האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.

אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו

הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר

עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.

.

שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.

.

טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.

.

וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:

יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.

כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.

הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.

אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.

כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]

ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:
—

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.

 

המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.

 

אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."

 

שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.

פגישה עם נשיא מכללה אוונגליסטית

נפגשתי אתמול בירושלים לארוחת ערב עם נשיא מכללה אמריקאית אוונגליסטית. אולי ה-מוסד ה-אוונגליסטי ללימודים גבוהים בארה"ב. מוסד פרטי, ותיק, שכל מוריו אוונגליסטים ושתלמידיו מגיעים מלמעלה מחמישים זרמים נוצריים שונים כדי ללמוד "תורה ומדע" בגרסה הנוצרית.

שאלתי אותו על ההתפתחויות האחרונות בארה"ב: ניצחון המאבק של הלהט"בים לנישואים חד-מיניים, והסקר האחרון של מכון Pew שהראה ש"הבלתי מזוהים" דתית גדלים והולכים, וכבר הקבוצה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי האוונגליסטים. בקיצור, ארצות הברית הופכת פחות נוצרית-שמרנית, הן ערכית והן דמוגרפית.

הוא אמר שהמגמות האלה ידועות להם כבר שנים רבות. נכון, עכשיו הדברים עולים על פני השטח ועלולים להבהיל. ההנחה שלו היא שבית המשפט העליון יאשר ללא ספק נישואים חד-מיניים עד סוף החודש. מצד שני הוא מחזיק שהאוונגליסטים עצמם לא נחלשים דמוגרפית, גם אם סביבם הכל משתנה.

לכן האסטרטגיה שלהם, הוא אמר, הוא להעביר כל עוד אפשר כמה שיותר חוקים שיגנו על הנוצרים המאמינים, הפעם כמיעוט. כלומר אין ניסיון להשפיע על המדינה כולה, אלא לאפשר למי שמאמין להגן על אמונתו. לבנות איים של אמונה-מוגנת. כמו החוק שעבר לאחרונה באינדיאנה, שמאפשר בתנאים מסויימים (ולא קלים) לנותני שירותים לסרב לתת אותם לפעילויות שנוגדות את אמונתם.

אני כמובן סיפרתי לו, כתמונת ראי, על רודנות הרבנות הראשית והשינויים הדמוגרפיים בישראל. אבל רק שתדעו: מעבר לאוקיינוס המאמינים הם שמרגישים תחת מצור.

התחילו הדיונים בעניין נישואים חד מינים בבית המשפט העליון בארה"ב

בית המשפט העליון בארה"ב שמע אתמול טיעונים משני הצדדים בדיון על נישואים חד-מיניים, לקראת ההכרעה ביוני. הדיון נגע לשאלת הגדרת מוסד הנישואים – האם הוא מוגדר מראש כנוגע לאיחוד של שני מינים, או יכול להכיל איחוד של שני אנשים מאותו מין.

ממשל אובמה שלח נציג מטעמו שביקש מבית המשפט להכיר בנישואים חד-מיניים כחלק מההבטחות להגנה שווה של החוק (התיקון ה-14 לחוקה). "בעולם שבו זוגות הומוסקסואלים ולסביים חיים בפתיחות כשכנים שלנו ותורמים כחברים שווים בקהילה, אי אפשר להגן – פשוט אי אפשר להגן – על ההצעה לשלול מהם את הזכות להשתתף במוסד הנישואים", אמר.

זרמים דתיים שונים שלחו הודעות לבית המשפט בגנות או בזכות השינוי. בין הזרמים שתומכים בהכרה בנישואים חד-מיניים: הכנסייה האפיסקופלית, הכנסייה היוניטרית, והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. הכתבה הזאת מזכירה שלפני מלחמת האזרחים זרמים דתיים שונים תמכו בעבדות על בסיס ציטוטים מהמקרא, ואילו אחרי שהעניין הוכרע ידעו הזרמים הדתיים לפרש מחדש את כתבי הקודש. כך לכאורה יקרה גם הפעם.

37 מדינות בארה"ב, כלומר רוב גדול של מדינות האיחוד, כבר מכירות בנישואים חד-מיניים, וכ-70% מהאמריקאים כבר חיים במדינות שמכירות בהם. השאלה היא רק האם האיחוד כזה יהפוך לזכות שתזכה להגנת הממשל הפדרלי, ושמדינות באיחוד לא יהיו יכולות לחוקק נגדה. השאלה היא עקרונית: האם מדובר בזכות אזרחית יסודית.

כנראה שהשאלה הזאת תענה בחיוב עוד חודש וקצת. כתבה ארוכה ב-politico מסכמת את "המהפכה של שוויון בנישואים" כצעד האחרון בשרשרת שמבצרת את זכויות האזרח של האמריקאים, אחרי הפמיניזם והשוויון לשחורים, וממליצה לכל מאבק לזכויות בחמישים שנים הבאות ללמוד מהפעילים הלהט"בים איך לעשות את זה כמו שצריך.

חודשיים של פולמוס על נישואים חד-מיניים

לעיל שער גיליון Time כפי שפורסם היום. הנושא החם בארה"ב בחודשיים הבאים הולך להיות נישואים חד מיניים. עוד לא הספקנו להירגע מהחוק החדש באינדיאנה שמאפשר בשם חופש הדת לנסות (בתלות בפסיקת בית משפט) להימנע מלהשכיר אולם חתונות לזוג חד מיני, וכבר בהמשך החודש ישמע בית המשפט העליון בארה"ב טיעונים בזכות ונגד חיוב כל המדינות בארה"ב לאפשר ללהטב"ים להינשא.

בינואר הודיע בית המשפט העליון של ארה"ב שהוא יכריע בשאלה, שבעצם נוגעת למעמד נישואים חד מיניים כזכות אזרחית וחוקתית בסיסית, עד יוני. יש לנו אפוא חודשיים של דיונים שבסופם הכרעה.

ולקראת הדיונים הגישו תומכים ומתנגדים לבית המשפט מסמכים הסוקרים את הנושא מנקודת מבט עולמית. על פי כתבה בנ"י טיימס, בעוד שהתומכים מציינים ש"מתעורר קונצנזוס גלובלי בקרב דמוקרטיות ליברליות" לטובת הכרה בנישואים חד מיניים, המתנגדים מציינים שברוב המוחלט של המדינות בעולם אין הכרה כזאת, וזאת גם בקרב דמוקרטיות שמגנות על זכויות להט"בים מבחינות אחרות.

בסופו של דבר יש בין 17 ל-20 מדינות (תלוי איך סופרים את אנגליה, סקוטלנד ו-וויילס) שמאפשרות נישואים חד מיניים, לא כולל 36 מדינות שהן חלק מארה"ב עצמה. הנה הקבצים בפידיאף של התומכים ושל המתנגדים. אגב, המתנגדים צירפו למסמך שלהם מומחים משלל מדינות, כולל אחד, ד"ר אבישלום וסטרייך, מישראל.

בינתיים המאמר הראשי של ה-Time מכריז ש"מלחמת התרבות סביב זכויות גייז פחות או יותר הושלמה", וכוונתו שהתומכים בזכויות ניצחו כמובן. השאלות שנשארו הן רק איך המפלגה הרפובליקאית תתמודד עם הנושא, עד כמה יאפשרו לשמרנים דתיים לשמור על עמדותיהם (החוק באינדיאנה וכו', וכמובן, איך בדיוק יפסוק בית המשפט העליון בארה"ב.

הנושא חם ורק הולך ומתחמם, אבל כדאי לדעת שכל מי שינסה להעלות אותו מול הממשלה שלנו הוא או שמאלני או ראש עמותה שמקבלת כסף מאירופה.

קלמן ליבסקינד וקנוניית ההומואים בתקשורת

אני בדרך כלל אוהב לקרוא את קלמן ליבסקינד, אבל הטור שלו הפעם (מעריב-סופהשבוע, 27.2) מציג ערבוב מביך של עיתונאות גרועה ודעות קדומות ילדותיות. ליבסקינד תוהה על מה ולמה עוסקת התקשורת רבות כל כך בסוגייה ההומו לסבית, אפרופו ההפגנות בכנסי הבחירות של הבית היהודי. התשובה:

את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסת העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר.

בחיי, זה מה שהוא כתב. ולא רק זה, אלא שכל הסיפור הוא "קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסכה". ברור, הרי בלי קונספירציה שמאלנית אין לימין כיום לקסיקון אידיאולוגי. אז הוספנו ל"שמאל שולט בתקשורת" את ה"הומואים שולטים בתקשורת", זרקנו פנימה קצת מסכות (בכל זאת, פורים), ושכחנו רק את הקרן החדשה לישראל. העיקר שיש סיבה להתבכיין.

ליבסקינד כותב על כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, אלא שהאמת היא אחרת לחלוטין, ובעלת היקף ועומק הרבה יותר משמעותיים. במאה ה-19 לא נלחמו רבים כל כך למען שחרור שחורים מעבדות מפני שהיו שחורים רבים בתקשורת. במאה העשרים לא נלחמו רבים כל כך למען שוויון זכויות לנשים מפני שהיו נשים רבות כל כך בתקשורת. בישראל בעבר וכיום פעילים מזרחים לא "הצליחו להשתלט כאן על השיח" מפני שיש מזרחים רבים בתקשורת. כל המאבקים האלה הפכו לקווי-שבר תרבותיים מפני שהם פרטו על מיתרים עמוקים מאוד בתרבות המערבית המודרנית והצליחו לעמת את חבריה עם ערכים *שהם עצמם מחזיקים*, עם השאיפה לשוויון וחירות שהיא חלק אינטגרלי מהאתוס המערבי-ליברלי.

מהפכת קבלתם של הלהט"בים במיינסטרים היא אחת התמורות התרבותיות העצומות שידעה התרבות המערבית. היא קשורה לדרך המודרנית שבה אנחנו תופסים יחסי מין, בשינוי הכולל של היחס של האדם המודרני לגופו, היא מבוססת על היותה של נטייה מינית כיום יסוד של זהות ולא רק פעילות גופנית, והיא כמובן נטועה עמוק מאוד במהפכת זכויות האדם והאזרח. ליבסקינד בוחר באופן לא מובן להיות עיוור לכל זה, ולהפריח עלילה מדהימה בפשטנות שלה.

יחד עם דבריה של ציפי חוטובלי מהשבוע שעבר ("העובדה שסוגיית הלהט"בים נמצאת על סדר היום היא בגלל שיאיר לפיד ניצח. זה לא מעניין את האזרח הישראלי") מתקבל הרושם הלא-סביר שאנשים מסויימים לא מצליחים להזדהות עם מצוקה של אדם שאין הכרה בזכויותיו, או שההיגיון המוסרי מאחורי שיח הזכויות פשוט זר להם. קשה להאמין שזה המצב, אבל זה יכול להסביר גם את חוסר היכולת להבין מדוע מיליוני פלסטינים לא ממש יכולים להישאר תחת כיבוש או למה העולם כל כך מתענין בסיפור שלהם. רמז: זה לא בגלל שיש המון פלסטינים בתקשורת.

האוונגליסטים הרפובליקנים ונישואים חד מיניים

מאמר מעניין בנ"י טיימס על המבנה החברתי של המפלגה הרפובליקאית, לקראת הפריימריז למועמד שלה לנשיאות. כמו בפעם שעברה, המועמדים יאלצו להתחבב על הבסיס האוונגליסטי השמרני של המפלגה, ולכן להתבטא נגד הפלות ונישואים חד-מיניים.

הבעיה היא שהבסיס הזה (האוונגליסטים הלבנים אגב, לא אחרים) מונה רק 18% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושונה בדעותיו מהשאר בשאלות שכאלה. בעוד 77% מהיהודים, 60% מהקתולים ו-60% מהפרוטסטנטים הלא אוונגליסטים תומכים באפשרות של נישואים חד-מיניים, רק 28% של האוונגליסטים הלבנים תומכים בכך.

כלומר המיעוט הדתי-שמרני הופך לנטל על תדמית המפלגה בקרב רוב הציבור, ואף בקרב שאר מצביעיה היא. וכל דמיון למפלגה דתית שמרנית אחרת במדינה אחרת על אחריות הקורא בלבד.