הודו

על הספר 'שלטון עצמי' של גנדהי

מפתה להשווה את 'שלטון עצמי' של גנדהי ל'אוטואמנציפציה' של פינסקר. שניהם מנהיגים שמנסים לגבש את השאיפות הלאומיות של עמיהם, שניהם במתח בין המסורת הוותיקה למודרנה הצומחת סביבם. אבל בעוד פינסקר מדבר בעיקר על התארגנות פוליטית (התארגנות בתנועה, גיוס כספים), גנדהי יוצא קודם כל מהאינדיבידואל, ומציג עמדה על פיה שליטה עצמית נדרשת על מנת להגיע לשליטה לאומית.
 
הטקסט הזה של גנדהי הוא מפתח מצויין כדי להבין את אופן חשיבתו, חשיבה שהיא מאתגרת, חריפה, טהרנית ולעתים פשוט נאיבית. על פי גנדהי צרותיה של הודו באו רק בגלל הקלוניאליזם האנגלי, ובלעדיו איש יחיה תחת גפנו ותאנתו. אלא שלא מספיק לגרש את האנגלים, צריך לגרש גם את האנגליות, ולכן להפנות עורף לטכנולוגיה ולהגיון המודרני (אם כי לא לכל הערכים המודרניים).
 
גנדהי מתגאה שבעוד שציביליזציות אחרות (רומא, מצריים, יוון, יפן, סין) נחרבו, רק הציביליזציה ההודית שרדה, וזאת משום שהיא הבכירה. כדי להגשים את יעודה ולשחררה מהבריטים יש להשתמש בסטיגרהה, שאפשר לתרגם בערך כהתנגדות לא-אלימה. בסטיגרהה הסבל של המתנגד הוא כוחו, ואומץ לבו אל מול הסבל יאפשר לו להתגבר על כל מכשול – ולהישאר מוסרי. עוד כלים לגיבוש כוח וטהרה: התנזרות מינית ועוני. קדימה.
 
גנדהי כתב את הספר ב-1909, בדרכו חזרה מלונדון לדרום אפריקה. זהו הספר הראשון שלו וספר ההגות הפוליטי היחיד שכתב, והוא ביטא בו את אכזבתו מהתרבות האנגלית, ובעצם את תחילת המהפך שלו מעורך דין שמעריץ את המערב ללוחם חירות הודי. הטקסט הקצר והתמציתי הזה חשוב ומעניין, וצריך להודות לנועם שרון שתירגם אותו מהינדי ולד"ר שמעון לב על העריכה המדעית. הספר יצא בהוצאת אדם עולם.
red-new-400x628

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

דת ומדינה: צום עד מוות בהודו

הנה לכם דילמה רצינית בסוגיית דת ומדינה, צום עד מוות והתאבדות, ואולי גם הזנה בכפייה. עבור הג'יינים, מיעוט דתי הודי בן 2500 שנה המונה כיום כששה מיליון איש, צום איטי עד מוות הוא אידיאל דתי. כמובן שמעטים גומרים כך את חייהם, אבל מספיק כדי שיהיה מדובר בתופעה. כנראה כמה מאות כל שנה. אלא שההתאבדות בהודו אינה חוקית.

ומה אם מדובר בהתאבדות ממניע דתי? ובכן, לאחרונה בית המשפט העליון של מדינת רג'סטאן קבע שגם התאבדות כזו אינה חוקית. זה הגיוני, משום שבעבר היו אלמנות מתאבדות בשריפה על מדורות ההלוויה של בעליהן (suttee), מנהג שהבריטים החליטו להפסיקו. מצד שני, הרי כאן מדובר במסורת שזכתה לתהילה רק לפני כמה עשרות שנים, כאשר מהאטמה גנדהי עצמו איים לצום למוות פעמים רבות ואילץ כך את האימפריה הבריטית (ולא פחות מכך את תחבריו למאבק העצמאות) לעשות כרצונו.

מצד שלישי, האיסור על התאבדות נועד גם למנוע ממקרים בהם בני משפחה "עוזרים" לאדם – לאלמנה או לג'יין הזקן – להחליט שהגיע הזמן למות. למעשה, יש חקיקה מפותחת בהודו כנגד סיוע להתאבדות, גם מכיוון ש"התאבדות" של נשים (לא אלמנות) היא דרך אחת שבה גברים נוהגים לרצוח את נשותיהם.

מצד רביעי, בניגוד ל-suttee כאן מדובר ממש בשיאה של דרך דתית, באידיאל עליון של הג'יינים. האם ראוי שהמדינה תגביל אותו? מה עם חופש הדת? ולבסוף, כפי שכתוב בכתבה, החקיקה החדשה פשוט הפכה את העניין לסודי. בעבר בני משפחה היו מפרסמים מודעות על קרוביהם הצמים למוות ומזמינים שוחרי ברכות וקארמה טובה להגיע ולחזות בצדיק. היום פשוט לא מפרסמים והאדם צם למוות בשקט.

מהפך לאומני-דתי בהודו

אולי לא שמתם לב, אבל הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כשמונה-מאות מיליון בעלי זכות הצבעה, ערכה לאחרונה בחירות, ואתמול התפרסמו התוצאות. והתוצאות הן ניצחון עצום, המובהק ביותר זה שלושים שנה, למפלגת ה-BJP ההינדואית-לאומנית, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי. אם נסקור את המפה הפוליטית בהודו בקצרה ובפשטנות, מפלגת 'הקונגרס' ההודית, שנחלה תבוסה מוחצת, היא מפלגת העבודה שלנו, או בעצם מפא"י: הקימה את המדינה, שלטה בה רוב שנותיה, קידמה חזון לאומי-חילוני עם יומרה סוציאליסטית (שהלכה והופרה עם השנים). ה-BJP הוא הליכוד של השנים האחרונות.

הקונגרס יכולה להאשים רק את עצמה בתבוסה: היא מושחתת מאוד, לא מקיימת את הבטחותיה, ונפוטיסטית בצורה מבחילה: נשלטת כבר עשורים בידי משפחה אחת – צאצאיו של נהרו, ראש הממשלה הראשון. עליית יוקר המחייה בהודו גזרה את דינה סופית.

אבל יש כאן גם הצבעה בעד הודו יותר "הינדואית" ויותר לאומנית. ה-BJP מרגישה שההינדואיזם (והשאלה מהו "הינדואיזם" מסובכת אפילו יותר מהשאלה מהי "יהדות") לא מקבל מספיק ייצוג במוסדות המדינה ושהצביון ההינדואי של הודו בסכנה. היא מעוניינת במדינה הינדואית, לא דמוקרטיה חילונית המשותפת להינדואים ולבני דתות אחרות, בראש ובראשנה כמעט 300 מיליון מוסלמים. בימי ממשלתה הקודמת (1998-2004) היא כבר ניסתה לצנזר ספרי לימוד ומחקרים שפקפקו באמיתותם של מיתוסים הינדואים, ולא פעם הצליחה. הודו פנתה אפוא מסוציאל-דמוקרטיה (לא ממש מוגשמת) לדמוקרטיה אתנית-דתית, קפיטליסטית ולאומנית. סביר מאוד שהקשרים עם מדינת ישראל, הפונה גם היא מדמוקרטיה חילונית לכיוון האתנו-לאומי, יתחזקו.

לראשונה: תרגום של האופנישדות לעברית

הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ,
לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה, ולא אל תוך עצמם.
חכם אחד, בבקשו את האלמוות,
בעיניים עצומות,
הפך מבטו אל העצמי.
הסכלים הולכים בעקבות התשוקות המופנות החוצה
ומגיעים אל לולאת הפלצור הפרושה של המוות,
אך החכמים המבקשים את האלמוות
אינם תרים אחר הקבוע בין הדברים החולפים.
מה נשאר כאן מלבד זה שבאמצעותו מבחינים
בדמות, בטעם, בריח, בצלילים וגם בהנאות המשגל?
זהו – זה.
(קטהה-אופנישד, 4, 1-3)

Scan100042'''''''

קשה לי לתאר לכם עד כמה אני נרגש מהספר הזה. תרגום ראשון בעברית משפת המקור – סנסקריט – של כמה מהטקסטים החשובים והיפיפיים שאי פעם הולידה הרוח האנושית. האופנישדות, שנכתבו בין המאות השמינית לשלישית לפנה"ס בהודו, פתחו שלב חדש ונועז בדברי ימי ההינדואיזם, עם פילוסופיה עמוקה ודרכים רוחניות של מדיטציה ויוגה. חוק הקארמה מנוסח בהן לראשונה, ולראשונה בהן מדברים על לידה מחדש וגלגול נשמות. יש בהן מיתוס, טקס, כישוף, והגות. יש בהן את המרד נגד הברהמיניזם והפנייה המדיטטיבית פנימה. ד"ר צחי פרידמן, שמלמד בחוג ללימודי מזרח-אסיה באונ' תל אביב, נתן לתרבות העברית מתנה גדולה וחשובה. אצטט ואביא מהספר כמה קטעים – לעיל הראשון מביניהם.

דף הספר.

הרפתקאות אלן בריל באוניברסיטת ורנסי

פרופ' אלן בריל, מומחה להגות יהודית מודרנית, מיסטיקה יהודית ותיאולוגיה בין-דתית, מלמד כבר כמה חודשים באוניברסיטה ההינדית בורנסי (BHU). לפני כמה ימים הוא העלה בבלוג שלו רשימה מעניינת המסכמת את חוויותיו (יש גם עוד כמה רשימות מעניינות לפניה משם). אני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה, וכאן אביא שלוש נקודות שתפסו את עיני.

1. כפי שכתבתי בעבר בעצמי, עבור ההודים היהדות, אם הם בכלל שמעו עליה, אינה יותר מסוג של נצרות. איכשהו עם לא ממש שמעו על זה שעם ישראל "הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", כלשון מגילת העצמאות, או שמעו וזה לא עשה עליהם רושם. גם אחרי שהם משווים הם לא בדיוק עפים על הדתות המונותאיסטיות: בריל כותב שספרי הלימוד באוניברסיטה(!) מראים כיצד ההינדואיזם היא דת עליונה על הנצרות מפני שהיא מביאה את האדם לשחרור בצורה טובה יותר.

2. בריל מספר שמתוך המסורת המיסטית היהודית הסטודנטים העדיפו את הקבלה על החסידות. עבורם הקבלה דומה לפילוסופיה הדואליסטית ההודית (Madhva, Dvaita) בה העולם העליון, הרוחני, אמיתי יותר מזה התחתון והחומרי, ואילו החסידות נתפסת אצלם כרגשנות. הקבלה יעילה יותר בהשגת שחרור לדעתם, ולכן עדיפה.

3. בריל כותב שלימד אותם על תפיסות מערביות בחקר המיסטיקה, למשל אלו של ג'יימס. וויליאם ג'יימס, בקצרה, רואה את החוויה הדתית של הפרט כלב הדת, כתחילתה וגם כמטרתה הסופית. עבור הסטודנטים של בריל זה שנשמע מופרך, משום שלדעתם גורו שמורה לפרט כיצד יש להגיע לשחרור הוא הכרחי, כמו גם מחוייבות לתרגול רוחני. החוויה לבדה אינה אומרת דבר. שימו לב עד כמה זה שונה מהתדמית שיש לנו (בעיקר במעגלי הניו-אייג') על דתות המזרח כממוקדות חוויה. מדובר, למעשה, בהכנסת הדגש על הטרנספורמציה הפנימית שאכן קיים במזרח לתוך המסגרת הפרשנית של ג'יימס, שהיא בעצמה תוצר של כיוון פרוטסטנטי מסויים.

צנזורה דתית בהודו

שמאלנים, חילונים, הנה לכם סיבה להתעודד: כאן לא הכי גרוע. בית משפט בהודו קיבל החלטה במסגרתה הוצאת פנגווין אמורה להוריד מהמדפים את הספר The Hindus: An Alternative History של אחת מההינדולוגיות המובילות בעולם, וונדי דוניג'ר. את התביעה נגד הספר הגיש ארגון דתי-ימני-שמרני, שהאשים את המחברת בפגיעה ברגשות המאמינים, דבר אשר בהודו הוא – שימו לב – עבירה פלילית. מעבר לעונש הקבוע בחוק (שאין לי מושג מהו) הפחד הגדול הוא מהמון מוסת שפשוט ישרוף את בית ההוצאה.

נראה שדתיים קיצוניים הינדים נמצאים מבחינת הבגרות הנפשית שלהם בערך באמצע הדרך בין קיצונים מוסלמים לקיצונים יהודים. קשה להם מאוד להתמודד עם תפיסות המערערות את אמונותיהם. הם אמנם לא יוציאו פאתווה רשמית, אבל לעיתים נדירות אכן ירצחו את מקור העלבון לאמונה. לפחות אין להם שום בעיה עם תפיסות אבולוציוניות.

בסוף שנות התשעים הודים שונים ממש התעצבנו מהספר Kali's Child, שרמז שהקדוש בן המאה ה-19 ראמאקרישנה נמשך מינית לנערים (אם כי לא מימש את תשוקתו זו). המחבר, פרופ' ג'פרי קרייפל, סיפר לי על איומים לחייו ועל כך שהוא לא יכול עד היום להגיע להודו.

כעת כאמור העצבים יוצאים על דוניג'ר, אשר על פי התביעה במשפט "ממקמת את הראמיאנה [אחד האפוסים המיתיים הגדולים של הודו] בהקשר היסטורי, מה שמעיד שמדובר לכאורה ביצירה בדיונית שנוצרה על ידי בני אדם […] דבר זה מפר את סעיף 295A של חוק העונשין ההודי." תלונה נוספת שלהם היתה שבמפה שמצורפת לספר אזור קשמיר לא משורטט כחלק אינטגרלי ממדינת הודו, מה מרמז, למי שעוד לא הבין, על האופי המאוד מודרני ולאומני של חוסר-הסובלנות הדתית ההינדית הזאת.

אגב, קראתי את הספר של דוניג'ר. ממליץ, לכל מי שאינו הינדי עם מנטליות של ילד בן שש.


כאן וכאן הדיווח.
כאן מחאות מצד אינטלקטואלים הודים.

פכים קטנים לקראת הודו

א. במרץ השנה הגשתי מועמדות לאיזו מלגה באוקספורד (מסיבה עלומה לא התקבלתי, לא משנה). בטופס הקבלה התבקשתי לסמן את הדת שלי. שימו לב לאפשרויות (להלן מצד ימין): יש גם "לא דתי" וגם "רוחני", ואפשר אפילו לסרב לומר. מתקדמים באוקספורד. לאחרונה מילאתי טופס בקשה לויזה להודו. שימו לב לאפשרויות הדת שלהם (להלן מצד שמאל), המגוון שיש בהן, ובעיקר מה אין בהן. אין "רוחני", וגם אין "יהודי". מילאתי OTHERS.

אפשר ללמוד מזה לא רק על המערביות של המונחים "רוחניות" או "רוחני", אלא גם על כמה זניחים אנחנו, היהודים, נראים להודים. ממרחק של אלפי קילומטרים וציביליזציה אחרת כל הסיפור היהודי לא נראה כל כך משמעותי.

אחרי שקצת הכרנו והתידדנו, הרשתי לעצמי לשאול ידידה הודית מסויימת מה הקאסטה שלה. כשאמרה "ברהמין" חייכתי, אבל היא גערה בי שזה לא כבוד להיות מקסטת העושקים והמתנשאים העילאיים של ההיסטוריה ההודית. מודעת לפריבילגיות שלה, מה שנקרא. מאוחר יותר היא כמובן שאלה אותי מה בדיוק אני. "יהודי", אמרתי. "זה סוג של נוצרי, לא?" שאלה. כך, אפוא, זה נראה משם.

ב. כשאמרתי שאני מגיע להודו הזמינה אותי אותה ידידה להיפגש ולהתארח בביתה בדרכי ממקום א' למקום ב'. שמחתי מאוד כמובן, וקבענו. לפני כמה ימים קיבלתי מייל שהיא ממש מצטערת, אבל הוריו של בן זוגה מבקרים אצלם בבית, ולכן לא אוכל להגיע. אבל אני הרי מגיע בעוד יותר מחודש, אמרתי. כן, אבל כדרכי הורים הודיים, אין לדעת מתי הם יעזבו. זה יכול לקחת כמה חודשים, ומה שבכל מקרה אסור לחלוטין הוא לשאול אותם כמה זמן הם מתכוונים להישאר.

הודו, אהובתי.
2013-10-24_204003

שני ספרים "הודיים"

שני ספרים חדשים שקשורים בהודו יצאו לאור, והייתי רוצה להצביע עליהם כאן. הראשון, רומן מאת יותם יעקבסון, מסאלה שמו (הוצאת עצה). יעקבסון הוא מרצה, כותב ומורה דרך מנוסה לארצות המזרח הרחוק. גיבור הרומן שלו הוא נבו, היוצא למסע, פיזי וכמובן רוחני, בהודו.

והנה הכיתוב על אחורי העטיפה:

הודו היא מסאלה אחת אדירה, תערובת תבלינים אין-סופית נפלאה ומזעזעת. נבו, הנשבה בקסמיה, מוצא בה לא רק עושר מרתק, אלא גם ראי צלול וצוהר פתוח אל עצמו. לא בכדי הוא שב להודו פעם אחר פעם. לעתים קרובות הוא מתאווה לנפות את הטינופת מהתערובת הגדושה, אך מגלה שהודו אינה הודו בלעדיה, ונאלץ לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע.
במסעו חודר נבו אל חדרי חדריה של הודו, זו הרחוקה מעיני זרים, ונחשף בעוצמה אל ההוד ואל הזוהמה, אל הדבקוּת ואל אבדן הדרך. מסעותיו ברחבי תת-היבשת חובקים נופים ומקומות, צוללים אל נבכי אמונות, מתערבבים בהמון הנוהר לחגוג, אובדים באגדות, מוצאים את עצמם מחדש במפגשים עם מי שהודו היא ביתו, ומנכיחים גם את המציאות הישראלית שממנה נבו בא ושאליה שב. ובכל אלה שזורה ההיסטוריה התרבותית של הודו, המוגשת כאן כבאחת מצלוחיות העלים המיובשים שבהן מוגשים מאכלים ברחובותיה של הודו ומנחות במקדשיה.

הספר השני, שיר עירום (הוצאת חד קרן), הוא ספר שירים של משוררת הודית ששמה ללשוורי, או פשוט ללה. ללה זו, בת המאה ה-14, השתייכה למסורת של השייוויזם הקשמירי, והיתה נוהגת להסתובב עירומה, באקסטזה מיסטית. השירים מתורגמים על ידי הדס גלעד, אם כי לא משפת המקור, אלא מתרגומם לאנגלית. גלעד מוסיפה גם הקדמה. הנה כריכת הספר ואחריה שיר לדוגמא.

כנס מעניין על "מזרח ומערב בראי תורת הנסתר"

התוכנית הבין-תחומית למדעי הדתות (שאני חלק קטנטן ממנה) מכנסת כנס שנראה מעניין ביותר לרגל צאת ספרו של אייזיק לובלסקי על האגודה התיאוסופית והשפעתה על התנועה הלאומית ההודית (ראו ראיון שלי עם לובלסקי כאן). הנה הפרטים:

התכנית הבין- תחומית למדעי הדתות
אנו שמחים להזמינכם לכנס
מזרח ומערב בראי תורת הנסתר
לרגל צאת ספרו של ד"ר אייזיק לובלסקי
Celestial India (Equinox, 2012)
יום ראשון, 3 ביוני 2012
הפקולטה למדעי הרוח, בניין גילמן, אולם 496 , אוניברסיטת תל-אביב

15:45 התכנסות
16:00 דברי פתיחה, יו"ר הכנס, פרופסור רון מרגולין,
ראש התכנית הבין-תחומית למדעי הדתות, אוניברסיטת תל-אביב
מושב ראשון
פרופסור דוד כ"ץ, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב: לקשור את הבלתי-מקושר והסביבה הכיתתית
פרופסור בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: אגודת התיאוסופים העבריים: קבלה ותיאוסופיה בראשית המאה ה-20
17:15 הפסקה
17:30 מושב שני
ד"ר דני רוה, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב: לחשוב ביצירתיות על יצירתיות: קרישנמורטי ודאיה קרישנה
ד"ר אייזיק לובלסקי, התכנית הבין-תחומית למדעי הדתות: הודו של מעלה: מדאם בלווצקי והפנטסיה האוריינטלית

הציבור מוזמן