אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.
כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).
צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.
מינים 