותפת) בגלי צה"ל (יחד עם חה"כ ינון מגל), כינה את עליית היהודים להר הבית "פרובוקציה", קבע שהמקום הוא "מוסלמי נקודה" והכחיש שהיה אי פעם מקדש יהודי על ההר. בכך הוא מצטרף לח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, הרשימה המשותפת), שבראיון לדרור אידר טען שבית המקדש הוא "אגדה" ושהוא לא התקיים על הר.

מתחיל להיראות שיש כאן דפוס שלילי בו חברי כנסת מ הרשימה המשותפת מחליטים להכחיש אמת היסטורית וארכיאולוגית פשוטה, משל היו בריאתנים שמכחישים את האבולוציה. כמובן, הסיפור כאן חמור יותר ושקול להכחשת קיומו של עם פלסטיני (או, למשל, ישוב פלסטיני בסוסיא) על ידי יהודים. מטרתו לא רק לא להקשיב לצד השני, אלא להעלים אותו לחלוטין, לרמוס אותו.

על מנהיג הרשימה המשותפת, אימן עודה, לצאת כנגד התופעות האלה – האלימות ואף יותר מכך הכחשת ההיסטוריה. קשה לי לראות איך ייתכן דו קיום עם אדם שמתעקש לבטל את ההיסטוריה והזהות של זולתו.

אמונות הגטים על פי הרודוטוס

Scan100292את אמונתם בהיותם בני אלמוות הם מסבירים כך: הם מאמינים שאינם מתים, אלא שהם הולכים אל דאימון בשם סאלמוקסיס; אחרים קוראים לו גבלאיזיס. כל חמש שנים הם בוחרים מבניהם שליח בהפלת גורל ושולחים אותו אל סאלמוקסיס, ומטילים עליו למסור את כל משאלותיהם. טקס המשלוח הוא כזה: אנשים שנקבעו לכך מחזיקים שלוש חניתות, ואחרים תופסים את השליח אל סאלמוקסיס בידיו וברגליו, מניפים אותו באוויר ומשליחים אותו על החניתות. אם הוא מת נקוב מהחניתות, נדמה להם שהאל נוטה להם חסד; אם לא מת, הם מאשימים את השליח עצמו ומגדפים אותו שהוא אדם רע, ואחרי כן שולחים אחר; את דברי השליחות אומרים לו בעודו בחיים. שבט תראקי זה גם יורה חיצים לשמים בזמן ברקים ורעמים ומאיים על האל; והם מאמינים שאין אל אחד זולת זה שלהם.

 

הרודוטוס מתאר את שבט הגטים (gatae), עמ' 252 בתרגום החדש של בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ שיצא ממש עכשיו בהוצאת כרמל: הרודוטוס, "היסטוריה". איזה מפעל מרשים ומבורך. פריט חובה להבנת התשוקה של המערב להיסטוריה (או להבנת מנהגי הדת הגטית).

מסכת אבות עם פירוש ספראי

פרופ' זאב ספראי הוא חוקר של ארץ ישראל בימי בית שני, ומפעל חייו הוא הוצאת "פירוש ספראי" למשנה, המנסה לפענח את דברי החכמים על פי הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים הידועים לנו על התקופה. הגיע לידי הכרך החדש שיצא זה עתה, על מסכת אבות המעניינת במיוחד.

הנה דוגמא לפירוש ספראי: במשנה י"א ר' אלעזר המודעי נותן רשימה של חוטאים ש"אין [להם] חלק לעולם הבא". בטבלה להלן תוכלו לראות את הרשימה בטור הימני, המשוות לרשימות חוטאים ממקורות חז"ליים אחרים (נסו למצוא את עצמכם ברשימות, אולי תוכלו לחסוך לעצמכם ציפיות שווא).

ספראי שואל: מה זה החטא הראשון, "המחלל את הקדשים"? לכאורה, פירושו מי שמשתמש שימוש חולין ברכוש המקדש. זו הלכה פשוטה, אבל ספראי חושב ש"קשה להניח שרבי אלעזר מדבר על מקרה הלכתי פשוט של המרת קדשים", שכן בימיו כבר אין המקדש פועל, וממילא הניסוח החריף "אינו מתאים להלכה שגרתית".

על פי ספראי, מכיוון שר' אלעזר חי בימי מרד בר כוכבא, כנראה יש קשר לאווירה בזמן הזה (הוא הוצא להורג על ידי הרומאים ב-135 לספירה). הוא מקשר את המרד גם לחטאים האחרים שמזכיר אלעזר, ומסיק שאפשר שהכוונה אפוא היא למי שהטיפו לבניית בית המקדש בזמן המרד, ו"דחפו לכך למעשה על ידי הקדשת קודשים שהמתינו כביכול לבניית המקדש", דהיינו, התחילו לאסוף כסף, ולקדש כל מני כלים ובעלי חיים בציפייה שאוטוטו ייבנה הבית והם ישומשו.

אם הפירוש הזה נכון, הרי שכל מני "מכוני מקדש" בימינו חוטאים חטא חמור, לפחות לדעת אלעזר המודעי. מצד שני, ספראי לא בטוח לגמרי שזה הפירוש הנכון. אולי מדובר בכלל ביציאתו של החכם כנגד "אלו המתנגדים לבניית המקדש, או המעכבים את הפעילות ומחללים בכך את הקודש".

בקיצור, אין לדעת. אבל הניסיון להשתמש בידע ההיסטורי והארכיאולוגי שיש לנו על התקופה בוודאי מוסיף נדבך מעניין וחשוב לפירוש המשנה. הכל בעמ' 199-206 של הספר הנאה הזה. וחג שמח.